מבט אל העבר: על קברך הרענן הרעיה האם – פרידה

עודכן ב: יונ 3

עומד אני על קברך, בתיה, אחותי-כלה, ומהרהר הרהורים נוגים, עצוב אני על מותך, בתיה, רע לי בלעדייך, ואני יודע שאת מאמינה לי ונדה לי ועל גורלי. אולם לא על עצמי אני נעצב, כי יש ולפעמים אדם עָצֵב על מות יקירו מתוך חמלה עצמית, מתוך שחסרה לו הנפש האהובה שנהנה מחברתה והשתעשע במחיצתה. אבל אני, לדאבון לבי, הרי לא זכיתי לבלות הרבה במחיצתך ולהשתעשע בחברתך הנעימה, לחץ החיים וחובות ציבוריים שהעמסתי על עצמי שללו ממני וממך את מעט האושר הזה.


אני עצוב ויגון כבד רובץ על לבי, כי לא מלאו ימייך, כי מותך לא היה בעיתו, ואני האמנתי לתומי כי נצעד ביחד עד זקנה ושיבה. המוות הוא אמנם חלק מן האדם, מן החיים עצמם, ולמעשה הוא בסיס החיים. אבל המוות נסבל רק כאשר הוא בא בעיתו ובזמנו. נקטפת ללא עת, רעייתי, בטרם תכניסי בנים לחופה, בטרם תזכי לחבוֹק נכד או נכדה ובטרם הגעת לחצי ימייך. הפרידה מן החיים בגיל ל"ו שנים הוא מקומם, גזרה משוועת.


ולא לחינם אמרו חז"ל, כי מי שמתה עליו אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, ולמה דווקא אבני מזבח? כי אבני המזבח מורגלות לדמי הקורבנות, והן האבנים "הקשוחות", כביכול אפילו הן נשברות ומתמלאות חמלה ומזילות דמעות על אבדן אשת נעורים. ואכן מה נאמנו דבריהם של חז"ל, כאשר אמרו כי "אין אשה מתה אלא לבעלה". זאת אני חש בעצמי ובבשרי ויודע אני כי תחושות אלה של מוות ובדידות הינם ויישארו חלק מנשמתי ומעצמיותי. תחושת העדרך תלווני תמיד מדי יום ומדי לילה – בעת ראותי את בנייך אשר ילדת לי, בראותי בגדייך שלבשת, בִּספרים שקראת, בדברים שכתבת ובציורים שציירת. אכן כמה גדולים ונוראים דברי חז"ל: "אין אשה מתה אלא לבעלה".


בצהרי יום סתיו בהיר הובלנו אותך אל בית-עולמך, הטובל בתוך נוף ירוק אי-שם בלב מרחבי השרון. את נחה כעת בצל אילנות גדולים, עצי אורן תמירים ואלונים ענפים ועבותים. את, בתיה שלי היקרה, אהבת אילנות ודשאים ופרחים ופרפרים וכתבת עליהם וציירת אותם. וכשנערם העפר על פני קברך הרענן והונחו עליו זרי הפרחים אשר אהבת – עמדתי מרעיד ותשוש, כי הרגשתי ריקנות נוראה, בדידות מקפיאה ואפלה גדולה בנפש. רק אז הבינותי מה רב המקום שאת תפשת בהווייתי ומה עצום החלל הריק שנותר בהיעקרך מתוך חיי. הנה עוברים על פניי ידידים ואוהבים נאמנים, מביעים לי תנחומים, משתתפים באבלי ומבכים את גודל אבדתי ואסוני. כי את בתיה שלי חביבה היית על כל מכירייך, עדינת נפש, חֲנוּנָה וידידותית לכל אדם.


אכן, בתיה, היו לך סגולות אנוש טובות ונהדרות. הכנות הייתה חלק מישותך! על כל דבר פעוט שניתן לך אמרת תודה. והתודה שלך לא נאמרה מתוך שגרת לשון, אלא מתוך אמת פנימית ויושר צרוף הטבועים בך.


יושרך וחום ליבך ועדינותך ואצילות נפשך נִכְּרוּ בְשִׂיחֵךְ וביחסייך עם השכנות, בקבלך פניהם של אורחים – קרואים ולא קרואים – ובגישתך החינוכית הנפלאה לילדייך. כשאמרת לאורחים הבאים לביתך "ברוכים הבאים", חשתי בעליל שאין זו ברכה כדי לצאת ידי חובת הנימוס, אלא ברכה אמיתית הנובעת מעומק הלב, הנאמרת בעין טובה ובנפש גדולה. לא היה קץ לאושרי ולהתפעלותי מתבונת גישתך לילדים, מדרך חינוכך ומטיפולך המסור בגידולם, בלימודיהם ובהתנהגותם. בכל התנאים והמצבים ידעת תמיד לומר את המלה הנכונה והמתאימה, ללמדם מוסר, להסביר, לשכנע, לחמם וללטף, והכל נעשה ללא גערה, ללא נזיפה וללא צעקה, אלא מתון-מתון ובשקט מרגיע. כל המידות הטובות והתכונות החיוביות שנטבעו בילדינו אלה באו להם ממך ומשלך, ואת המקור והשורש.


יושב אני כעת בדד ומהרהר הרהורים נוגים ומשחזר לעצמי את נתיב חיינו המשותפים, שהיה מלא חתחתים וקשיים, את הלכת אחריי בדרך הזאת, ללא תלונות וטרוניות, באומץ לב ובסבלנות שהיה נדמה לפעמים, כי היא בלתי מוגבלת אצלך. עברת איתי דרך קשה, ימים קשים ושעות חמורות, ובִמקום שאני אעודד אותך, עודדת אותי, וכשנרתמתי לפעילות ציבורית היית את לי לעזר ולמקור עידוד ועוצמה.


יושב אני ומהרהר בכל אותם אנשים שנזקקו לעצתי ולשירותי: סטודנטים וסטודנטיות שביקשו מלגות ללימודיהם, סתם אנשים נזקקים שביקשו ממני עזרה לפתרון בעיותיהם, נערים ונערות שפנו אלינו בבקשת עצה להסדרת לימודיהם. כל אלה היו באים ואת קיבלת אותם בסבר פנים יפות, במאור פנים, בלב חם ובנפש חפצה. ישבת איתם שעות על גבי שעות, עודדת אותם וסעדת אותם ודיברת על לבם.


מהרהר אני בצער וביגון קודר על האושר שחלף, על הזמן שבו הייתי יכול לבלות במחיצתך ולא עשיתי זאת עקב הטרדות שגורלי קלעני לתוכם. כעת אני לבד, בדד וחלש, תוהה ומתחבט: מה אעשה בלעדייך, ואיך אמלא את החלל הריק שאני חש בתוכי עקב מותך?


קשה לי להשלים כי אינך עוד בחיים, קשה לי שבעתיים לספוג את המהלומה הזאת הקשה עד לאין שיעור, אבל זאת היא עובדה, בתיה, ואין מנוס אלא להשלים עמה.


נוחי בשלום על משכבך, ותהא נפשך צרורה בצרור החיים!

אישך אוהבך לנצח – יוסף דחוח-הלוי


על מצבת קבורתה חרוטות מילות שיר אלו:


בדִמְעַת עַיִן וּבְכִי-לֵב

אֲנִי נִיצָב עַל תֵּל-הַכְּאֵב

תמוֹל זָהֲרָה מוּלִי עֵינֵיךְ

הַיּוֹם אַבִּיט וְהִנֵּה אֵינֵךְ

ידִידַת-לֵב לִי הָיִית

רַעְיַית-נֶפֶשׁ נְוַת בַּיִת

הנֵּה אֲנִי וְהִנֵּה אַתְּ

כָּל כָּךְ קְרוֹבָה וְכֹה רָחַקְתְּ

אִישֵׁךְ


בתמונת שער הרשומה: בתיה דחוח-הלוי לבית חריר.

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נו, טבת תשל"ה, עמ' 19.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!