ביום חמישי, כה באדר א תשל"ו (26.2.76), התקיימה במוזיאון תל-אביב עצרת הזדהות עם זכויות יהודי ארצות-ערב, מטעם הארגון למען זכויות יהודי ארצות-ערב, ובו נשאו דבריהם לפי הסדר: יוסף אלמוגי – יו"ר ההסתדרות הציונית והנהלת הסוכנות היהודית, מר טמן – יו"ר הנהלת הארגון בגולה, ישראל ישעיהו – יו"ר הכנסת, יצחק רבין – ראש הממשלה.
טיעונים שבאו באיחור רב
יו"ר הנהלת הארגון בישראל, ח"כ מרדכי בן-פורת, סיפר על פעילות הארגון ומטרותיו. אחת מן המטרות העיקריות והחשובות היא השאיפה לפרש את המושג "פליטים" בהחלטת האו"ם 242, לא רק כפליטים פלסטינאים כי אם גם כפליטים יהודים שבאו מארצות-ערב, ולעשות מאמץ להפיץ פירוש זה בקרב אומות העולם. למעשה, טיעון זה פותח אופקים חדשים בפני ההסברה הישראלית בחו"ל. אולם, אליה וקוץ בה. טיעון זה בא באיחור רב. הבעיה הפלסטינאית כיום, הן בפועל והן בתודעת דעת הקהל הבינלאומית, חדלה להיות בעיה של פליטים והפכה להיות בעיה לאומית-מדינית. לכן, ספק אם הטיעון החדש שלנו יביא לאותה תוצאה אפקטיבית, שהיה מביא בעבר, לפחות עד לפני חמש שנים.
יו"ר הכנסת ישראל ישעיהו הביע בדבריו תמיהה על שממשלות ישראל הזניחו את הציבור הגדול הזה שבא מארצות-ערב: לא ניצלוהו למטרות ההסברה, ולא טיפלו בזכויותיו השונות המועלות כעת, ובכלל זה היותו פליט באותה מידה שהציבור הפלסטינאי מחוץ לתחומי מדינת ישראל נחשב כפליט.
דבריו של יוסף אלמוגי היו קצרים, אך יחד עם זאת מאכזבים מאד. הוא פתח בדברי ברכה והלל וסיים במשפט הבא: "אנחנו לא נביא אתכם לג'נבה, ובאשר לכסף הרי יש לנו שותף" ופזל לעבר ראש הממשלה. ובכן, לאיזו עזרה אפשר לצפות מן ההסתדרות הציונית?
לעומתו, הביע ראש הממשלה נכונות לעזרה, אם כי לא ביטא זאת מפורשות, כשם שלא פירט את מהות העזרה.
תדמית שלילית מזה והתעלמות מזה
העצרת הסתיימה בהקרנת סרט המתאר את תלאות היהודים בארצות-ערב שונות. כל מה שתואר בו הוא נכון, ובכל זאת היה בו פגם בולט המשקף במידה רבה מאד את הדעות הקדומות של יוצאי-אירופה על יוצאי ארצות-ערב. כאן המקום להקדים ולציין שהסרט הוזמן ובוים לא על-ידי הארגון או אישים יוצאי ארצות-ערב. הפגם הוא בזה שהציבור הנסקר בסרט היה הציבור הֶעָנִי מכל הבחינות, רחובות היהודים ובתיהם היו של הציבור הזה. הסרט לא סקר את מצבן של השכבות המשכילות, הופעתם, תרבות דיורם, מוסדות החינוך וכדומה. הסיבה ברורה: הסרט בא להראות דיכוי, מצוקה ועוני – ולא רווחה, עושר ותרבות. והתוצאה המעשית: בגין הרצון לציין את השלילה שבשלטון הערבי צוירה תדמית שלילית גם של יהודי ארצות-ערב.
באולם בו התקיימה העצרת הסתובבו צלמים, אנשי טלביזיה וכתבים, אשר צילמו ורשמו רשימות. הטלביזיה הישראלית הספיקה לצטט במהדורת-החדשות האחרונה באותו ערב מדבריו של ראש הממשלה. אך הרבה עיתונים, ואולי כולם, לא ציינו את המאורע. הטלביזיה לא הקרינה מה שצולם באולם על-ידי אנשיה, וסביר מאד שאלה היו נציגי השידור הערבי.
כאן חוזרת אותה תופעה שנתגלתה ביחס לכנס היוצרים והחוקרים מקרב יוצאי עיראק, שהתקיימה ביוני 1975 באותו אולם. כל כלי התקשורת העבריים התעלמו ממנו ורק כלי התקשורת הישראליים בשפה הערבית ציינו אותו בהרחבה ובצורה כזו שתשמש מטרות תעמולה בקרב הציבור הערבי. קשה לראות בהתעלמות מכנסים חיוביים כאלה סתם מקרה, והרושם הוא שאין עניין להביא לתודעת הציבור היהודי הישראלי ולידיעתו דברים חיוביים על יוצאי ארצות-ערב.
מה צופן העתיד בחובו?
לסיום, מן הראוי לציין שתי נקודות:
א) דבריו הזהירים של ראש הממשלה בעצרת, ההצהרות המועטות של הממסד הישראלי הרשמי ביחס לשאלת הזכויות של יהודי ארצות-ערב, דבריו המאכזבים של יו"ר ההסתדרות הציונית והתעלמותם הכמעט-מוחלטת של כלי התקשורת הישראליים מהבלטת הבעיה הזאת, לפחות במידה פרופורציונאלית לבעיית הגירתם של יהודי ברית-המועצות – כל אלה מעוררים את הרושם שבקרב הממסד הישראלי הרשמי קיימים מבוכה והיסוסים: אין הוא יודע כיצד לנהוג, שהרי מצד אחד זהו קלף טוב שניתן לשלוף אותו ולנצלו ברגעים מתאימים במהלך המאמצים ליישב את הסכסוך הישראלי-ערבי, ומצד שני קיים חשש שמא התארגנות זו, שהיא בפעם הראשונה כלל-עדתית ובקנה מידה עולמי, תיהפך במרוצת הזמן למין גולם שקם על יוצרו. לכן, תמיכתו ועזרתו של הממסד הזה תהיינה תלויות במצב רוחו ובאינטרסים שלו בזמן נתון.
ב) ח"כ מרדכי בן-פורת הדגיש בדברי פתיחתו את רצונם של מייסדי הארגון לשמור על עצמאותו. אנו רוצים לקוות שאכן יצליחו בכך, ובמיוחד לנוכח האמור בהערתנו הראשונה. על ראשי הארגון לדעת, שרק יוזמתם ופעילותם העצמית יביאו לתוצאות מעשיות ממשיות ואין לצפות שאחרים, שאינם משתייכים בהווייתם ליוצאי ארצות-ערב, יעשו את המלאכה במקומם, אף אם ידברו גבוהה-גבוהה.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סא, אייר תשל"ו, עמ' 14.
בתמונת שער הרשומה: עולים מתימן במעברה בראש העין. לימים המעברות יהיו סמל לקיפוח עדתי בחברה הישראלית.
Comments