מגילת ההסתר

אנו נוהגים לומר בפורים לאחר שיר של יום את מזמור כב בתהלים: "למנצח על איילת השחר". תוכנו עוסק באדם מיואש הנמצא בצרה, הפונה אל ה' כי הוא מרגיש שה' עזב אותו. המזמור למעשה מבטא את מצבו של עם-ישראל הנמצא בצרה ומוקף אויבים המבקשים להשמידו. במדרש תהלים הנקרא "שוחר טוב" נדרש מזמור זה על אסתר ומרדכי, ולכן אנו אומרים אותו בפורים. ישנן קהילות שאומרים את המזמור הזה מן הטעם שנרמז בו שמו של המן הרשע: "הצילה מחרב נפשי, מיד כלב יחידתי" ראשי תיבות המ"ן-מכ"י (אבודרהם, הלכות מגילה).


על-פי התלמוד הירושלמי (ברכות א, א), "איילת השחר" הוא כוכב העולה בדיוק בזמן שבו מתחילים להקריב את קרבן התמיד של בוקר שהוא תחילת זמן תפילת שחרית, מכאן נדרש כי גאולת ישראל תעלה לאיטה כמו השחר – "קמעא קמעא". בתחילה נאמר: "ומרדכי יושב בשער המלך... ויהי כראות המלך את אסתר המלכה... בלילה ההוא נדדה שנת המלך... ויקח המן את הלבוש ואת הסוס... ויתלו את המן... ואתם כתבו על היהודים... ומרדכי יצא מלפני המלך... ליהודים היתה אורה ושמחה", בשלבי הגאולה העניינים מתגלגלים בסיבתיות עד לסוף הטוב...


גם אסתר המלכה נמשלה ל"איילת השחר". שמה של אסתר בפרסית הוא כמו שמו של כוכב השחר, ובתלמוד מסכת מגילה וכן במדרשים אנו מוצאים ששמה נדרש בכמה צורות "מסתרת את דבריה... על שם אסתהר... איילת השחר" ועוד.


במגילה לא מופיעים פרטים על חייה הפרטיים של אסתר, אבל חכמי התלמוד והמדרשים הוסיפו נופך משלהם: "ת"ר: ארבע נשים יפהפיות היו בעולם... ואסתר" (מגילה טו). מעבר ליופיה היה לה גם אומץ לבוא אל המלך מבלי שהזמין אותה, ולמעשה הייתה צפויה לעונש מוות, אולם לשם הצלת עמה היא סיכנה את עצמה ודווקא ברגע ההוא נתן לה הקב"ה חן וחסד. האירועים במגילה מתגלגלים באופן מכוון מלמעלה כמו סיפורו של יוסף, וזהו ה"קמעא קמעא" שכתבנו לעיל.


קיימת מחלוקת בין חכמי התלמוד אם המגילה נאמרה ברוח הקודש או לא, ובהתאם לכך נשאלה השאלה: האם היא מטמאת את הידיים, כלומר האם יש להכליל את המגילה בתוך מסגרת כתבי-הקודש או להשאיר אותה כספר חיצוני. גם זמן חיבור המגילה שאינו ברור והעובדה ששמו של הקב"ה אינו מופיע בה במפורש, תרמו להתלבטותם של רז"ל.


רז"ל בתלמוד הביאו כמה פסוקים מן המגילה, כ"הוכחה" לכך שאסתר נאמרה ברוח הקודש, אחרת כיצד ניתן להבין היאך ידע המחבר עניינים מסוימים שהיו יכולים להיוודע רק ברוח הקודש, כגון: "ויאמר המן בליבו" או "ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה".


קריאת המגילה ופורים בקהילות תימן


ברוך שהבדילנו ונתן בנו דעת להתרחק מן ההמולה הגועשת ומן הרקיעות והפיצוצים בזמן קריאת המגילה. כל אחד קורא ממגילתו הוא ובניו עמו. את המגילה קורא אדם הבקי וכולם עוקבים אחר קריאתו בדממה, ובסיום הקריאה אין פיוטים על "שושנת יריחו" ופזמוני תשועה למיניהם. אין שכרות ו"התבהדלות" ברחובות, אין תחפושות של חברי כנסת ושאר דמויות לא חינוכיות הנעדרות ערכים יהודיים.


לאחר התפילה הולכים הביתה לקיים את מצוות היום, ויושבים לסעוד לאחר ג'עלה ושתיה כדת "עד דלא יִדַּע", וכמובן שלא עוברים את הגבול הברור שהרי יש איסור גמור להשתכר. זקני העדה לא הכירו ולא רצו להכיר את "התרבות" החדשה שהתפתחה בעולם הישיבות שכללה מנהגי שיכורים והמצאת מסכתות וברייתות ליצניות על-ידי קלי דעת. משלוח המנות הוא משלוח מנות ולא משלוחי חטיפים ובייגלה ושאר גומי אכילה שאינו ראוי לאכילה.


וכדי שלא לשכוח את האבל על ירושלים גם בעת השמחה, נזכיר שבזמנינו חל כרסום בכל מה שכתבנו לעיל, ורבים מבני העדה שלא ידעו את יוסף, המליכו עליהם מנהגי רחוב בהמיים כיד הדמיון המתעתע הגואה בנפשם, התרחקו ממסורת אבותיהם ואימצו להם את מנהגי התקופה. ה' ירחם עלינו.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!