מדוע אין מניחין תפילין בחול-המועד? (חלק ב)

עודכן ב: 17 אפר 2019

ה. פסיקת הגאונים


בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: ב"סדר רב עמרם גאון" ובספר "הלכות גדולות", אשר שניהם חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים"; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח), בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בשבתות וימים-טובים? ת"ל 'וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה' [שמ' יג, טז] – מי שצריך אות, יצאו אלו שהן גופן אות".


משני המקורות עולה, כי קו הפסיקה של התלמוד והרמב"ם נשמר, וכל איסור הנחת תפילין הוא רק בשבתות ובימים-טובים, וברור שיש להניח תפילין בימי חול-המועד וכפי שראינו בחלקו הראשון של המאמר.


אולם, יש שני מקורות שעולה מהם לכאורה שאין להניח תפילין בחול-המועד לדעת הגאונים. אך כפי שנראה לקמן, מקורות אלה רעועים ביותר, ואף בטלים בשישים לעומת שלל הראיות ואיכותן שהבאנו בחלקו הראשון של המאמר.


1) בתוספות מועד-קטן יט ע"א (ד"ה רב יוסי), נאמר כך: "ובהלכות-גדולות פסק דאסור להניח תפילין בחולו-של-מועד". לכאורה, הנה לפנינו עדות כי ר' שמעון קיארה מהמאה התשיעית שספר "הלכות גדולות" מיוחס לו, פסק שאסור להניח תפילין בחול-המועד.


במהדורת הילדסהיימר לספר הלכות-גדולות, חלק א (עמ' 482) נאמר כך: "אסור להניח תפילין בשבתות ויום-טוב, וכן הוא משום דכתיב 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה' [שמ' יג, י]. ושאילו מקמיה רב יעקב בן חביב שאלה לעניין תפילין ואמר, אסור להניח תפילין בחולו של מועד, ובעי שאילה [...]".


הילדסהיימר מציין שם (בהערה 8), כי השם "רב יעקב בן חביב" אינו ידוע לנו ממקום אחר. הוא גם מפנה לעיין בספרו בעמ' 360 (בהערה 50), שם הוא מציין שהמלים "ובעי שאילה" מעידות על כך שמדובר בנוסח שנוסף אחר תקופת הגאונים. ואכן, במהדורת "הלכות גדולות" שראינו בפתיחת דברינו, תוספת זו אינה מופיעה. המהדורה שהבאנו בפתיחת דברינו היא מהדורת מכון ירושלים, שהוציא לאור בשנת תשנ"ב מהדורה חדשה ומתוקנת על-פי דפוס ונציה ש"ח, עם תיקונים על-פי כתבי-יד ודפוסים ישנים (מהדורה זו הוכנסה לפרויקט השו"ת). כאמור, נוסח מהדורה זו הובא בראש דברינו, ובו לא נזכר כל הקטע מ"ושאילו מקמיה" עד סוף הדברים, ובהתאמה לדעת התלמודים, מדרשי ההלכה, סדר רב עמרם גאון ורבנו הרמב"ם – שחובה להניח תפילין בחול-המועד.


נראה אפוא שבעלי-התוספות, שחיו מאות שנים לאחר בעל הספר "הלכות גדולות", החזיקו בידם נוסח מאוחר של הספר "הלכות גדולות", נוסח שהוחדרה אליו תוספת, המנוגדת לפסק התלמודים ומדרשי ההלכה, לפסק הגאונים, ולפסק רבנו הרמב"ם.


אגב, רבנו הרמב"ם מלמדנו, כי בעל "הלכות גדולות" נטה לשגות בעניינים פשוטים, וזה לשונו בהקדמתו ל"ספר המצוות" (עמ' ד–ה): "שמנין המצוות כבר שגו בו בעניינים שלא אוכל לתאר עוצם זרותם, כי כל מי שעסק במניינן [...] כולם נמשכו אחר בעל הלכות-גדולות, [...] כאילו קפאו הדעות אצל האיש הזה".


2) הרא"ש בספרו "הלכות קטנות" (הלכות תפילין), ציטט מ"ספר העתים" של ר' יהודה ברצלוני (המאה הי"ב), וזה לשונו: "ובספר-העיתים של הרב הברצלוני ז"ל ראיתי כתוב: 'ובפיסקא לגאון, הלכה אסור להניח תפילין בשבתות וימים-טובים, דכתיב: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת, ואסור להניח תפילין בחול-המועד'".


ברם, ב"ספר העיתים" שבידינו דברים אלה לא נמצאים. ויתרה מזאת, מדובר כאן בעדות של הרא"ש שמצטט את עדות "ספר העתים", עד מפי עד, ואין עד מפי עד כשר אלא בעדות אשה ומומי בכורות. ולא סתם עד מפי עד, אלא עדות על גאון שאינו ידוע, שהרי אין אנו יודעים מי הוא זה הגאון הזה שמצוטט לכאורה ב"ספר העתים", ואפילו הרא"ש עצמו אומר בהמשך דבריו שם: "ואין נראה לי לסמוך על האי פסקא".


ברם, נראה לי בסבירות גבוהה מאד, שהגאון שנזכר ב"ספר העתים" הוא למעשה בעל הספר "הלכות גדולות" לפי אותו הנוסח המפוקפק שראינו לעיל, שהרי שתי העדויות בעניין זה דומות מאד בלשון ובמבנה:


א) ספר "הלכות גדולות" מהדורת הילדסהיימר: "אסור להניח תפילין בשבתות ויום-טוב, וכן הוא משום דכתיב 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה'. ושאילו מקמיה רב יעקב בן חביב שאלה לעניין תפילין ואמר, אסור להניח תפילין בחולו של מועד".


ב) עדות "ספר העתים" שהובא בתוך הלכות תפילין לרא"ש: "ובפיסקא לגאון, הלכה אסור להניח תפילין בשבתות וימים-טובים, דכתיב: 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת', ואסור להניח תפילין בחול-המועד".


נמצא אפוא, שאין לפנינו שני מקורות מתקופת הגאונים, אלא מקור אחד מפוקפק לכל הטעות הזו. ושאלה אחת גדולה מנקרת במוחי, אם אכן הייתה מסורת גאונים כזו, שאסור להניח תפילין בחול-המועד, וכי יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם, מעתיקה המובהק והנאמן של מסורת הגאונים, לא יָדַע על מסורת גאונים כה חשובה? וכי יעלה על הדעת שמסורת כה חשובה לא תיזכר כלל אצל גאונים רבים וחשובים? ואם אכן הייתה מסורת כזו, היתה חובה על הגאונים לפרסמה במקומות רבים כדי להסיר תקלה מעם-ישראל.


ונסיים בהמשך דברי הרא"ש שם: "ואין נראה לי לסמוך על האי פסקא, משום דקיימא לן הלכה כר' עקיבא מחברו, ואיהו מוקי 'וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה' בחוקת הפסח. ושבתות וימים-טובים נפקא ליה מן 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת' [שמ' יג, ט]. [...] ולרבי יוסי הגלילי דדריש 'מִיָּמִים' ולא כל ימים – פרט לשבתות וימים-טובים, לדידיה ודאי חול-המועד בכלל ימים-טובים כיון שקרוי 'מקרא קודש'. אבל לר' עקיבא דנפקא ליה שבתות וימים-טובים מ'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת', אין זה בכלל כדפרישית לעיל. [...] ויש שמניחין תפילין בחול-המועד בלא ברכה, והמברך לא הפסיד" – ויש להעיר כמה הערות על דבריו:


א) כבר ראינו שישנם תנאים רבים שחולקים על ר' עקיבא, ולכן הרמב"ם לא פסק כמותו, שהרי הלכה כר' עקיבא מחברו אך לא מחבריו, והרא"ש לא ידע ולא יבין.


ב) מאין הרא"ש יודע שלר' יוסי הגלילי חול-המועד הוא בכלל ימים-טובים? בגלל שחול-המועד קרוי "מקרא קודש"? והלא כל ההשוואה שנאמרה בתלמוד בעניין זה (חגיגה יח ע"א), היא כדי ללמד שחול-המועד אסור במלאכה ולא לשום עניין אחר. ויתרה מזאת, מעצם ההשוואה בתלמוד שם עולה, שאין חול-המועד נכלל בכלל ימים-טובים! מפני שרבות הן המלאכות המותרות בחול-המועד, ובימים-טובים כולן אסורות. זאת ועוד, איסור מלאכה בימים-טובים הוא מן התורה, ואיסור מלאכה בחול-המועד מצומצם יחסית והוא מדברי סופרים בלבד. ובכלל, מדוע הרא"ש ממציא ומחדש חידושים שלא נאמרו בגמרא על דעת עצמו, והלא מדובר כאן בביטול שתי מצוות-עשה מן התורה? וכבר ראינו שעצם האיסור להניח תפילין בשבתות וימים-טובים אינו ברור ומפורש, היעלה על הדעת להוסיף ולהרחיב מדעתנו את האיסור שחז"ל אמרו עליו במפורש שהוא עצמו רעוע?


ג) מדוע לימודו של ר' עקיבא מהפסוק "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת", מחייב בהכרח שחול-המועד אינו בכלל ימים-טובים? ואם הרא"ש סובר שחז"ל הִשוו בין חול-המועד לימים-טובים מפני שחול-המועד נקרא "מקרא קודש" – ולכן לדעתו ר' יוסי הגלילי סבר שחול-המועד בכלל ימים-טובים, מדוע שר' עקיבא לא יסבור-כן? ואם חז"ל הִשוו ביניהם (שהרי לפי דעתו פסיקת ר' יוסי הגלילי מבטאת את ההלכה הרווחת), גם ר' עקיבא צריך לסבור שחול-המועד שווה לימים-טובים ולכן גם חול-המועד הוא בגדר "אות", כך שגם לפי ר' עקיבא אסור להניח תפילין בחול-המועד! אך האמת היא, שכל פלפוליו פלפולי סרק מיותרים, אשר מסיחים את הדעת מיסודות ההלכה ואמיתתה.


מכל מקום, אין ראיה אמתית ומבוססת מתקופת הגאונים. שתי הראיות שנזכרו רעועות ועלובות ביותר, ובטלות בשישים ביחס לשלל הראיות ואיכותן שהבאנו בחלקו הראשון של המאמר, ואשר מהן אנו לומדים שחובה להניח תפילין בחול-המועד.


ואסיים פרק זה בעובדה שאינה חשובה כל כך לפי דעתי והיא, שגם בעלי-התוספות וגם הרא"ש דחו את הקביעה שאסור להניח תפילין בחול-המועד. אמרתי שעובדה זו אינה חשובה, כי דבריהם מלאים שגיאות ואי-דיוקים באופן כללי, וגם בעניין זה בעלי-התוספות כותבים שם בלשון רפה ומגומגם ביותר: "אבל להניחם במועד שרי [=מותר]". מה פירוש מותר? וכי מצות תפילין היא בגדר רשות? והיה עליהם לענות בבירור על השאלה: האם יש חובה להניח או אסור להניח? כי אם אין איסור יש חובה להניח, ואם יש איסור אסור להניח, ואין כאן שום מקום לגדר של רשות.


גם הרא"ש כותב בלשון רפה ומגומגם: "ויש שמניחין תפילין בחול-המועד בלא ברכה, והמברך לא הפסיד". וגם מדבריו עולה, שהנחת תפילין בחול-המועד היא בגדר רשות, וזהו כאמור גדר חדש שהוא ובעלי-התוספות ממציאים מדעתם. שהרי כאמור או שחייבים להניח כי מדובר במצוה מן התורה, או שאסור להניח ויבחרו להם כדרכם וכעלילותם תירוץ מפוקפק המנותק מההלכה התלמודית, כדי שייתן להם גושפנקא דמיונית לאסור.


כמו כן, רבנו הרמב"ם מלמד אותנו כלל ב"מורה הנבוכים" (ב, טז): אסור להוכיח דבר שהוא אמת בהוכחות שגויות או חלושות: "כי כאשר יתברר ביטול אותן הראיות, תיחלש הנפש מִלְּאַמֶּת את אותו הדבר שהובאו עליו הראיות". ומָרי יוסף קאפח מוסיף שם בהערה 4: "כי גם כאשר הדבר אמת כשלעצמו, ובא מי שאינו יודע ומביא עליו ראיות חלושות, גורם לבני אדם לחשוב שאותו הדבר מבוסס על אותן הוכחות רעועות וידחוהו" – וזה בדיוק מה שעשו כאן בעלי-התוספות והרא"ש בגמגמם בעניין זה, ובגלל שלא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, גרמו לרבים לחשוב שהראיות להניח תפילין בחול-המועד אין להן יסודות חזקים, ומי שבוחר שלא להניח יש לו על מה לסמוך. כמו כן, שיטת פסיקתם המגומגמת הפוסחת על שתי הסעיפים, היא שיטה רעה מאד, וממנה התפתח הממסד הרבני הפוליטי השכיר שכל פסיקותיו נגועות בשיבושים ובאינטרסים זרים.


ו. הזיות ספר-הזהר


בספר-הזהר נאמר, שימים-טובים הם תפילין של-ראש של הקב"ה, ונקראו "טובים" מפני שהם מאירים ומזהירים בראשו של הקב"ה, וחול-המועד הם תפילין של-יד של הקב"ה. ולכן, בגלל שימים-טובים וימי חול-המועד מוגדרים כתפילין של הקב"ה, אסור לנו להניח תפילין בימים-טובים ובימי חול-המועד, מפני שבימים הללו שורים התפילין של הקב"ה על עם-ישראל, ואסור להעביר את התפילין של הקב"ה ולהניח תפילין רגילות, מפני שהתפילין של הקב"ה הם דוגמה ודיוקן לתפילין של בני האדם. וזה לשון ספר-הזהר:


"רב המנונא סבא הכי אמר, אלין אינון ימים דאיקרון טובים, ואינון תפילין דרישא דקודשא-בריך-הוא מנח להון, ועל דא איקרון 'טובים', בגין דאינון נהרין ברישא דקודשא עילאה, ובכל אתר ימים-טובים אינון תפילין דרישא דקב"ה מנח להון. חולו-של-מועד [...] אלין תפילין דדרועא [...]. ובגיני כך באלין יומין דאינון תפילין דמארי עלמא, אסור לאנחא שאר תפילין, דהא אלין יומין דאינון תפילין עילאין שראן על רישיהון דישראל קדישין. [...] ואסיר לאעברא תפילין דמארי עלמא ולאנחא תפילין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא".


אם נתייחס להבלים הללו לפי פשט הדברים, מדובר בעבודה-זרה חמורה ביותר, מפני שפעמיים הודגש שהקב"ה מניח תפילין על ראשו, ושהם מאירים ומזהירים בראשו של הקב"ה, ושהם דוגמה ודיוקן לתפילין של בני-האדם – וכי יעלה על הדעת שיש להקב"ה תפילין מרובעות שחורות שהוא מניח על ראשו?! ואם הם דוגמה ודיוקן לתפילין של בני-האדם, לא מדובר כאן במשל משובש, כי אם בפשט מעֻוות ומבחיל.


ברם, גם אם נתעלם מענייני ההגשמה והאלילות, אין כאן שום היגיון, אם התפילין של הקב"ה הם ימים-טובים וימי-חול-המועד, כיצד הם דוגמה ודיוקן לתפילין של בני אדם?! והיכן הם התפילין שלו במשך כל ימות-השנה?! ומדוע דווקא בימים הבודדים שהקב"ה מניח בהם תפילין הוא מסיר אותם מעליו, ומעביר אותם לעם-ישראל?! ואם הסיבה העיקרית שאסור להניח תפילין בימים-טובים ובחול-המועד היא מפני שהקב"ה נותן לנו את התפילין שלו, מדוע אסור להניח תפילין בשבת?! והלא אין להקב"ה תפילין בשבת, אלא רק בימים-טובים ובימי חול-המועד?! וייסוד דת משה על דברי טמטום והזיות גרם וגורם לעם-ישראל להיות "רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה".


בהמשך הדברים בספר הַשּׁוֹטוּת, מסופר סיפור על מלך שביקש לשמור על עבדו, והורה לו שיעשה חותם בדמות דיוקנו של חותמו, וכל זמן שדיוקן התפילין ייראה עליו, כל העולם ירעד ויחול מפניו. לאחר מכן, מתוך אהבה גדולה של המלך לעבדו, נתן לו גם את החותם העליון שלו. לאחר שהעבד לקח את החותם העליון, נטל המלך מעבדו את החותם הראשון שהעבד עשה בהוראתו – אם העבד ידחה את חותם המלך העליון מפני החותם שהוא עשה, הוא בן מוות, מפני שביזה את חותם המלך והעדיף את החותם שהוא עשה. והנה הסיפור כפי שהוא מובא בספר הסכלות והטמטום:


"למלכא דבעי לנטרא לעבדיה, אמר ליה עביד דיוקנא דחותמא דילי, כל זימנא דההוא דיוקנא יתחזי עלך כולי עלמא יזועון וידחלון מינך, לבתר מגו רחימו עילאה דקא רחים ליה מלכא, יהב בידיה חותמא דגושפנקא עילאה דיליה, כיון דאחיד חותמא עילאה דמלכא בידיה שביק מיניה ההוא דיוקנא דאיהו עבד. אי ההוא עבדא דחי חותמא עילאה דמלכא בגין ההוא חותמא דאיהו עבד, ודאי בר קטולא הוא ההוא עבדא, בגין דאיהו עבד קלנא בחותמא דמלכא, ולא חייש ליה, ובגיני כך אסיר לעמא קדישא לדחיה חותמא דמלכא עילאה דשרא עלן בגין דיוקנא דאנן עבדין".


ומצעד ההבלים וההזיות ממשיך, גם כאן נאמר שהחותם של המלך הוא בדמות דיוקנו של חותם העבד, וזו הגשמה מפורשת. כמו כן, אם המלך כל כך אוהב את עבדו, מדוע המלך לקח מעבדו את החותם שעשה?! והלא המלך בעצמו הורה לו לעשותו?! וכי יש חרטה או בלבול לפני השם יתעלה?! וכי השם יתעלה חוזר בו ממתנה שנתן?! ובכלל, אם למלך יש שני חותמות, חותם העליון וחותם התחתון, מדוע אסור לאדם לעטות שני חותמות?! מדוע יש בכך זלזול למלך?! והלא המלך בעצמו הורה לו לעשות את החותם הראשון בדמות דיוקנו של חותמו הוא, וכי יעלה על הדעת שהמלך יצווה את העבד בדבר שעתיד לגרום למלך לזלזול וביזיון עד כדי כך שיחייב את העבד מיתה?! האם כך נוהג מלך שאוהב את עבדו אהבה גדולה?!


ויש להוסיף ולשאול, אם הדברים המובאים בספר-הזהר אינם כפשוטם ומבטאים משלים אלגוריים, מדוע יש להם השלכות הלכתיות והשלכות מעשיות כל כך חריפות, עד כדי עונש מיתה?! וכי יעלה על הדעת ללמוד הלכה למעשה מדברי אגדה?! וכי יעלה על הדעת לחייב עונש מיתה על-פי דברי אגדה?! וכי סנהדרין הורגת על-פי דברי אגדה?! וחומרת הדברים והקשרם ההלכתי רומזים לכך שכוונת המחבר לערבב בין פשט ומשל, ואם כך, מדובר כאן בהגשמת הבורא שהיא העבודה-הזרה החמורה ביותר, שהרי נאמר שהקב"ה מניח תפילין, ויש לו ראש וזרוע, ומתבלבל ומתחרט על מתנה שנתן.


ובספר במדבר (כג, יט) נאמר: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם, הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה", ואונקלוס מתרגם שם: "לָא כְמִלֵי בְנֵי אֱנָשָׁא מֵימַר אֱלָהָא, בְּנֵי אֱנָשָׁא אָמְרִין וּמכַדְּבִין, וְאַף לָא כְעוּבָדֵי בְנֵי בִסרָא דְּאִנוּן גָּזְרִין לְמֶעֱבַד תָּיְבִין וּמִתמַלכִין, הוּא אָמַר וְעָבֵיד וְכָל מֵימְרֵיהּ מִתקַיַים". וכנראה שמחבר ספר-הזהר לא הכיר את אונקלוס, ותמוה מאד, שהרי ר' שמעון בר יוחאי ואונקלוס הגר שניהם היו תלמידי ר' עקיבא...


ואסיים פרק זה בהרחקה נוספת מעבודה-זרה, בסיפור מספר-הזהר שהובא לעיל נאמר, שהמלך החליט לתת גם את החותם העליון לעבדו, מפני אהבה גדולה שאהבו, וזה לשון ספר הזהר: "לבתר מגו רחימו עילאה דקא רחים ליה מלכא" – ותיאור מלך-מלכי-המלכים כמלך-בשר-ודם, שרגשות חמלה ואהבה גדולה מציפים את לבו ומעוררים אותו להעניק מתנות לעבדו, הוא בגדר הגשמה ועבודה-זרה חמורה ביותר, כי אין כל הבדל בין תיאור הקב"ה כבשר ודם לבין תיאורו כבעל התפעלויות, ועל כך תוכלו לקרוא במאמריי: "מבוא למצוַת ייחוד השם", "מצוַת ייחוד השם – חלק ב", "לעורר רחמי שמים?", ועוד.


ז. מדוע אפוא אין מניחין תפילין בחול-המועד?


התשובה נמצאת בדברי ה"כסף משנה" בהלכות תפילין (ד, י), וזה לשונו: "ומנהג העולם להניחן, עד שבימי רבנן בתראי מצאו בספר-הזהר לשיר-השירים, שמי שמניח תפילין בחול-המועד כמו שקוצץ בנטיעות, ונמנעו מלהניחם עוד בחול-המועד" – ולא ברור לי מדוע ה"כסף משנה" אומר "כמו שקוצץ בנטיעות" והלא בזהר נאמר שחייב מיתה! ואולי אפילו הרי"ק הבין, שלא יעלה על הדעת שמי שמניח תפילין בחול-המועד חייב מיתה.


מכל מקום, מנהג העולם היה להניח תפילין בחול-המועד, עד שמצאו חכמים אחרונים דברים קשים בספר-הזהר כנגד הנחת תפילין בחול-המועד, ובגלל הזיות ספר-הזהר ביטלו שתי מצוות-עשה מן התורה במשך כל שבועות חול-המועד. וכידוע, ר' יוסף קארו הושפע רבות מספרות המיסטיקה וההזיות, והחדיר לספרו "שולחן ערוך" גם את ההזיה הזו, שהרי הוא פוסק בהלכות תפילין (סעיף לא): "בחול-המועד גם-כן אסור להניח תפילין".


כדי להעמיק את הבנתנו בעניין זה, נעיין עתה בדברי הרי"ק בספרו "בית יוסף" שם, וזה לשונו: "ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול-המועד. ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול-המועד כדברי הרא"ש, ואחר-כך מצאו שכתב רבי שמעון בר-יוחי במאמר אחד, שאסור להניחם בחול-המועד, ועל-כן נמנעו מלהניחם בחול-המועד [...] והמאמר ההוא איתיה במדרש הנעלם לשיר-השירים על פסוק 'לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים' [א, ג], וזה לשונו: '[...] בְּאִלֵּין יומין דאינון תפילין דמארי עלמא אסור לאנחא שאר תפילין'".


הוא מסיים שם ואומר: "ומאחר שבתלמודא דידן לא נתבאר דין זה בפירוש, מי יערב לבו לגשת לעבור בקום-עשה על דברי רבי שמעון בן-יוחי המפליג כל כך באיסור הנחתן". ולפי דעתנו דין זה נתבאר בפירוש בתלמודים, מפני שֶׁצוּיְּנוּ בהם רק הימים שאין מניחים בהם, וכל בר-דעת יבין לבד באלו ימים יש להניח – רק מי שדעתו כבר נטתה אחר המיסטיקה וההזיות יסבור שהדברים המפורשים והמבוארים סתומים וחתומים.


והשאלה שצריכה להישאל היא: ומי יערב לבו לבטל שתי מצוות-עשה מן התורה שציוונו בהן השם יתעלה?! והתשובה ברורה, רק מי שדחה את מלכותו של מלך-מלכי-המלכים, והמליך עליו בשר ודם עפר מן האדמה להיות לאדונו (אדוננו בר-יוחאי), וכך הומלך בר-יוחאי לאלוה בספר-הזהר (בא, לח ע"א): "כתוב: 'שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ [שמ' לד, כג]' מאן פני פְּנֵי הָאָדֹן יְיָ? דא [=זהו] ר' שמעון בר יוחאי". והחלפת האלוה בבשר-ודם עפר מן האדמה, הינה עבודה-זרה גסה ומכוערת ביותר. יתרומם ויתברך השם יתעלה שאין בלתו ואין-כיוצא-בו, ולו לבדו היראה והגאווה והאדנות.

וכך פוסק רבנו בהלכות תשובה (ג, יד,יט) בעניין מבטלי מצות עשה:


"ואלו שאין להם חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונדונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: [...] ומחטיאי הרבים [...]. מחטיאי הרבים כיצד, אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל, אפילו לבטל מצות עשה".


ורשעי המיסטיקה והקבלה לדורותיהם רשעו וחטאו בשתיים: גם החטיאו בדבר גדול (עבודה-זרה), וגם החטיאו בדבר קטן (ביטול שתי מצוות עשה) – שם רשעים ירקב.


ואסיים בנקודה נוספת למחשבה, וכי יעלה על הדעת שמי שמניח תפילין בחול-המועד חייב מיתה והתורה לא תזהירנו מזאת?! האם ה' יתברך יעשה עוול כזה?! היעלה על הדעת שהוא יעניש ללא אזהרה?! "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד), יתרומם ויתעלה מהבלי ספר הזהר, שביטל כאן שתי מצוות עשה מן התורה שבכתב, וביטל את דברי חז"ל, וכל המבטל את דברי חז"ל כופר בתורה-שבעל-פה. וראוי לקרוע בגדים ולקונן בנעימת בוכים "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ" וכו', על שדברי תֹּהוּ רבים מספר-הזהר קנו אחיזה בעם-ישראל – "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הו' ד, יב).


ח. הקשר המיוחד שבין מצות התפילין למועדים


אחת העובדות המעניינות ביותר היא הקשר המיוחד שבין מצות התפילין לימי חול-המועד. בספר שמות (יג, א–טז) מובאות שתי הפרשיות שעוסקות במצות תפילין, ומהם עולה, שמצות התפילין היא אות ומופת לנסים העצומים והנוראים, ולתשועה הגדולה שעשה ה' לעם-ישראל בצאתו ממצרים. כלומר, לכאורה הזמן החשוב ביותר להנחת התפילין הוא דווקא בחג הפסח! מפני שמצות התפילין נועדה בעיקר להזכיר לנו "כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם", והנה הפסוקים לפניכם:


"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ: הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב: וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה: שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי חַג לה': מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם: וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם: וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה".


"וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לה', וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ, וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה, עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם".


ולאחר קָראי את הפסוקים הללו, שאלה חדה ונוקבת מפלחת את מחשבתי, וכי יעלה על הדעת שה' יתברך יניח תקלה כזו בתורה-שבכתב? שהרי כריכת מצות תפילין דווקא לימי חול-המועד בחג הפסח, עלולה להוות תקלה גדולה, אם אכן מי שמניח תפילין בחול-המועד חייב מיתה! וכל המעלה על הדעת שהשם יתעלה יעשה כדבר הרע הזה, מוציא לעז על השם יתברך, יתעלה ויתרומם מעל כל הדעות הרעות וההשקפות הבזויות.


ט. בשבח מצות התפילין וחשיבותה


נצרף עתה דברים קצרים אשר מתארים את חשיבותה של מצות התפילין, וזאת כדי לעורר אותנו להבין שביטולה במשך שבועות שלמים בשנה, הוא דבר שלא ייעשה! וכֹה דברי רבנו בסוף הלכות תפילין:


"קדושת התפילין קדושה גדולה היא, שכל זמן שתפילין על ראשו של אדם ועל זרועו, הוא עניו וירא, ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה, ואינו מהרהר במחשבות רעות, אלא מפנה לבו לדברי האמת והצדק. לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצוותן כך היא. אמרו עליו על רב תלמיד רבנו הקדוש, שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין.


אף-על-פי שמצוותן ללבשן כל היום, בשעת התפילה יותר מן הכל. אמרו חכמים, כל הקורא קרית-שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה, שהרי בארבע הפרשיות ציווה על תפילין של-ראש ועל תפילין של-יד. וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר 'אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ' [יש' לח, טז]".


ויתרה מזאת, מי שלא מניח תפילין בחול-המועד עובר על איסור תורה כפול – לא רק שהוא מבטל מצות עשה, הוא מבטל מצות עשה מפני דברי הבל ועבודה-זרה. שהרי כל מי שאינו מניח תפילין בחול-המועד מאמת למעשה את דברי ההבל והעבודה-זרה שבספר-הזהר. ולא רק שהוא עוזב אורחות יושר, אלא הוא גם בוחר ללכת בדרכי חושך – "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ" (מש' ב, יג).


וכך מבאר רס"ג כתוב זה: "ומטעותם, שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחר ההבל, ועליהם הוא אומר 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה החטא כפול".


והריחוק מדרך האמת גרם לבטל שתי מצוות-עשה מן התורה שמרוממות לדרך האמת, שהרי עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה. יהי רצון שנזכה לאהבת השם ולבקשת האמת כמעלת "אַבְרָהָם אֹהֲבִי", שמאהבתו העצומה לה' יתעלה, הגמול היחיד שביקש בעבור המצוות היה לזכות במצוות נוספות, וכדברי חז"ל: שכר מצוה – מצוה. "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (יש' מא, ח).


י. "לֹא תִתְגֹּדְדוּ" (דב' יד, א)


רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (יב, טז–יז): "'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' [...] ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר. שדבר זה גורם למחלוקת גדולה, שנאמר 'לֹא תִתְגֹּדְדוּ' [דב' יד, א] – לא תיעשו אגודות אגודות".


הרמב"ם מדגיש, שדין זה אינו אלא כאשר יש מחלוקת במנהג, אבל כאשר יש מחלוקת במהות דת האמת, בין בהלכה בין בהשקפה, אין כל מקום לוותר להסס ולהיטמע, אדרבה, מצוה רבה להחזיר עטרה ליושנה, ולהדליק מחדש את אור ההלכה שחשכה ואור המחשבה שכבתה. ובכלל, איך יעלה על הדעת שעם-ישראל יבטל מצוה מן התורה, וייאמר על אלה שמתנגדים לסילוף שהם מתגודדים? אדרבה, חובה עלינו להוכיח וללמד את הדרך הנכונה, מי שיקבל – יקבל, ומי שלא – ייוותר בסכלותו, ואנחנו נהיה נקיים לפני ה' יתעלה, כי את המוטל עלינו עשינו, ואת מצוַת ה' לא שכחנו ולא הסתרנו.


עד כאן דברינו אמורים ביחס לביטול שאר מצוות מן התורה, ברם הדברים נכונים ביתר-שאת בענייננו, מפני שביטול מצות התפילין בחול-המועד נובע משגייה של עם-ישראל אחר ההבל והאלילות. נסיבות אלה נסכו בחובת הנחת התפילין בחול-המועד חובה עצומה נוספת והיא ביעור עבודה-זרה מארצנו, כי בהנחת התפילין אנו מזכירים לכל התועים בעם-ישראל את ייחודו של אל-אמת שאין-כיוצא-בו. ובמלים אחרות, בהנחת התפילין בחול-המועד בימינו מקיימים לא רק שתי מצוות עשה מן התורה, אלא גם מצות ביעור עבודה-זרה מארצנו, שהיא התכלית של כל התורה כולה!


יא. הנחת תפילין בתשעה-באב


בהלכות תעניות (ה, יא) רבנו פוסק כך: "ומקצת חכמים נוהגין שלא להניח בו [בתשעה באב] תפילין של ראש", ולכאורה יש מכאן ראיה לאלה שמבטלים את מצות תפילין בחול-המועד. ברם, נראה ברור כי יש הבדלים גדולים בין תשעה-באב לבין חול-המועד:


1) הרמב"ם מדגיש בהלכה כי רק מקצת חכמים נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה-באב, כלומר לא די בכך שה"חכמים" עצמם הם מעטים מדובר כאן במיעוט דמיעוט.


2) לא מדובר בתפילין של-יד, אלא רק בתפילין של-ראש.


3) מדובר ביום אחד ויחיד בשנה, לא בשבועות שלמים.


4) תשעה-באב הוא יום מיוחד במינו שבו חז"ל אסרו ללמוד תורה! אין ללמוד ממנו לגבי שום יום אחר, בוודאי לא לשבועות שלמים בשנה, ובוודאי שאין ללמוד ממנו לימי-חול-המועד שתכליתם הוא לימוד התורה והגייה בחוכמתה.


5) ניתן להבין מדוע אותם מקצת החכמים יחידי הסגולה לא הניחו תפילין של ראש, הם חשו את צער החורבן כל כך עמוק וצורב בלבם, עד שלא היו מסוגלים מבחינה רגשית להניח פאר על ראשם, והעוסק במצוה פטור מן המצוה – כלומר רק מי שמצטער על חורבן בית-המקדש בצורה כל כך נעלה, יכול לבחור שלא להניח תפילין של ראש כדי לבטא ביתר שאת את צער האבדן העצום – "וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְיָ וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט" (יש' נט, טו), ויונתן תרגם שם: "וַהֲווֹ עָבְדֵי קֻשְׁטָא מִיטָּרְפִין וְדִסְטַן מִבִּישׁ מִתְבָּזְזִין, וּגְלֵי קֳדָם יְיָ וּבְאֵישׁ קֳדָמוֹהִי אֲרֵי לֵית דִּינָא".


6) ויתרה מזאת, מהלכה זו ניתן להביא ראיה חזקה מדוע לדעת הרמב"ם חובה להניח תפילין בחול-המועד, שהרי במקום שרק יחידי-סגולה בודדים ונדירים, נוהגים שלא להניח תפילין של-ראש בלבד יום אחד בשנה, בכל זאת רבנו ראה לנכון להדגיש ולציין זאת בהלכה – וכי יעלה על הדעת, שבמקום שאסור לכל עם-ישראל להניח תפילין של-יד ושל-ראש או שהדבר בגדר רשות, במשך שבועות שלמים בשנה – רבנו הרמב"ם יימנע מלומר בפירוש שאסור להניח תפילין או שנוהגים שלא להניח תפילין?!

סוף דבר


"שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצֹּת [...] וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ו-טז) – הקב"ה קשר בין מצות זכירת מצרים בחג הפסח לבין מצות הנחת תפילין, ללמדנו שמצות הנחת תפילין בימי הפסח היא הנעלה והרצויה ביותר. זאת ועוד, חירות אמתית מתבטאת ביכולת שלנו לקיים את המצוות ללא חשש וללא מורא – וכמו שאבותינו במצרים התגברו על הפחד מהמצרים ושחטו את כבש הפסח כדי לבער את העבודה הזרה מקרבם – כך עלינו להתגבר על הפחד ולהניח תפילין בימי חג הפסח, אשר מבטא יותר מכל את החירות האמתית מן העבודה הזרה וביעור ההזיות והאלילות.


ושימו לב היטב לדברי רבנו במורה (ג, מו):


"כבר ביארה התורה [...] כי המצרים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן, [...] וכדי למחות עקבות ההשקפות הבלתי-נכונות הללו נצטווינו להקריב [...] דווקא מן המקנה [...] כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המרי, [דווקא] בו מתקרבים לפני ה', ו[דווקא] באותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות, שהם מחלות הנפש האנושית, בהיפך [=בעשיית ההיפך] אשר בקצה השני [=כמו ריפוי המידות]. ומחמת העניין הזה עצמו נצטווינו בשחיטת כבש הפסח, והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ, לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה. 'וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף' [שמ' יב, כג] – [והצילם ה' יתעלה] בשכר פרסום המשמעת, וסילוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה זרה".


למדנו אפוא על דרכה של התורה במלחמתה בעבודה הזרה, ולכן חובה עלינו לעשות ההיפך מכל ציוויי העבודה הזרה, ובדרך זו אנו מרפאים את ההשקפות הרעות – והוא הדין להנחת תפילין בחול המועד, דווקא בגלל שנאמר בספר הזהר שמי שמניח חייב מיתה, חובה עלינו להניח ולהחדיר את הדעה "שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה", ולא הציל ה' יתעלה את אבותינו מן ההשחתה אלא בזכות שפרסמו את המשמעת לדבר ה', וביטלו וזלזלו וביזו את מה שהיה חשוב בעיני עובדי האלילים.


ונחתום בפסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ז, ח), ובדברי מָרי בפירושו שם:


"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים", ואומר שם מָרי: "והכוונה שהתפעלותו עליצותו ושמחת לבו משחרור נפשו ורוחו מן האליליות וסחיפיה, ושחרור גופו מן ההתמכרות לעבדות לכל סוגיה – צריכים להיות בולטים וניבטים ולא רק בסתרי לבבו".


"הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא).


תודה לדוד אקסלרוד ולרפי שאובי מאתר "מלחמת תורה" שסרטונם ב-YouTube עוררני לכתוב ולהרחיב בנושא חשוב זה.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!