[הערך העורך: מאמר זה נכתב בסמוך לטבח הנורא שאירע בקרית-שמונה ב-11.4.74, על-ידי שלושה מחבלים שחדרו מלבנון, ובו הם רצחו 18 יהודים ופצעו עוד 15].
א. הקדרות ירדה על קריית-שמונה לפני הטבח
מכל מה שנכתב ונאמר בעניין האסון המחריד שפקד את קריית-שמונה בחול-המועד פסח, נראית לי כתבתו של אהרן דולב "קריית שמונה-עשר" (עיתון "ימים ולילות", מעריב, מיום 19.4.74), כנאמנה ביותר לתיאור מצבה של העיירה.
בעצם, רשות הדיבור לא הייתה נתונה לדולב עצמו, כי אם לאותם אחראים מקומיים הנושאים בעול בעיירה. ומדבריהם, ובפרט אלה של סגן ראש-המועצה המקומית, מר משה בנדלק, ניתן לעמוד על תמונה קודרת ומחרידה שליוותה את קריית-שמונה מאז היוסדה – ולא רק קריית-שמונה, שכן, זוהי ביסודה התמונה המצטיירת בכל עיירה ועיירה בישראל שנקראה "עיירת פיתוח" ואוכלסה ברובה הגדול ביהודי ארצות האסלאם.
תקצר היריעה כאן מלהכיל את כל קשת הצבעים הקודרים שבתמונה אשר מר בנדלק וחבריו, ציירו, אך צבעים אחרים בולטים ועזים, מחויב אני להציג:
1) אין בקריית-שמונה אפילו משפחה אחת שהחלה את חייה והתפתחה בתנאים של "תרבות דיור" אלמנטרית, משרד השיכון בונה את העיירה בשיטת "נדידת שיכונים" והטלאת טלאים, והאוכלוסייה נודדת משיכון עוני לשיכון עוני.
2) משרד החינוך מתגבר על המחסור בכוחות-הוראה מקצועיים בעזרת פטנט מתוחכם משלו: הוא שולח אל העיירה כוחות הוראה בלתי-מנוסים; והואיל והתחליף: מורות-חיילות, נשלח לקריית-שמונה בפקודה צבאית, אין צורך לפתור למורים הנשלחים בעיות של דיור, תרבות ואיכות חיים... על תקן של 240 מורות יושבות מעט יותר מ-70 (כשליש) חיילות, בוגרות סמינרים ובוגרות כיתות י"ב בלבד – וכולן בשנת ההוראה הראשונה, שהיא גם שנת ניסיונה הראשונה של המורה-החיילת, ניסיון הנצבר במחיר של ירידה ברמת הלימודים של חלק גדול מילדי העיירה.
3) במשך 20 שנה בקירוב, התנהלה הרשות המקומית כבית-עסק פרטי של נבחרי הציבור, שטיבעו את עיירת העולים בשחיתות וריקבון וקיבלו על כך את ברכת מפלגת השלטון. קריית-שמונה הייתה ונשארה מאגר של ידיים עובדות, והקיבוצים הסמוכים העדיפו להשתמש במפרנסי העיירה ככוח-אדם על פני כניסה לשותפויות עמהם.
4) מסיבות הנחקרות עתה, לא ניתנה ליישוב הסְפר העירוני הצפוף הזה את אותה חגורת ההגנה והביטחון המתחייבת מרגישותו הביטחונית והדמוגרפית.
אלה ועוד עניינים רבים נוספים הוזנחו במשך שנים רבות, על-אף הדרישות החוזרות ונשנות, בטענה של חוסר אמצעים. והנה קרה כעת מה שקרה, וכל מעיינות האמצעים נפתחו לרווחה כבמטה-קסם בפני קריית-שמונה: [שר האוצר] פנחס ספיר מוכן לשלם ביד רחבה כל מה שנדרש כדי לתקן את המצב.
האמנם היה דרוש טבח אכזרי וברברי כזה, כדי לקום ולתת כעת אף יותר ממה שנדרש לתת מקודם ובזמן, והיו בכך, מן הסתם, מונעים את עזיבת הדור הצעיר החדש – ואולי גם את האסון עצמו – ומחזקים את אושיות העיירה?
אחת הטענות החביבות על הממסד האשכנזי היא האשמת התושבים האזרחיים של עיירות הפיתוח בחוסר מעש, בעצלנות ובחוסר תודעה ציבורית – אך הוא משכיח מעצמו את עובדת-הברזל שהמשאבים החומריים הם-הם הגורם האפקטיבי והאמיתי שמניע גלגלים, כי ברוב המקרים כל הכישורים ההשכלתיים והתרבותיים אינם מסוגלים לחולל שינויים ללא הישענות על בסיס חומרי. כלום באמת היום הכישורים האשכנזיים מחוללים את אשר חוללו במקומותיהם השונים אילולא העזרה החומרית שקיבלו ממוסדות בחו"ל ובארץ? ואם אין חשיבות כה מרובה לאמצעים החומריים, מדוע להוט הממסד הזה להעמיד תקציבים גדולים לקליטת העלייה מבריה"מ על-אף שהיא מביאה, לדבריו, כישורים מפותחים רבים? דווקא אדם שחסר כישורים השכלתיים ותרבותיים זקוק יותר לאמצעים חומריים כדי לאפשר לעצמו לרוכשם.
האסון בקריית-שמונה חשף גם את הדמגוגיה וחוסר הכנות שבטענה של חוסר אמצעים. הנה לפתע מסתבר שאין גבול לאמצעים החומריים שהממשלה יכולה להעמיד לרשות קריית-שמונה, כאילו נפרצו כל המעצורים, או כאילו יש איזו תחושת אשמה שיש לכפר עליה בכל מחיר!
אולם, אליה וקוץ בה, מאחר שאנו עדות-המזרח לא הורגלנו לנדיבות-לב כזו, קיצונית וללא הגבלה, מצד הממסד האשכנזי שקימץ ידו בכל הנוגע לעזרה ממשית וכנה לנו. לכן, מתעורר בנו הספק והחשד שמא כל הנדיבות הזאת הינה למראית-עין בלבד, מן השפה ולחוץ, עד שהרוחות יירגעו. גם האחראים בקריית-שמונה שותפים איתנו לחשדות הללו. ואין החשדות האלה בלתי מבוססים, מי אינו זוכר את הפגזת אוטובוס הילדים של מושב אביבים שבגבול הלבנון [ב-22.5.70, בו נרצחו 9 ילדים ועוד שלושה מבוגרים], ובכלל, מי אינו זוכר את סבלותיו של מושב זה במיוחד. גם אז גילה הממסד נדיבות-לב דומה לזו שהוא מגלה כעת כלפי קריית-שמונה. אולם, כל מי שעקב בעיתונות חודשים רבים לאחר המקרה יכול היה לקרוא תלונות רבות של נפגעי המושב, על שהממשלה לא קיימה את הבטחותיה. כלום אין לפנינו חזיון-תעתועים נוסף? ימים ידברו.
[הערת העורך: הפרק הבא נכתב בעקבות הטבח במעלות ב-15.5.74, שבו רצחו פלסטינים 5 מבוגרים, ועוד 22 תלמידים שהחזיקו כבני ערובה, כ-68 יהודים נפצעו].
ב. לנוכח זוועת מעלות – לא בטקסי קבורה יוושעו עיירות הפיתוח, אלא בעזרה של אמת בטרם מבחן
בטרם פג היגון למה שקרה בקריית-שמונה, בא אסון נוסף והפעם במעלות, שוב עיירת-פיתוח מוזנחת ומאוכלסת ברובה הגדול בבני עדות-המזרח. ואם המחדלים לא הורגשו כל-כך לגבי האסון בקריית-שמונה, הרי שאסון מעלות שזור כולו בשורה שלמה של מחדלים: שעה שמזהירים השכם והערב מפני ניסיונות פיגוע לקראת יום החמשה במאי – מוציאים את החיילים-השומרים מהעיירה דווקא שניים-שלושה ימים לפני המועד הקריטי, וכאשר מודיעים להג"א [=התגוננות אזרחית] ולמשטרה על הימצאות מחבלים במועד הקריטי – דווקא הממונים על הביטחון מגלים אדישות ומעלים השערה שזהו דמיון שווא של אזרחים מבוהלים. יתרה מזאת, יהיה מזעזע ביותר אם תתאמת טענתו של אחד האזרחים, כי איש ההג"א המצויד בנשק לא ידע כיצד להפעילו!
מראש ניתן היה לשער שהממשלה לא תיכנע למחבלים, כלומר חיי התלמידים היו בסכנה כל העת, והשאלה היא: האמנם לא היה אפשר לטפל במצב מוקדם יותר ובצורה מתוחכמת יותר ולהציל את חיי הילדים?
אכן האסון הוא גדול, כאילו לא היה די בכך שהציבור הזה הוזנח כל השנים ונחסכו ממנו משאבים חומריים להיטיב את מצבו שהוא זכאי לו. כלום חושב הממסד, שהוא יוצא ידי חובה על-ידי השתתפות בטקסי קבורה בלבד מבלי לעשות דבר ממשי כדי להרים את האדם למעמד הראוי לו? אם אמנם יש כוונות כֵּנוֹת להיטיב את מצבה של מעלות ושל יתר אחיותיה העיירות – ייעשה הדבר גם ללא ביקור שרים ואנשים רמי-מעלה במקום.
כמה מצער שדרושים אסונות נוראים כאלה, בעיירות שעשו אותן מתחילה חשוכות-מזל, כדי להפנות את תשומת-לבו של הממסד והציבור אליהן, וכדי לעורר משהו אי-שם במצפון על החטא שחטאו כלפי עיירות-ניוון כאלה – אולם, האמנם יתפקחו ויתעוררו? או שמא זוהי נקיפת מצפון ארעית ובשוך הסערה יחזור המצב לקדמותו? הנוכל לקוות שמעלות תהיה האחרונה בשורת המחדלים, והראשונה לפתוח תקופה חדשה של שיקום ודאגות-אמת לאוכלוסייה מקופחת זה שנים רבות?
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נג, סיוון תשל"ד, עמ' 3.
בתמונת שער הרשומה: קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969.
Kommentare