מבט אל העבר: לרדוף את החמדנים!

מנהל מוסד ציבורי לן במלון בלונדון במחיר 70 דולר ללילה, היינו: 420 ל"י מכספי המדינה בעבור לינתו של אזרח יקר אחד. כשאתם הולכים ברגל או נדחקים לתוך אוטובוס, אותו פקיד טס מארץ לארץ במחלקה ראשונה. פקידים אחרים מסדרים לעצמם נסיעה שנתית כזאת כדי "להתאוורר", אבל הוא, טס כל ימות השנה.


שר מפד"לי נתמנה זה מקרוב להיות שר, ולא חלפו שבועיים מיום כניסתו לממשלה וכבר סידר לעצמו נסיעה לארה"ב. כאילו כל החודשים הקשים בחוץ [=מחוץ למשרד השר] פגעו ברמת החיים שלו, בהעדרה של נסיעה לחו"ל. איש לא שאל לגורלו של אותו מיניסטריון [=משרד ממשלתי], שחודשים לא ראה שר אלא רק ממלא מקום.


עיתונאים מסיירים במסעדות הפאר שארצנו נתברכה בהם ומדווחים כי העסקים כתמול-שלשום, ואחד מהעיתונאים, כל הכבוד לו, מנה את הנוכחים בשמותיהם – והנה הם אלופים, מנהלי חברות ממשלתיות וממלאי משרות. אשה בעלת הופעה קונה בחנות לבוטנים ולגרעינים ב-37 ל"י ומבקשת קבלה בעבור פרופ'... שמו אינו חשוב, העיקר שנדע כי בנוסף לדמי ייצוג, ביגוד, ספרות, רכב, טלפון – יש גם "דמי אירוח".


תוכנית כלכלית? היכנסו למשרדי הממשלה, על כל תפקיד יש חמשה פקידים, מתחת לכל מנהל יש מזכירה. מנהל חותם פעם בלבד ביום על נוכחות, אך אפילו זה מיותר. הוא "בתפקיד" מחוץ לעיר, ו... אין מנהל. לא די שאינו עובד, לא די שמנפח את הוצאות האש"ל שלו ב"חוץ", אלא מתיר למזכירה שלו חופש פעולה ללהג רוב שעות היום בקבוצת המזכירות המלהגות, וכן לערוך את סידוריה ואת קניותיה בעיר. יד רוחצת יד.


זאת ועוד, שני פקידים, מזמינים את השכן השלישי מהחדר הסמוך, והרי לכם "ישיבה" ובה מזמינים משקאות כריכים ועוגות – על חשבונך, האזרח. על כך יש חתימות. אוטובוסים מטעם שירות המדינה, אילו נמצאו כאלה, יכלו להסיע בתפקיד את כל עשרות הפקידים הנוסעים "בתפקיד". היה נחסך הון עתֵק המוּצא בימים אלה בעבור החזקת רכבים פרטיים של פקידים "נדרשים". הננו מבטיחים חגיגית, כי אילו באמת עמדו אוטובוסים, היה מצטמצם באורח פלא מספרן של הנסיעות "בתפקיד".


ירוחם משל [=מזכ"ל ההסתדרות באותם הימים] עמד בכבוד ובתקיפות נגד הניסיון הציני לפגוע בתוספת היוקר [=תוספת שכר בעקבות ירידת ערך הכסף]. אולם, אפילו משל אינו יכול לפגוע בפרה הקדושה הקרויה בשפתנו "המדיניות הפוליטית של המיניסטריונים". והרי חמור מכל הוא פגם זה. החבר משל שבוי בידיהם של ועדי העובדים המרומים, אשר לא מדעתם משתפים פעולה עם מעבידיהם בתרמית הגדולה של פריון העבודה בישראל. אילו נגעו בפרה הזאת הייתה מתחייבת מסקנה לפיטוריהם של רבבות פקידים מנוונים, והסבתם למקצועות פרודוקטיביים באזורי פיתוח. למה לנו משרד דתות, משרד סעד, משרד תיירות, משרד תרבות? (אגב, אותם אגפים במשרד החינוך המופקדים על "התרבות" גרמו כל השנים לכך, שהיום קוראים לתרבותנו בארץ: "תרבות פיתה וחומוס", ובכך רמז דק אלינו, המזרחיים, ובכן, לסגור את האגפים ה"תרבותיים" במשרד החינוך!).


התוכנית הכלכלית היא לעג לרש. זה מזכיר את הצמית של ימי-הביניים. מדי שנה הכביד עליו אדונו את עולו, ועם השנים הלך ורחב עושרו של הפיאודל. יש אצלנו סטטוס של פאר, של הליכה בגדולות, הסתופפות בטרקלינים. המעגל השוטה הוא זה שבו מובילים המנהיגים באורח חיים של מורמים מעם, אחריהם נגררים כל המתעשרים, ואף מוסיפים נופך כדי לפצות את עצמם על העדר שררה, ולא עובר זמן והמנהיגים מתחרים בהם, וחוזר חלילה.


איך זה קרה? מדוע דווקא אצלנו?


פעם ניסו להגדיר את מנהיגות ישראל מבחינה מעמדית: אלה הם בניהם של בורגנים שהיו רגילים לתפנוקים, הם עזבו את בתיהם ויצאו לארץ-ישראל להיות חלוצים. לאחר מכן קמה המדינה, ועמה גם המתעשרים החדשים שלה. זה הזכיר למנהיגות לובשת החאקי שלנו את חסד נעוריה הבורגניים. המנהיגות "נשברה" בנקודת התורפה שלה. אותה כמיהה מודחקת ורדומה לתפנוקים, פרצה בבת אחת, וכמו בולמוסו של הרעב, חטפה בחמדנות וטרפה, כמו אמרה להדביק פיגור של עשרים שנות החסר החלוציוֹת. המנהיגות שלנו אוכלת את קרנה ואת מניותיה.


מי גיבור ויעצור את הזרם הגס והגועש הזה של התאווה השוטפת במנהיגות, לכל דבר שיש בו פאר, בזבוז, הפגנת כוח. אחרי המנהיגות באה מנהיגות שורה שתיים, ליגה ג', דרג ד', רמה ה', וכל הבאים אחריהם, כמו בחוקי הטבע הטובים עלינו: כל שורה מְחַקָּה את השורה שמעליה בצייתנות קופית. העם היושב למטה מביט משתאה, בלתי מסוגל להבין את המתרחש למעלה, ועסוק באיסוף הפירורים המושלכים אליו, משולל כוח מחשבה וכוח פיזי להבין את גודל התרמית או לפעול לשינוי. ויום גורר יום, מתעשרים יותר, מסתאבים יותר. כוח – משחית, כוח נוסף – מוסיף להשחית, כוח מוחלט – משחית באופן מוחלט.


אנו קוראים מעל במה זאת אל המנהיגים, החל בראש הממשלה, בנשיא, בשרים, במזכ"ל ההסתדרות, וכלה בכל חברי הכנסת ושאר תופסי המשרות – להוקיע את העושר, להתנתק מעליו, אפילו מדובר בבני-משפחה שפוטמו על-ידי השררה, להוקיע את כל מנקרי העיניים בעושרם, להקים מדורים בעיתונים שם יצוינו לדיראון פזרנים של כספי המדינה ועשירים פרטיים המפגינים את עושרם; לסגור מיניסטריונים, למזג אגפים, לצמצם מחלקות, להסב מקצוע לכל הנפלטים ממשרדי הממשלה, להעניק הטבות לעוקרים לאזורי הפיתוח; לבטל החזקת רכב בממשלה, ארוחות עם קבלות, להקים טריבונל שיפקח על נסיעות לחו"ל.


נזכור כי התוכנית הכלכלית הנוכחית פוגעת בשכבות החלשות בלבד, ושכנוע אינו דרוש: אנו רואים את העשירים ואת אנשי השררה, הם שורצים בכל מקום ומנקרים עיניים. עוד מסקנה אחת עצובה נפיק, נעכל, ונוציא לפועל את המתחייב מן המסקנה.


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נו, טבת תשל"ה, עמ' 2.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!