מבט אל העבר: נפש לחייל שנפל

הכרתיך אישית, חיים. הכרתיך היטב. וכבר בטביעת-עין ראשונה הבינותי מה טיב הדמות האנושית העומדת לפניי. אני מחנך בישראל וכמחנך מסתכל אני אל כל צעיר, עול ימים, מתוך בחינת מורה ומחנך, המסתכל אל תלמידו בכוח או בפועל.


אתה, חיים, היית בחור טוב, מצודד ושובה לב. אומרים: יפה היית. את היופי שלך הכרתיו במבט-עין, כי הוא תפל לתכונות נעלות בהרבה ממנו, מהיופי הגשמי שלך, חיים. עיני תכלת היו לך, צוחקות ורגועות. נשמתך הייתה מציצה מתוכן כבבואה להווייתך בעולמנו זה הקלוקל, ההפכפך והאכזר.


בקושרי עמך שיחת-רעים נהניתי, בחושפי את עצמי לפניך, ועוד יותר נהניתי בשומעי אותך. כי בדיבורך טבוע היה חותם האמת ונבעו ממנו הכֵּנות, היושר והתום.


אתה, חיים, ידעת לדבר בשפה פשוטה. אבל בפשטות דיבור זו הייתה שפת נגידים ונסיכים, שפת חייל בעל משמעות עצמית, שאינו יודע חכמות והתחכמויות, וזרים לו חנחוני לשון ומליצות-יתר.


זה שנתיים ימים אני נושא אותך בחביון לבי. וכמו להבת-אש מלחכת את קרבי. קשה לי להאמין, שאתה אינך עוד בחיים. יודע אני ומבין היטב-היטב, כי כזו וכזו תאכל החרב. אבל בהתחמץ הלב ובהתכווצו עד כדי מחנק בגרון, קשה מאד להירגע בדברי היגיון.


יודע אני גם יודע, שהיית דוגמה ומופת לרוח עם-ישראל אשר עמדה ועוד תעמוד נגד אויב עצום, אכזר, נגד המסה הכמותית העצומה של אויבינו.


מצייר אני לי בדמיוני נערים ונערות בישראל, בדומה לך. פקחים, חכמים, יודעים את עובדות החיים, מכירים את הוויות העולם, מרגישים היטב בגורל העם הזה, שהם בניו; יונקים את כוחות הארץ הזאת, שהיא ארצם. כך עולה וצומחת העובדה הנחרצת שלא יעמוד כל אויב וצר בפני רוח העם.


הכרתיך, חיים אביטל-אבוטבול, מזה שנים. ומעודי לא ראיתיך מתלהב בפאתוס של "ציונות". היית כולך מרוכז ריכוז נפשי, ועל-כן כל משפט שלך היו לו ערך ומשקל של שירה גדולה ועשיה גדולה.


אתה, חיים, נרתעת אפילו מן הביטוי "מולדת". כי, לדעתך, הוא רגשני מדי. ואולם יודע אני, כי אתה היית איש הרגש האמיתי, האדיר, שהסתתר בחביוני ליבך ונשמתך.


נתחמץ לבי בזכרי את תוכניותיך ללימודים בטכניון, חלומותיך בקשר לעתידך כמהנדס ייצור.


אתה, חיים, הנך עולם שלם, שנחרב במחי-יד. אבל לפני שהחריב האויב את עולמך, לפני שקיפד את פתיל חייך, לפני שהרס את מרקם כל חלומותיך, איתן היית, כפלדת הטנק שהיית מפקדו. אתה היית עם הכוחות הראשונים, אשר בלמו את הסתערות האויב וריתקוהו למקומו בכוח האש, התושייה וקור-הרוח.


אתה, חיים, יצאת לשבור את התגרות האויב מתוך בית-הכנסת בעמדך בצום ובתפילה לפני ריבון כל המעשים. נזעקת מבית-התפילה ישר לקרב ולמלחמה. בארבעת ימי-אימים, נוראים בזוועותיהם, נוראים בחוויותיהם ובזלעפותיהם; ימים, שכל דקה ושניה בהם היו גורליים לאומה, כשלכל דקה ולכל שניה היה ערך עליון, שאי-אפשר לאמוד אותו בשפת אנוש – הלא כאן מדובר בנצח ישראל, שהוא גם נצח האדם – את הימים הללו, את השעות, הדקות והשניות האלה, חיית, חיים, במלואם, בכל אורכם, בכל רוחבם ועומקם, בתמצית תמציתם המרוכזת.


אומרים, כי במותך היה חיוך קורן על פניך. מתקבל על הדעת, כי בארבעת ימי הקרבות האלה חיית אתה, חיים, את חייך האמיתיים, גילית את עצמיותך, אשר לא הייתה מתגלה במצבים ובנסיבות אחרים.


מי ייתן וינוחמו הוריך בנחמת ירושלים ובגאולת עם-ישראל וימצאו רוגע ומנוחה לנפשם.


ינון שמך בנצח גיבורי האומה בכל הדורות.


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נט, תשרי תשל"ו, עמ' 22.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!