מדוע חרבה ירושלים?

התלמוד במסכת שבת (קיט ע"ב), מונה מספר סיבות לחורבן בית-המקדש וכל סיבה שונה וחמורה מחברתה, ר' יהודה שם אומר: "כל המבזה תלמידי-חכמים אין לו רפואה למכתו". ברם, כנראה שדף התלמוד הזה אינו מופיע בתלמודם של חלק מבתי-המדרש של עיר-הקודש והבד"צים "אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ..." (יונה ד, יא).


יהדות תימן – עדות לדרך האמת


בספרו "התימנים – מבחר מחקרים" (עמ' 6), כותב פרופ' שלמה-דב גויטיין: "התימנים לפי מה שקראנו על אודותם [עוד בהיותו בעיר קלן שבגרמניה] היו היהודים ביותר מבין כל היהודים". ובעמ' 3 שם הוא אומר כך:


"אחת המתנות הטובות שזכיתי בהן בחיי הייתה היכרותי את השבט היהודי היקר – התימנים. הייתה בכך העשרה רבה של מחשבתי המדעית. היכרות זו פתחה לי אשנב ושמא חלון גדול אל עולם המזרח בכלל, ומדמה אני שבלעדיה לא הייתי מוכשר להבין כראוי את החברה היהודית בתקופת הגניזה הקהירית שבה אני עסוק למעלה משלושים שנה, למרות ההבדל הניכר בין ההווי התימני, הרוחני, היהודי יותר [!] לבין זה המדבר אלינו מתוך דפי הגניזה, שיש בו מידה מסוימת של חומרנות זעיר בורגנית. אך המפגש התימני שלי [עם יהודי-תימן] היה בו גם צד אנושי יקר. ההרגשה כאילו הושב לי משהו שאבד לאבותיי ז"ל, בגלותם הארוכה בארצות הצפון, או, כפי שביטא זאת חוקר העמים הדגול של המאה הי"ח: כאילו נוספה לי נשמה על נשמתי. קיבלתי אפוא ממגעי עם העדה התימנית יותר ממה שנתתי. התייחסתי אל התעסקותי זו כאל לימוד ולא כאל נושא מחקר". את דבריו אלה הוא מסיים במלים: "כשם שכל בר-ישראל הרוצה להיקרא 'יהודי' חייב לדעת שנשיאת שם זה מחייבת את נושאו, כך התואר הנוסף 'תימני' עשוי להעניק גאווה מוצדקת אך גם להגדיל את רגש האחריות [=המוטלת עלינו לשאת על נס את דרך האמת המקורית הקדומה של עם-ישראל]".


כאשר ביקר גויטיין עם חברו בבית-הכנסת "הגורל" שבירושלים (שם התפלל הרב חיים כסאר נע"ג), הוא התפעל מאד מהתפילה, ומאופני התנהגותם האצילית והמכובדת של הציבור והילדים הקטנים. בצאתו מהתפילה אמר לו חברו לאחר שתיקה ממושכת: "עכשיו אני יודע יהדות מהי". יהדות, לא תפילה! אך בעיר-הקודש ההיא לא מתרגשים מפרופ' החשודים במחלת ה"מזרוחנקיות", וגם לא מן התימנים.


חוקר נוסף שחקר את מורשת יהודי-תימן הוא פרופ' שאול ליברמן, אשר כותב על מפגש שהיה לו עם אב-בית תימני שעבד במוסד אותו ניהל: "ברצוני לדון כאן בעדה מיוחדת במינה, בעדה התימנית. [...] לפני יותר מארבעים שנה לימדתי במוסד תורני חשוב ובו שמש תימני. יהודי זה היה גר במרתף וניזון בקב של חרובים מערב שבת לערב שבת [=הוא חי בצמצום כי הוא לא ביקש לקבל תקציבים מהמוסדות "הציוניים" או נדבות מגבירים], ואף אותו קב דל לא בא לו אלא בצירוף של עבודה שנייה במוסד אחר. לא היה סיפק בידו למלא את תפקידו כראוי וכיאות במוסד ששימשתי בו אני.


נזפתי בו כמה פעמים, והוא עשה את שלו. ביום מן הימים הזמנתי אותו לחדרי והתריתי בו, שאם לא ייטיב את דרכו הנני רואה אותו כמפוטר. לא קבלתי תשובה, ומאותו יום ואילך מילא את תפקידו באמונה ובדיוק, אלא שהפסיק לדבר איתי, וכאשר ברכתיו לשלום השיב לי בשפה רפה כחבר המשיב להדיוטות בתשעה-באב. לא עברו ימים קלים עד שהזמנתיו שוב ושאלתיו למה הוא רוגז עלי, והרי מילאתי את חובתי כשנזפתי בו. הוא שתק שעה קלה, והשיב לי שאמנם צדקתי בעצם הדבר, אלא שלא נהגתי בו כמידת תלמיד-חכמים, והוסיף: אצלנו אין נוהגים כן באדם שיודע משנה ורמב"ם על-פה.


פתחתי ספר משנה-תורה שהיה מונח על שולחני, קראתי בו הלכה אחת, והשמש סיים על-פה את השאר. לא האמנתי למשמע אזני, שהרי אף בליטא, מקום מרכזי התורה, לא ראיתי שמש שמתנהג כיהודי פשוט, ויחד עם זאת בקי במשנת הרמב"ם על-פה. פייסתי אותו בכל מיני פיוסים והשלמנו על אתר. התחלתי ללמוד ממנו דברים על ביטויי התימנים במשנה ועל ניקודם [...]. נודע לי אחר כך שקיימים בירושלים הרבה יהודים יוצאי-תימן, יהודים פשוטים שמתפרנסים מיגיע-כפיהם, והם בקיאים בתורה שבעל-פה. התורה היא לאו דווקא נכס מיוחד של קהילה זו או אחרת, אלא גם בפינה נידחת, במרחקים, במקום רחוק מרוב הישוב היהודי שיננו יהודים פשוטים את התורה שבעל-פה.


קריאה קצרה בספריהם הוכיחה לי, שיהודי-תימן שמרו לנו אוצרות שלא היו ידועים לנו עד כה. עדה זו מיוחדת מכל עדות המזרח, בזה שספריה, מנהגיה וההווי שלה, משמשים ארכיון של תעודות ממקורות שאבדו לנו, ומי יודע כמה אוצרות גנוזים נשארו טמונים באדמת תימן" (יהדות תימן – פרקי מחקר ועיון, עמ' שמט–שנ).


אך כאמור, בעיר-הקודש ההיא לא מתרגשים מפרופ' החשודים ב"מזרוחנקיות" ואין צורך לומר מן התימנים... רבים מתלמידי-החכמים התימנים עבדו למחייתם כשמשים בבתי-ספר, בעבודת דחק, בפרדס, בנטיעות ובעקירות, בסיקול אבנים ובכל עבודה שמצאו, כדי להאכיל את בני-ביתם, ולא ביקשו לקבל תקציבים ונדבות בעבור לימוד התורה וידענותם. אך עם כל הקושי, מצאו זמן לעסוק בתורה, תרמו לחברה והיו שותפים להקמת המדינה. הם השכימו קום כדי ללמוד, לשנן ולשלש ולא התחילו את התפילות בצהרי-היום והשבת.


אני יודע שלא כל דרי העיר ההיא שותפים לחרפה (כפי שפורסם לאחרונה באתר "כיכר השבת" – מרכז הרכילות לשם שמים). ברם, לפני כשבוע (פרשת וירא) נסתלק לבית עולמו לאחר מחלה קשה רב תימני מכובד, ששימש ברבנות העיר למעלה משישים שנה. הוא העמיד תלמידים הרבה, כתב ספרים ועסק רבות בחסד. אינני תלמידו ולא למדתי ממנו אפילו אות אחת, אבל אני חייב בכבודו כמו רבים מתושבי העיר ההיא, שראשיה בחרו שלא להוציא אפילו מודעת-אבל לזכרו! והסיבות ידועות ומוכרות מימים ימימה.


העיר לא נזדעזעה, ואחיי התימנים הנאמנים למורשת אבותיהם ימשיכו כנראה לשתוק כפי שחינכו אותם אבותיהם נוחי הנפש, וריחות הצ'ולנט ימשיכו להיתמר מהעיר המתוקצבת הנתרמת והנתמכת ועולם כמנהגו יתנהג וילך.


גילוי נאות


מעט לפני פרסום האמור לעיל, נודע לי מפי אדם מכובד ויודע דבר כי "אותה עירייה תיקנה את המעוות לאחר לחצים מכיוונים שונים". התירוץ שבו נתלו פרנסי העיר שלא לפרסם מודעת-אבל על פטירתו של הרב החשוב והמכובד, היה חששם מפגיעה בכבודו של רב מסוים שבפועל שימש כמנהיגם. ואיני מבין כיצד פרסום מודעת-אבל לכבודו של רב ששימש כרב העיר במשך למעלה מששים שנה, עלולה להתפרש כפגיעה בכבוד מאן דהו. אך לאנשי הכבוד והשררה הפתרונים ואנשי האמת התימנים לעולם לא יבינו את דרך הנחבלים והנכשלים.


ואתם אחיי התימנים, זקפו קומתכם והישירו מבטכם אל מורשת אבותינו הקדושים והטהורים, כי דרכם דרך האמת וזרעם הוא זרע קודש! והאמת והשלום אהבו.


"לא תעשם עטרה להתגדל בהם" / תגובה למאמר מאת א' דחוח-הלוי


לפי דעתי יש לבקר את אחינו האשכנזים תוך התבוננות בתמונה הכוללת. שהרי סוף סוף הם אפשרו לרב ש' קרח לשמש במשך עשרות רבות בשנים כרב הראשי של העיר ולקבל שלל פינוקים: כבוד, שׂררה, יוקרה, מעמד, וכמובן משכורת חודשית של עשרות אלפי שקלים הכוללת בתוכה דובדבנים רבים כגון: לשכה, מזכירה, גמל, השתלמות, מענקים, הבראה, מדור, רכב, לבוש, פנסיה שמנה ועוד. כך שבעניינו של הרב קרח, שמא אין להלין עליהם שלא פרסמו מודעת-אבל, כי כאמור, אם נתבונן על התמונה הכוללת, אי פרסום מודעת-אבל הוא עניין הבטל באלף-אלפים לעומת כלל הטובות שהרעיפו לפי דעתם חכמי יועצי אשכנז על הרב ש' קרח ז"ל.


כמו כן יש לבדוק האם הַנָּדוֹן דומה לראיה. האם ניתן להשוות את הרב ש' קרח שפשט צורה ולבש צורה אשכנזית מובהקת, לתלמידי-החכמים התימנים שנהגו כתנאים וכאמוראים בעבדם בשמחה כשרתים או כפועלים? והלא כפי שאומר ידידי הרב הַמֵּאִיר הם לא ביקשו לעצמם גדולה ושררה, לא תקציבים ולא נדבות, אלא "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תה' קכח). כלומר, אחד מהיסודות החשובים שהנחו אותם היה האיסור ליהנות מכבוד תורה! וכבר אמר רבנו באגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשררה, נעלמת יראת שמים".


ואסיים בביאור דברי ר' יהודה: "כל המבזה תלמידי-חכמים אין לו רפואה למכתו". כוונתו למי שמבזה את תלמידי החכמים אנשי האמת (וכפי שנהג ליברמן ושב בתשובה). אך כל מי שנהנה מכבוד תורה, יהיה מפורסם בגדולתו המדומה ככל שיהיה, מצוה לזלזל בו! וכפסק רבנו בהלכות סנהדרין (ג, ט): "כל דיין שנתן ממון [או התערב בכל צורה שהיא, כגון הפעלת קשרים פוליטיים] כדי שיתמנה [וכמובן יזכה לשׂררה ולמשכורת שמנה], אסור לעמוד מפניו [=לקום לכבודו], וציוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו. ואמרו חכמים, שהטלית [או הגלימה השחורה] שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור".


ואצרף את פסק רבנו שם (יא, ו), אשר מלמד אותנו כי כל מי שמטעה את עם-ישראל אחר ההבל, ואפילו הוא בעל שם גדול, אין לחוס ואין לחמול ואין לרחם עליו: "שהאכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל – רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים' [דברים יג, יח]". יהי רצון שייתן לנו ה' רחמים, ותהא נשמתו של הרב קרח צרורה בצרור החיים.


בתמונת שער הרשומה: דגם ירושלים בשלהי בית שני, במבט מדרום.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!