לכבוד
ד"ר נוח קפלינסקי
א"נ,
אנו משלחת של שני אנשים, מטעם מערכת עיתון "אפיקים", יוסף דחוח ושלום מדינה. ביקשנו לברר אי-אלו פרטים על אודות הנרשמים לפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב: התלמידים ח"ג, א"מ, צ"מ. התפלאנו שהתלמידים הללו אינם נכללים ברשימת המאושרים שנתקבלו לפקולטה, חוץ מהתלמיד ח"ג שנמסר לנו שהוא ברשימה הרזרבית. אנו מבקשים למסור לנו פרטים על הישגיהם ואת הסיבות לאי-קבלתם ומהו הקריטריון. ידוע לנו, שציוניהם של הנ"ל מן הגבוהים בתעודות הבגרות.
בכבוד רב ובברכת שנה טובה,
הועדה הציבורית שעל-יד מערכת "אפיקים"
המכתב הנ"ל נמסר אישית למזכירתו של ד"ר נוח קפלינסקי בתאריך 4.10.68 ומאז ועד היום [9.4.1971] לא נתקבלה כל תשובה.
וכיוון שלא זכינו לתשובה התחלנו להעלות זיכרונות, וזיכרוננו החזיר אותנו אחורנית לשנת 1966 כאשר נפגש כותב שורות אלה עם ד"ר קפלינסקי ודן עמו מספר פעמים על קבלת תלמידים מבני יוצאי-תימן אשר נרשמו לפקולטה לרפואה. ד"ר קפלינסקי קבע אז בפסקנות, כי אותם התלמידים אינם יכולים להתקבל משום שאינם עונים על כל הדרישות, וכשכותב שורות אלו טען, כי הישגיהם בבחינות הבגרות הכלליות עומדים בדרישות, נענה ד"ר קפלינסקי ואמר שהמועמדים לא עמדו במבחן הפסיכומטרי ובריאיון האישי. באותו פרק זמן נתקבלו אותם תלמידים עצמם, שנפסלו על-ידי בית-הספר לרפואה בתל-אביב, בהנהלתו של ד"ר קפלינסקי, לפקולטה לרפואה בירושלים.
שנה אחת לאחר מכן שוב נפגשתי עם הד"ר הנ"ל, והפעם בהקשר לתלמידים שנזכרו במכתב לעיל. באותה פגישה לא שכחתי לבשר לד"ר הנכבד, כי אותם תלמידים אשר נפסלו על-ידו בשנה שעברה נתקבלו לפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. הד"ר הגיב, כי הפקולטה בתל-אביב בררנית יותר מאשר בירושלים. התפלאתי, ולא יכולתי שלא לציין את העובדה, כי הפקולטה בירושלים היא ותיקה יותר ובעלת רמה גבוהה יותר מאשר הפקולטה בתל-אביב. ד"ר קפליסנקי הגיב על דבריי בזעם רב, והשתומם על עזותם של בני אדם פשוטים הבאים לערער על קביעתם של חכמים ומלומדים, שאין עליהם רבב.
עמדתו הייתה אפוא פסקנית, קביעותיו – מסמרות נטועים ואין להרהר אחריהן. הנחתי לוויכוח חסר התכלית ועברתי לסדר היום. דנתי עמו על קבלתם של התלמידים החדשים וקיוויתי שהפעם לא ינעלו השערים בפניהם, הישגיהם הטובים של התלמידים נטעו בי אמונה זו, אולם תקווה זו נכזבה עד מהרה, שכן זמן קצר לאחר מכן נודע לי, כי גם על צוואר התלמידים הללו ניחת הגרזן של אותם חכמים ומלומדים וחרץ את גורלם.
הוועדה הציבורית, בקבלה את הדו"ח על השתלשלות העניינים, הטילה עלינו לפנות במכתב אל ד"ר קפלינסקי ולבקש הסברים על אי-קבלתם של התלמידים הנ"ל. המכתב נמסר לתעודתו ועד היום כאמור, לא קיבלנו כל תשובה.
בינתיים נודע לנו, כי התלמיד שברשימה הרזרבית נתקבל סופית לפקולטה, ותלמיד נוסף מאותם התלמידים שנפסלו על-ידי בית-הספר לרפואה בתל-אביב, נתקבל לבית-הספר לרפואה בירושלים.
לא נותר לנו אלא לשבת ולתהות על קנקנו של עולם: כלום ייתכן שיהודים "חכמים ומלומדים ללא רבב", ישבו ויחליטו בקור רוח לדרוס כל תקווה וכל עתיד מאיר-פנים מצעירים יהודים? כלום אפשרי הדבר, שבמדינת ישראל ייווצר מצב, שבו יקבעו מכסות לתלמידים מבני עדות מסוימות – מכסות שאין לעבור אותן, כאותו מצב של הפליה והגבלה ממנו סבלו היהודים בארצות גלותם? אמרתי לנפשי: אולי טועה אני, אולי יצר הרע נכנס בי ומסיתני לחשוב מחשבות אוון? התעניתי הרבה מאד והחלטתי לברר שוב את המצב לאשורו, לבדוק אותו מצדי-צדדיו ולא להיחפז. והנה, בטרם אספיק ללבן את העניין קפצה ורקדה לנגד עיניי כתבה מוצנעת, הטמונה בחביון דפי עיתון "הארץ" שאישרה, לדאבוני, את כל חששותיי.
"הארץ" הוא עיתון מכובד למדי, ואין לחשדו, חלילה וחס, באהדה כלשהי לנוער פרברים בפרט ולבני עדות המזרח בכלל. בניסוח מעורפל כותב "הארץ" על זיופי ציונים ואי סדרים, על העדפות ועל קיפוחים הנעשים בפקולטה לרפואה של תל-אביב. הוא איננו מציין לטובת מי היו זיופי הציונים, לטובת מי היו ההעדפות ומי היו המקופחים. אותה כתבה התבססה על ממצאי ועדת החקירה שמונתה על-ידי נשיא אוניברסיטת תל-אביב, בעקבות קביעותיו של מבקר המדינה על ליקויים ואי-יושר בסדרי קבלת תלמידים לפקולטה לרפואה.
והנה הכתבה ככתבה וכלשונה:
"אנשי ציבור מכובדים, ביניהם חברי עיריות, ראשי מוסדות ציבור, שגרירים וחברי ממשלה, לא ראו פסול בעובדה שהם התערבו באופן פעיל לשם הבטחת הרשמתם של קרובי משפחתם או ידידיהם מחוץ לתור המועמדים לבית-הספר לרפואה בתל-אביב". האשמה זו כלולה בדו"ח ועדת החקירה שהוקמה על-ידי נשיא אוניברסיטת תל-אביב, ד"ר ג'ורג' וייז, בעניין קבלת תלמידים לבית-הספר לרפואה לאור ממצאי מבקר המדינה.
הפעילו לחצים כבדים
בראש הועדה עמד ד"ר יוסף לם ועם חבריה נמנו פרופ' שלום אברבנאל, דיקאן הפקולטה למדעי הטבע, והפרופ' משה וולמן מבית-הספר לרפואה. בהמשכו של הדו"ח נאמר: "אישים אלה, שלא היו מעזים, בוודאי, בשום אופן לטלפן או לכתוב לשופט שיעוות את הדין או שיקל על ידידם – לא ראו כנראה כל דופי בהפעלת לחץ ולפעמים כבד על הגורמים המוסמכים, בצורה שהייתה עלולה לגרום לעיוותים בטהרת סדרי הקבלה בבית-הספר לרפואה". עם זאת קובע הדו"ח, שאין בלחצים אלה כדי להפחית מאשמת האוניברסיטה.
זיופי ציונים ואי-סדרים
הדו"ח מאשר את ממצאי מבקר המדינה על זיופי ציונים ועל אי-סדרים חמורים במזכירות בית-הספר לרפואה. הדו"ח קובע שמזכירת בית-הספר אחראית לפחות למקרה אחד של מועמד שממוצע הציונים שלו בתעודת הבגרות זויף והועלה מ-66.6 ל-88. אין לנו אפשרות לקבוע כי ידה של המזכירה הייתה בזיוף, אולם לולא הוראתה שלא כדין לרשמו כמועמד הרי לא היה קורה מה שקרה. כדי לתקן את המצב המליצה הועדה על הצעדים הבאים:
1) אחריות אקדמית אישית על כל תיק ותיק של נרשם.
2) להוריד ממשקלו של הריאיון האישי כקריטריון לקבלה, לעומת שני הקריטריונים האחרים: ציוני בגרות ומבחני פסיכולוגיה.
3) לגבי מקרים חריגים של תלמידים, שניקודם לפי הקריטריונים הרגילים אינו משבץ אותם בין 72 המועמדים הראשונים, מציעה הועדה להקצות ארבעה מקומות למקרים אלה, ולהתקין טופס מיוחד, שיכיל את כל הנתונים המעידים על הנסיבות המיוחדות.
עד כאן לשון הכתבה.
לאור הממצאים הללו, שפורסמו גם במרבית העיתונים, חייבים אנו לבדוק נקודה אחת הקשורה לענייננו: מאז קום הפקולטה לרפואה בתל-אביב, זה למעלה מארבע שנים, הצליחו להסתנן לתוכה רק שלושה מבני יוצאי-תימן. שניים מהם בצורה "הרזרבית" הרגילה, והתלמידה השלישית – כדאי להקדים ולספר משהו על אודותיה-קורותיה: תלמידה זו נרשמה לפני כארבע שנים לפקולטה דנן, וכמובן שהיא נדחקה החוצה. משננעלו לפניה כל השערים נסעה ללמוד רפואה בחוץ לארץ, ואכן היא נתקבלה לאחת הפקולטות המכובדות באיטליה. לאחר שלוש שנות לימוד חזרה ארצה, נרשמה לפקולטה בתל-אביב לשם המשך לימודיה ונתקבלה מיד. כנראה שאוויר חוץ לארץ מחכים... הציונים שנתנו המלומדים הגויים לתלמידה זו, הרשימו את חכמי תל-אביב והם לא הרהרו אחריהם.
צר מאד, שתלמידים מבני השכבות העניות צריכים להתקבל לפקולטות בארץ דרך הדלת האחורית של חוץ לארץ, ואכן רבים הם אשר יצאו החוצה והצליחו לא רק בשטח הנדון, אלא גם בשטחי חיים אחרים. ידוע על מנתח מפורסם ממוצא עירקי אשר ביקר בארץ, רואיין בטלביזיה ובמפורש הכריז, כי אילו נשאר בארץ היה היום פקידון עלוב באחד מסניפי הבנקים העלובים שבפרברים.
כל המבחנים הללו, כגון הריאיון האישי וכדומה, מקבלים אופי קטלני ממש לגבי בני עדות המזרח. כל תלמיד מהשכבות הללו מתגבר על קשיים חמורים ביותר כדי להשיג את תעודת הבגרות הנכספת. אך כאשר הוא מגיע לראיונות הללו הוא כבר חדור באי-אמון ומלא בחששות כלפי המראיין או הבוחן.
מן הראוי לציין, כי באוניברסיטת תל-אביב, בכל הפקולטות, אחוז הסטודנטים מבני עדות המזרח הוא הנמוך ביותר בצורה הנושאת אופי מובהק של אפליה. לאור האמור לעיל, מזדקרות כמה שאלות המחייבות תשובה:
1) האם המוסדות הרפואיים הם "ממלכות", שאין עליהם פיקוח. האם הם עניין עדתי-משפחתי?
2) האם הממצאים של מבקר המדינה נועדו לתקן עוולות ועיוותים, וסוגים שונים של שחיתות, או שהם סוג של ביקורת לשם ביקורת כדי לצאת ידי חובה, כפי שהדבר נעשה בהרבה עיריות ומועצות מקומיות?
3) צוין לעיל, שיש אי-אלו תלמידים מיוצאי-המזרח אשר יוצאים לחפש את מזלם בחוץ לארץ, אבל מה יהיה על הרבים, שאין להם יכולת חומרית לעשות זאת?
4) ומה עם הסיסמאות הרמות והנישאות של ראשי המדינה המופרחות ללא הרף על שוויון ועל מתן אפשרויות שוות לכל אזרח, כדי שיוכל לנצל את כישרונותיו האישיים לתועלתו ולתועלת המדינה והחברה? ומה על מיזוג עדות ועל אחדות ישראל, שכל כך מדברים עליהם? אם כל אלה לא באים לידי ביטוי במוסדות ההשכלה הגבוהים, כמו בביתי-הספר לרפואה, בטכניון בחיפה, במערכת החינוך ועוד, אז כיצד יתורגמו הדברים הרמים לשפת המעשה?
5) כלום אינה ידועה העובדה החותכת שיותר מ-45% מאוכלוסייתה של תל-אביב הם בני עדות המזרח, ודווקא אחוז הסטודנטים מבניהם באוניברסיטת תל-אביב הוא הנמוך ביותר?!
6) האם העדפת בני רופאים אינה משמשת כקריטריון עקיף המפלה את בני עדות המזרח לרעה?
מקצוע הרפואה הוא מין מקצוע, שההכשרה שלו יקרה מאד. תלמיד פקולטה לרפואה עולה למדינה שבעים אלף ל"י. מן הדין שייהנו ממנו גם בני השכבות הנמוכות, שגם הם משלמים מסים. מקצוע הרפואה נותן שירות לקהל רחב מאד, והכרחי הדבר שישמשו בו מכל העדות, אם אנו חפצים בהקטנת המתחים החברתיים ובשילוב ובמיזוג של אמת.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" לח (יד בניסן תשל"א), עמ' 3, 7.
Comentarios