מדוע מברכים על נטילת ידיים לאחר הנטילה? (חלק ב)

עודכן ב: 13 מרץ 2019

נטילת לולב וביעור חמץ

אמנם, יש שני יוצאי דופן, והם נטילת לולב וביעור חמץ שמברך עליהם לכאורה לאחר עשייתן, אך מבט מדוקדק מעלה, שאף בהם הברכה היא עובר לעשייתן, כי העשייה בלולב היא הנענוע שהוא דרבנן, והעשייה בביעור חמץ היא הבדיקה שאף היא מדרבנן. וזה לשון רבנו בהלכות ברכות (יא, יז):

"נטל את הלולב מברך 'על נטילת לולב', שכיוון שהגביהו יצא ידי חובתו. אבל אם בירך קודם שיטול מברך 'ליטול לולב' כמו 'לישב בסוכה'. ומכאן אתה למד, שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה. אבל נטילת-ידיים ושחיטה הואיל וכדברי הרשות הן, אפילו שחט לעצמו, מברך על השחיטה, ועל כיסוי הדם, ועל נטילת-ידיים. וכך הוא מברך על ביעור חמץ, בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים, שֶׁמֵּעֵת שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו".

הרמב"ם דן בהלכה זו בלשון הברכה, אימתי נוקטים בלשון שמבטאת פעולה מיידית כגון "ליטול לולב" או "לישב בסוכה", ואימתי נוקטים בלשון של פעולה כללית כגון "על נטילת לולב" או "על ביעור חמץ", וכיו"ב. והוא מבאר, שבמקום שהעשייה העיקרית כבר נתקיימה, כגון במקום שכבר הגביה את הלולב ויצא בו ידי חובת מצות לולב מן התורה, או במקום שכבר ביער את החמץ מליבו בביטולו, ויצא ידי חובת מצות ביעור מן התורה, במקומות אלה יש לו לברך בלשון כללית "על המצוה".

אמנם, בעניינים שהם בגדר "דברי הרשות" כגון נטילת ידיים וכיסוי הדם, לעלם מברך עליהם בלשון כללית "על המצוה", וכמובן שמברך עליהן עובר לעשייתן, וכפי שביאר לעיל. גם על הלולב והביעור אינו מברך לאחר עשיית המצוה, כי אינו מברך כדי לצאת ידי חובת המצוה מן התורה, אלא כדי לצאת ידי חובת המצוה מדרבנן שעדיין לא נתקיימה והוא עובר לעשותה. כלומר, "על נטילת לולב" מברך עובר לעשיית המצוה מדרבנן שהיא נענוע הלולב, ו"על ביעור חמץ" מברך עובר לעשיית המצוה מדרבנן שהיא בדיקת הבית. וכן מבאר מָרי יוסף קאפח שם (שם, בעמ' תרנו):

"דבלולב אלמלי שיש עליו חובת נענוע דרבנן לא היה מברך, הגע עצמך, לאחר שנענע נענוע ראשון ושכח לברך ודאי שאינו מברך יותר, מפני שכבר נסתיימה מצוותו לגמרי, שאם ירצה ליטול לולב כל שעה במשך היום אינו עושה מצוה, מה-שאין-כן ציצית תפילין וסוכה כל שעה ושעה מצוה הוא עושה". ובהמשך פירושו הוא מוסיף: "והנכון כמו שכתבתי לעיל, דמברך ב'על' מחמת ההמשך דרבנן, והוא הנענוע אחר הברכה, ובבעור על הבדיקה שגם היא דרבנן" (שם, עמ' תרסג).

חומרת ברכה לבטלה

כבר ראינו לעיל, כי לדעת רבנו מי שקיים מצוה ולא בירך עליה, "אינו חוזר ומברך אחר עשייה", כגון אם שחט או כיסה את הדם בלא ברכה, והוא הדין לנטילת ידיים, שאם נטל את ידיו בלא ברכה אסור לו לחזור ולברך לאחר שנטל.

אולם, לא מדובר באיסור קל או באיסור דרבנן, מדובר באיסור תורה חמור לדעת רבנו. כי מי שמברך ברכה שאינה צריכה מברך ברכה לבטלה. וכל מי שמברך ברכה לבטלה עובר על לאו מן התורה, ולא סתם לאו מן התורה, אלא לאו שניתן לנו במעמד הר סיני בעשרת הדיברות והוא "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" (שמות כ, ז; דברים ה, יא), וזה לשון רבנו בהלכות ברכות (א, טו):

"כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשווא, והרי הוא כנשבע לשווא, ואסור לענות אחריו אמן". דברים קשים ביותר, ומקורו של רבנו בתלמוד מסכת ברכות לג ע"א, שם נאמר: "ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוויהו: כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תישא".

נמצא אפוא, כי מי שמברך "על נטילת ידיים" לאחר הנטילה עובר לדעת רבנו על לאו מן התורה, ואסור לענות אחריו אמן. ויתרה מזאת, רבנו אף הִשווה את המברך ברכה לבטלה למי שנשבע בשם השם לשקר! ומָרי יוסף קאפח מסביר מדוע הִשווה רבנו את המברך לבטלה לנשבע לשקר דווקא, וזה לשונו שם (עמ' תפט):

"ונראה דמה שכתב רבנו כנשבע לשווא [...] לומר דאיסורא דאורייתא הוא, ושווין שתיהן לעניין שהשומע שבועת שווא או ברכה לבטלה בזדון, חייב השומע לנדות את הנשבע לשווא או את המברך ברכה לבטלה, וכמו שכתב בהלכות שבועות יב, י".

ומפאת חומרת עניין זה הוסיף רבנו והדגיש בהמשך הלכותיו עניין זה, וזה לשונו (יא, יח): "וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו, עושין אותו בלא ברכה. ולעולם ייזהר אדם מברכה שאינה צריכה, וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אומר 'בְּכָל יוֹם אֲבָרֲכֶךָּ' [תהלים קמה, ב]".

ובפירושו שם מעיר מָרי יוסף קאפח, וזה לשונו (אות לה): "ויכול אדם לכתחילה להתכווין לברך רק על פרי זה וחוזר ומברך על אותו המין ומברך עליו תחילה וסוף, כי אין יסוד למה שכתבו מקצת הפוסקים שאין להרבות בברכות, כמו שביארתי בפ"ז תפילה הל' טז".

שיטת השולחן-ערוך

השולחן-ערוך פוסק שיש ליטול ידיים ורק לאחר מכן לברך, וכן יש להקפיד וליטול שלוש פעמים מפני "רוח רעה" ששורה עליהן. וזה לשון השו"ע (או"ח ד, א–ב): "ירחץ ידיו ויברך על נטילת ידיים [...], וידקדק לערות עליהן מים שלוש פעמים, להעביר רוח רעה ששורה עליהן". ומעיר שם הט"ז (ר' דוד הלוי, פולין המאה הי"ז), וזה לשונו: "להעביר רוח רעה – דמקפיד אותו רוח עד שיטול ידיו שלוש פעמים".

ודבריהם אלה הם דברי רוח נגד דינא דתלמודא ונגד הדעת וההיגיון, ועוברים לדעת רבנו על איסור תורה כפול ומכופל, גם על ברכה לבטלה החמורה שנצטווינו עליה בהר סיני, וכל מי שעמדו אבותיו לרגלי הר סיני יחוש למה ששמענו וראינו, וגם על איסור עבודה-זרה באימוץ הזיה דמיונית. ועל מְאַמְּצֵי ההזיות הדמיוניות הללו אומר רבנו בפירושו לפרק חלק, וזה לשונו (עמ' קלו): "וחַי השם כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, [...] לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דברים ד, ו], והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".

וכך כותב רבנו בחיי בספרו "תורת חובות הלבבות" על האמונה ברוח רעה, וזה לשונו (עמ' שמ): "ומתנאי טוהר הייחוד להשם, שלא יעבוד אלוה זולתו, ולא יאמין בו ואף-על-פי שלא יעשה אותו אלוה". ומסביר שם מָרי יוסף קאפח, וזה לשונו (בהע' 1): "שלא יאמין שיש אלהות לזולתו אף-על-פי שאינו עובדו, כגון שיאמין באיזה רוח או שד שיש בכוחו להועיל ולהזיק, כי זה סעיף מסעיפי עבודה-זרה".

והאמת שלא מדובר כאן רק בסעיף מסעיפי עבודה-זרה כי אם בעיקר עבודה-זרה ותכליתה, כי מהות הנטילה שלוש פעמים לפי דמיונם היא הסרת ה"קפידא" של אותו רוח, וכך בדיוק עבדו עובדי עבודה-זרה הקדמונים לאליליהם, כדי להסיר נזקים דמיוניים מעל יבוליהם ושדותיהם, וכמו שמלמדנו רבנו במורה-הנבוכים (ג, ל):

"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, הוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה', אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על כך אריכות ימים ומניעת הייסורין, וסילוק החולאים [...]. וכאשר נתפרסמו הדברים הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים, ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים, [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".

ובמורה-הנבוכים (ג, לז) מוסיף רבנו:

"ומדמים [עובדי העבודה-הזרה הקדמונים] שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות מדמים שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות [שבהם] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...], וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ואותן מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם יחולו אותם הפגעים בכם, [...]. כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי עבודה-זרה להשריש עבודתה בדַמותם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".

ויש לשאול, היש רעה גדולה מזו? שהדבר הראשון שהאדם עושה בתחילת יומו הוא רציעת אזנו ומחשבתו לעבודה-זרה כדי לסלק מעצמו נזק דמיוני מרוח דמיונית?! ואם הקפידו חז"ל על מי שדורש בשלום חברו לפני התפילה, מה יאמרו על מי שעובד עבודה-זרה בפקיחת עיניו בראש מעשיו בתחילת יומו?! ומי שנוהג כן, חותם של עבודה-זרה טבוע על כל מעשיו באותו היום, שהרי רבנו מלמדנו במורה-הנבוכים, כי השעות הללו הן הזמנים היקרים ביותר לעבודת האל יתעלה, והן מותירות רושם חזק על נפש האדם, וזה לשונו (ג, נא):

"אבל בעת בדידותך לבדך בלי אף אחד, ובעת התעוררך על מיטתך, הזהר והישמר מלהפנות את המחשבה באותם העתים היקרים בשום דבר אחֵר פרט לאותה העבודה השכלית [כי השכל הזה הוא המגע אשר בינינו לבינו], והיא ההתקרבות לפני השם וההימצאות לפניו על הדרך האמתית אשר הודעתיך [כלומר הפניית המחשבה ריכוזה וייחודה לה' יתעלה בלבד]". ושם מביא רבנו דוגמה מדוד המלך ע"ה לעבודה שכלית זו: "ואמר דוד: 'שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט' [תהלים טז, ח], אומר, אני לא רוקנתי מחשבתי ממנו וכאילו הוא יד ימיני אשר לא אתעלם ממנה הרף עין [=אפילו לרגע קט כהרף עין] בגלל מהירות תנועתה [=שהיא מוכנה ומזומנה מיד לכל חפצי האדם וצרכיו], ולפיכך לא אמוט, כלומר לא אפול".

ונסיים בדברי רבנו בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, שם רבנו מסכם את האמונה במיסטיקה לכל גרורותיה ושלוחותיה, וזה לשונו:

"כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן, ומחשב בלבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן – אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ' [דברים יח, יג]".

בתמונה: כיור נטילת ידיים בישיבת בית אל בירושלים.

כל הזכויות שמורות למשתמש בשם djampa לפי רשיון CC.


#מנהג #הלכה #רמב#עבודהזרה

27 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!