מגילת אסתר מטמאת את הידיים?

עודכן ב: 2 נוב 2020

חכמים גזרו שכתבי הקדש יטמאו את הידיים כדי שלא יזלזלו בהם, כי היו כאלה שהניחו ליד הספרים מאכלים לצרכים תועלתניים כגון להטמין בהם תרומה, והעכברים באו וכרסמו בספרים (פיהמ"ש ידיים ג, ג; שבת יד ע"א). בעניין זה דנו במגילה (ז ע"א) ביחס למגילת אסתר: "אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידיים. למימרא דסבר שמואל [האם מדברי שמואל עולה ש]אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה?! והאמר שמואל: אסתר ברוח הקודש נאמרה! נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב". כלומר, אסתר נאמרה ברוח הקודש ולכן חובה לקרותה, אך קדושת אותיותיה וכתיבתה אינה אלא מדרבנן.


בתלמוד שם מוסיפים להקשות מהמשנה במסכת ידיים (ג, ו), שבה נחלקו התנאים לגבי קהלת ושירי השירים: האם יש בהם קדושה ולכן הם מטמאים את הידיים? ומגילת אסתר לא נזכרה במחלוקתם. ברם, באחת המימרות בהמשך נקבע ש"רות ושיר השירים ואסתר מטמאין את הידיים", ולדעת חכמים, הנגיעה המטמאת במגילת אסתר תלויה בקביעה האם הכתוב במגילה נאמר ברוח הקודש או לא.


במשנה מסכת ידיים (ג, ה) נקבע ש"כל כתבי הקודש מטמאין את הידיים", משום שחכמים סברו שכל הכתובים הם מפי הגבורה. ועדיין נותר לנו לשאול: מדוע נגיעה בדבר קדוש מטמאת?! אין הכוונה שהעור שעליו נכתבו המגילות נטמא, אלא הכתב שנכתב בהשראת רוח הקודש (וכאמור כל זה הרחקה שלא יבואו להשתמש בהם לצורך של חול).


בהמשך הדיון בתלמוד הביאו חכמים פסוקים כהוכחה לכך שאסתר נאמרה ברוח הקודש, אחרת איך ידע המחבר את הפרטים שהוא כותב עליהם? כגון: "ויאמר המן בליבו", איך ידע המחבר מה אמר המן בלבו? ואיך ידע המחבר ש"ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה"? ואיך נודע הסיפור למרדכי "ויודע הדבר למרדכי", ואת העובדה ש"ובבזה לא שלחו את ידם" אם לא ברוח הקודש? בהמשך מובאות עוד סברות, וכדי לקצר, נביא את פסק ההלכה בהלכות שאר אבות הטומאות (ט, יג): "כל כתבי הקדש אפילו שיר השירים וקהלת שהן דברי חכמה מטמאין את הידיים". דברי החכמה שרבנו מזכיר כאן מסייעים לאדם להגיע לתכלית שהיא השגתו יתעלה. נמצא, שמגילת אסתר אמנם לא נאמרה בסיני אבל היא חלק מכתבי הקדש, שהם כולם דברי חכמה והם המפתח המסייע לאדם להגיע לשלמות (בלי פראות, חטיפות וצעקות וכל מה שנהוג היום בחברה ה"מתורבתת" שלנו).


הדברים שהבאנו לעיל נכתבו במטרה לברר מה המקור לכל השיגעון בו נוהגים עמך בית ישראל משנכנס חודש אדר, לדוגמה, בבתי הספר מפסיקים את הלימודים מראש חודש אדר, עושים הכתרות והרקדות, מצטבעים ומתלבשים כמו בחגי הגויים באישור הרבנים והמורים – ביטול תורה חמור ביותר! מה הפך את פורים שהוא יום רציני ביותר למה שמכנים ההמון "שמח ומבדח"? שמח – בסדר, אבל בדיחה זו מניין?


"כתבוני/קבעוני לדורות"


במסכת מגילה שם אסתר מבקשת מהחכמים: "כתבוני לדורות", כלומר כדי שבכל שנה ושנה יקראו את המגילה בדברי ימי ישראל, ואין לחשוש מתגובת העמים, שהרי ממילא סיפור המגילה מונצח בספרי פרס ומדי. בנוסח אחר נאמר "קבעוני לדורות": בקשתה של אסתר "קבעוני לדורות" היא לקריאת המגילה בכל שנה ושנה, ו"כתבוני לדורות" היא להיכלל בכתבי הקודש וכך יהיה למגילה תוקף כמו לכ"ד ספרים. ברם, אסתר לא בקשה שחכמים ינציחו את המנהג של אכילה ושתיה מוגזמת ושאר פיצוצים ושיגעונות של תקופתנו, תקופת ימי החורבן המתמשך של בית שני.


חכמים משיבים לאסתר שם: "קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות". חכמים לא התלהבו מרעיון הנצחת הסיפור בכתובים מחשש שיבולע להם מהשלטונות, גם המחלוקת שבתלמוד אם אסתר מטמאת את הידיים כמו שאר כתבי הקודש או לא, היא עדות נוספת להיסוסים של רז"ל בנושא. שֵׁם ה' לא מופיע במגילה שנכתבה בפרס, ולכן גם אין אומרים הלל בפורים ונקבע שקריאת המגילה זהו ההלל ("אין אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ", מגילה יד ע"א; כמו כן, בהלל נאמר "הללו עבדי ה" ואנו היינו עבדים לאחשוורוש).


את פורים חגגו לראשונה בשושן שבפרס, ורק מאוחר יותר הונהג ה"חג" בארץ ישראל ובתפוצות (למרות שלא בכל מקום קיבלו אותו). ברם, פורים אינו "חג", ונקרא בפי רבותינו ואבותינו "ימי הפורים" או "יום אלפור". היום, בימי חורבן הבית השני המתמשך, קוראים לימים שונים בשנה בשם חג: חג האהבה, חג המשפחה, חג הילד, חג התלמיד, חג העצמאות/עצבנות, חג חנוכה, וכו' (ויום יום חג... כדברי אפיקורוס).


יום הפורים כחג מוזכר לראשונה ב"ספר מקבים" (ב, טו) בשם "יום מרדכי". ספר זה נכתב אל יהודי מצרים בסוף המאה השנייה לפני הספירה, כדי לבקש מהם לחוג את חג החנוכה, ובספר כבר תועד פורים – ה"חג החדש" שלא נזכר בתורה – בשם: "יום מרדכי". יש לציין שלא כולם התלהבו מ"חג הפורים", בחוגי הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, סירבו להוסיף את ה"חג" החדש, ולא חגגו לא את פורים ולא את חנוכה.


אסתר בקשה שהמגילה תיכלל בעשרים וארבעה כתבי הקודש. חכמים חיפשו רמז למקרא מגילה, והשיבו לה ממשלי (כב, כ): "הלוא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת" – "שלישים ולא ריבעים", כלומר שלוש פעמים נזכרה מחיית עמלק בכתבי הקודש – שלוש פעמים ולא ארבע פעמים, ולכן אין מקום להוסיף את מגילת אסתר לכתבי הקודש. עד שמצאו לקריאת המגילה ראיה מן התורה, שנאמר: "כתב זאת זיכרון בספר": "כתוב זאת" – רומז למה שכתוב בשמות יז ובדברים סוף פרשת כי תצא. "זיכרון" – רומז למה שכתוב בנביאים בשמואל פרק טו. "בספר" – רומז למה שכתוב במגילה". חכמים ראו במילת "בספר" שבספר שמות רמז לכתוב במגילה: "ונכתב בספר", וכן "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל... את אגרת הפורים הזאת השנית" (אס' ט, כט). נמצא, כי מה שכתוב בתורה: "זאת" היא המגילה, וכך מצאה לה המגילה את הדרך להיכלל בכתבי הקודש, מדרבנן.


מעניין מדוע רז"ל, למרות ההיסוסים שהיו להם, הסכימו להכניס את המגילה לכתבי הקודש ולקבוע את ימי הפורים לדורות? האם דברי רבא בתלמוד "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא יִדַּע בין ארור המן לברוך מרדכי", השפיעו על ההמון אוהב החינגות והחגיגות, לעקם את דברי רז"ל שכל כוונתם הייתה שמחה של מצוה, והפך את המצוה להוללות?!


רז"ל ציינו שהחיוב לשתות בפורים הוא "עד" ולא יותר, אבל כשמתחילים להתהולל מאבדים את המעצורים, ולא נותר לנו אלא לנגב דמעה כשאנו רואים את ההִתבהמות הנוהגת בקרב רבים וטובים בכל הקשור לאכילה ושתיה, וכיצד הם מאבדים את המעצורים והשפיות ביום הפורים. לא ראינו את זקנינו הישרים (ואפילו לא את העקומים) מאבדים כיוון, אלא כולם אכלו ושתו בעידון ובצלילות דעת, וזוהי שמחה של מצווה, לא קפיצות וצרחות "הו הו הו" ברחובות עיר.


ההיתר להשתוללות חסרת הרסן הגיע מחוגים מסוימים שסברו שחכמים חייבו להשתכר בפורים, ושכחו מה קרה לנח וללוט. ולא עוד, שהתירוץ/המקור לדבריהם הוא, שכל הניסים שהיו לישראל במלכות אחשוורוש היו תמיד כתוצאה ממשתה שקדם ונמשך, במה שנקרא "ישיבות" ו"מועצות" למיניהן וסוגיהן, וההוללות נמשכה גם בקרב בוגריהן ותומכיהן בשאר המסגרות החינוכיות (הגרעינים והקליפות). אם כך, מדוע שלא להוסיף עוד מנהגים כגון לעקוד את בנינו כי אברהם אבינו עקד את בנו, וננהיג יום ריגול לזכר המרגלים, ונקרא לבנותינו "רחב", ונשים את בנינו הזכרים בתיבת גומא על הירקון שבתל אביב ביום ההולדת של משה, ולקינוח – נחגוג את "יום העגל" בגני התערוכה, עם כל מיני יוצאי ארונות ורוקדי צמתים ועוד... וברוך דיין האמת!


האם לכך התכוונה אסתר כשעמדה על כך שסיפור המגילה ייכתב לדורות?! האם לכך התכוונו חכמים?! עלינו ללמוד משגיאות, ולהבין שפרשנות שאינה ברוח רז"ל סופה להביא למעשים בהמיים ולפריקת עול, באישור "רבנים" ואנשי חינוך שלא נשלמו בהם התכונות האנושיות, ודור שלם מתחנך עקום ומנחיל לבניו ובני בניו את ההזיות של קודמיו, ולבסוף קוראים לכך "מנהג". האם זוהי מסורת היהדות?!


שמחת הוללות


רבים וטובים כתבו על כך שהשתייה המופרזת וההוללות בפורים ובכל יום – אסורים, אבל מי שומע להם כשהוא נמצא בשיא ההוללות? במצב שכזה אין שיקול דעת כי אין דעת. ויתרה מזאת, היו מחכמי אשכנז אשר התירו את מצעד התחפושות והפראות החייתית, ותמוה מכולם הוא ר"י איסרליין בעל "תרומת הדשן" (סימן תי) האומר: "דאם הזיק אחד את חברו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם" – הלזאת ייקרא שמחה?! ואם חלילה יהרוג את חברו מתוך שמחה?! הגם זאת תיחשב לשמחה?! ה"בית חדש" הוסיף ברוב חכמתו שאם הנזק הוא גדול אז המזיק אינו פטור. ברם, כבר נפתח פתח להזיק ביום הפורים, ובמצב של הפקרות ושכרות לא ניתן לשלוט במעשים ובגובה הנזק, ואם ייגרם נזק בלתי הפיך, מה יהא אז?


הרמ"א (או"ח תרצו, ח) מצטט את המתירים והאוסרים בערבוביה בתוספת "המלצות" רפות שאף אחד לא שת לבו אליהן, כי אם כבר יש היתר להתפקר, מה ערך יש להמלצות? מצד אחד מקילים ומתירים לשים מסכות, ללבוש כלאים, לחטוף ולגזול זה מזה, ללבוש בגדי גברים לנשים ובגדי נשים לגברים, ומצד שני מסייגים ומגבילים על דעת המחמירים... האם ניתן להפעיל את שיקול הדעת כשהאמת נעדרת והדעת מתבערת?!


וראו דברי "באר היטב" (שם, יג): "לא תגזול... ושומר נפשו ירחק ממלבושים דכלאים ולחטוף מחברו. ועיין טורי זהב ובית חדש ביורה דעה סימן קפ"ב שהחמיר בזה באריכות, וכן הכנסת הגדולה הורה לאסור הפרצופים [=מסכות] בפורים עיין שם. ועיין בתשובת דבר שמואל סימן רמ"ז: 'ובכן הירא את דבר ה' ירחיק את בניו ובני ביתו מכל האי איסורא ופריצותא', ועיין עוד בדבר שמואל סימן קכג תוכחת מגולה על הלומדים ספר מסכת שיכורים".


מסכת שיכורים


התחפושות הונהגו בפורים החל מן המאה הי"ג. ר' קלונימוס בר' קלונימנוס (דרום צרפת, המאות הי"ג–והי"ד), מחבר רב פעלים ובקי בשפות ובתרבויות שונות ומגדולי המתרגמים בדורו, חיבר ספר מוסר בשם "אבן בחן" וכן "מסכת פורים שעשוע לפורים" (כיום נוהגים לחקות את חיבורו בכך שמצלמים דף גמ' הנראה אמתי, אבל רצוף שטויות והבלים על מנת "לבדר" את המתבדרים ברוח). בספר זה הוא מספר על כך שהיהודים נוהגים ללבוש בגדי "ערלים". ועל דברי המגילה "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" הוא כותב: "כי ישתגעו וכי יתהוללו, זה ילבש שמלת אשה וזה יתחקה כאחד הריקים, אלו עם אלו אנשים עם נשים".


ר" יהודה מינץ (איטליה, המאה הט"ו) אומר, שבחג הפורים היהודים נהגו לחבוש מסכות, שלהן הוא קורא "פרצופים", ולשנות את מלבושיהם: "גברים לבשו בגדי נשים ונשים לבשו בגדי גברים" למרות שיש בכך איסור תורה. הוא היה כנראה הראשון מבין הפוסקים שעסקו בנושא התחפושות והקשר שלהן עם "איסור והיתר". לאחר דיון ממושך הוא אומר שאין לאסור זאת משום שראה "גדולים וטובים" שנהגו כך (שו"ת ר"י מינץ, טז):


"גדולים וחסידי עליון שנתגדלתי אצלם, אשר ראו בניהם ובנותיהם, חתניהם וכלותיהם לובשין אותם פרצופין, ושינו בגדיהם מבגדי איש לבגדי אשה וכן להיפך. ואם היה חס ושלום נדנוד עבירה, חלילה וחס להם לשתוק ולא ימחו, וכל שכן וקל וחומר באיסור לאו, אלא ודאי היה להם ראיה וסמך שהיתר גמור הוא, ואין בלבוש זה הרהור עבירה".


בעקבות פסק זה פסק הרמ"א (פולין, המאה הט"ז) שמותר להתחפש באשכנז, וכאן נסללה הדרך לפריקת רסן מוחלטת. בעקבות התחפושות צצו המתחזים ושאר הנוכלים בשאר הימים בשנה, שהרי באווירת הפקרות שירי הפורים הם מבקשים: "מדוע לא יחול פורים פעמיים בשבוע?" והפזמון אומר: "אפצ'י".


ה' ישלח לנו רפואה שלימה מהחיידקים של העיטוש הנ"ל, אמן.


פורים שמח ושפוי.

מגילת אסתר מטמאת את הידיים
.pdf
Download PDF • 146KB

114 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!