מעבודת אדמה בתימן אל מושב ינון בדרום
הנה לפניכם סיפור חייו של איש נכבד בעדתנו, ר' סאלם בן יוסף זנדאני, אשר מאז ראשית נעוריו בלט בערנותו ובפעילותו בקרב בני קהילתו. לסיפור מעין זה יכולים וצריכים לצרף עוד עשרות ומאות סיפורים דומים. פשוט ללכת אל זקנינו, בני הדור הקשיש, ולרשום מפיהם את חוויות חייהם – היינו: עקירתם מתימן ועלייתם ציונה.
אין ספק, שסיפורים מעין אלו יסייעו לחוקרי הדורות, בבואם לרשום את העלילה הגדולה של יציאת יהודי-תימן בהמוניהם אל ארץ גאולתם. כמו כן, רצוי לכתוב את הסיפורים הללו מפי אנשים בני מחוזות שונים ועיירות שונות, כדי שנקבל תיאור מפורט ותמונה ברורה של פסיפס הפזורה היהודית בתימן.
מארי סאלם בן יוסף זנדאני מספר לנו על בני קהילתו, עובדי האדמה, שהתהלכו זקופי-קומה, חמושים בנשק, בקרב שכניהם הגויים, באין מכלים. לעומת זאת, אפשר לשמוע על מחוזות אחרים, שם היו היהודים מדוכאים והשנאה של הגויים אליהם הטילה את צילה על חייהם.
והנה סיפורו של האיש:
נולדתי בכפר רגוזה באזור ברט, בקרב עיר המחוז ענאן. הכפר רגוזה, שבו נולדתי, שכן על רמה של הר המשׂתרעת על פני עשרות קילומטרים. רגוזה נמצאת במרחק של שני ימי הליכה ברגל מן העיר נג'ראן, הידועה בתמריה הטובים.
אנו, היהודים, גרנו במרכז הכפר, ואילו הגויים גרו מסביב. דבר זה מעיד על-כך, שיישוב הגויים במקום צמח מכוח היישוב היהודי, זאת ועוד, אדמות רבות מאדמות היישוב היו בבעלות יהודים והם היו אלה שעיבדו את האדמה.
בריחה מחשש של נקמת-דם
משפחתנו, משפחת זנדאני, מוצאה ממחוז ארחב, מן העיר זנדאן. כיצד אפוא הגיעו אבותיי משם לכפר רגוזה? זהו סיפור עלילה רב-עניין. ומעשה שהיה כך היה: אבי-זקני הרג את איש חסותו בעיר זנדאן עקב סכסוך שנבע מפגיעה דתית בסבי. מובן מאליו שסבי נאלץ להימלט מחשש נקמת דם, והוא אכן נמלט לאזור ברט וביקש את חסותו של הכפר רגוזה.
ברבות הימים הלכה והסתעפה משפחתנו ורכשה את אדמות רגוזה ממשפחה מוסלמית אחת, היא משפחת חוטבאן. הייתה זו משפחה אשר הייתה חדורה באהבת ישראל מסורתית, וכמה מבניה היו חסידי אומות העולם ממש. משפחה זו עזרה למשפחתנו להתבסס באותו מקום יחד עם עוד כמה משפחות של יהודים, שגם הן נמלטו מאזור ארחב בעקבות אבי-זקני, מחשש מנקמתם של קרובי ההרוג.
הכפר רגוזה מנה כשש-מאות נפש מישראל. היהודים בנו להם בתים בני שלוש וארבע קומות, עם חצרות נרחבים לבעלי-חיים: צאן ובקר ועוף. הם התפרנסו ממלאכות שונות, כגון חייטות, נפחות, קדרות, תיקוני נשק – ומעל הכל עסקו בעבודת האדמה.
ראשי הקהילה ברגוזה, בתקופה שלפני עלותנו ארצה, היו שניים: דודי יחיא בן סעיד זנדאני ואנכי, שנינו שימשנו בתפקיד מעין ראשי בית-אב. השתדלנו להנהיג את הקהילה על מי-מנוחות לאור ההשפעה האישית, שהשפיע עלינו מארי עיצ'א דוכמה. האיש הזה נפטר בעיר ירים, במסענו לארץ-ישראל. הוא היה האיש שעיצב את חיינו, בנטעו את תורתו בקרבנו, מכוח היותו תלמיד חכמים מופלג, ואיש בעל ארשת מנהיגות מתונה ומשכנעת.
המוסלמים מלווים את היהודים העולים בבכי ובהפצרות להישאר במקום
יחסנו עם שכנינו הגויים היו טובים, שלא היו דוגמתם במקומות אחרים. חיינו עמם בשכנות טובה ורעוּת אמיתית ותמימה, והם העריכו את תרומתנו ליישובי האזור. באזור זה התהלכנו חמושי נשק כמוהם. ידענו לרכוב על סוסים בהדרכתם, מבלי שיעלה על דעתם דבר יהדותנו והיותנו שונים מהם באמונתנו.
בשעה שהגיעה אלינו הבשורה בדבר תקומת מדינת ישראל, וכל קהילות היהודים החלו לנהור לעדן, במגמה לעלות אל ארץ הגאולה, היינו אנו מן הראשונים לתזוזה. הקב"ה זיכני להיות אחד המניעים והדוחפים ליציאה מהירה מתימן. הזעקתי את בני הקהילה והודעתי להם שהרגע המיוחל, אשר ציפינו לו דורי-דורות הגיע: יש לנטוש הכל ולעלות ציונה.
בהיוודע לשכנינו הגויים דבר עזיבתנו את בתינו ורכושנו, שנצבר בעמל דורות, הם היו נדהמים ומזועזעים. בשעת יציאתנו הם בכו כילדים. רבים מהם ליוונו מרחק של עשרות קילומטרים. היו נכבדים שהציעו לנו הצעות קוסמות ובלבד שנישאר.
אנו, יהודי-תימן, שמרנו ונצרנו את מנהגי אבותינו מדורי-דורות. תורתנו הייתה אומנותנו ומקור חיותנו ועוזנו. שבתות ומועדי ישראל היו חדורים הדרת-קודש עד כדי השראת שכינה. הילדים קנו תורה מגיל רך אצל מלמדי דרדקי בבתי-הכנסת ובבתים פרטיים, והרחיבו את לימודיהם יחד עם הוריהם בשבתות ובימים טובים. הילדים למדו תורה מדרש ואגדה והמבוגרים עסקו במשנה, בהרמב"ם, שולחן-ערוך, זוהר, מקור-חיים ומדרשים.
כתבי-יד שנעלמו
הבאנו עמנו כתבי-יד רבים, ביניהם עתיקים ויקרי-ערך, אך לדאבון לבנו הם נלקחו מאיתנו במחנה חאשד, תוך הבטחה ששליחי הסוכנות ישמרו עליהם עד הגיענו לארץ-ישראל, ואז יוחזרו אלינו כתבי-קודשנו. אולם, בהגיענו לארץ-ישראל נעלמו מעינינו אותם שליחים יחד עם כתבי-היד. פעמים רבות דפקנו על דלתות הסוכנות היהודית ותבענו שיחזירו לנו את ספרינו היקרים, אך לצערנו, לא השגנו מאומה עד עצם היום הזה.
כיצד הגיעה אלינו הבשורה על תקומת ישראל בארצו?
בתחילה הגיעונו מכתבים מקרובים ומידידים ששהו בעיר עדן. במכתבים אלה סיפרו לנו אחינו על אודות הגאולה ועל מלכות ישראל, שקמה בארץ-ישראל. מכתבים אלה היו נחטפים ממש ועוברים מיד-ליד, וההתרגשות הייתה גדולה ועצומה בכל בית-ישראל.
אולם, היו גם ספקות. עדיין כרסמו בלב אנשים רבים החששות שמא אנו דוחקים את הקץ. אך בשעה שהחלטתי להתכונן, כאמור, לתזוזה מארץ גלותי אל ארץ גאולתי, והקול נשמע בכפר ובכפרים שבסביבה, החלו ראשי הכפרים לבוא אלי ולשאול עצה ותושייה. מיד החילותי לארגן את ראשי הכפרים. לאושרי הרב, נשמעו לי כולם כאיש אחד וקמו למכור את כל חפציהם ומטלטליהם, אך את השדות והבתים עזבנו לרשות המלכות, ללא כל תמורה.
נמצאו בתוכנו גם משפחות דלות-אמצעים שלא יכלו להתארגן ליציאה. אך אנו אספנו כספים מידי בעלי-היכולת, וכך ארגנו את יציאתן של המשפחות העניות וניהלנו אותן ודאגנו למחסורן עד הגיענו לעדן. כך נתגלגלה לי הזכות לארגן את המסע לארץ הבחירה. שיירה גדולה של חמורים וגמלים עמוסי ישישים אנשים וטף יצאה ביום בהיר דרומה לעדן. המסע ארך כשלושה שבועות עד בואנו למחנה חאשד.
חיבוטי עלייה
הדרכים היו מלאי אדם ובהמה. יהודי-תימן נהרו ברבבותיהם מכל פינות תימן, כשמגמת פניהם ציונה. בעקבות העקירה העצומה, מכל מחוזות תימן החלו ליסטים ושודדים שורצים בדרכים בעיקר בחבלי הארץ שהיו תחת חסות שלטון הפרוטקטורט הבריטי. הם חמסו וגזלו מכל הבא ליד. אולם, האסונות הגדולים שפקדו את היהודים היו המחלות שתקפו אותם בדרכים. מאות ואלפים מהם גוועו בדרכים. הם גוועו כשבפיהם קריאת-שמע וצידוק-הדין, ותפילה על שפתותיהם שבניהם יזכו מה שלא זכו הם, ויגיעו למחוז חפצם. אבות קברו בנים ובנים קברו אבותיהם, ללא טרוניה וללא התרסה באמונה בצור ישראל ונצחו. רבים מתו מן ההתרגשות הנוראה, שלא יכלו לעמוד בה, שהנה נס הגאולה מתרחש. המתים מתו והחיים צהלו, עלזו ושוררו את כיסופי הגאולה של הפייטן והמשורר הנאדר, אבא שלום שבזי: "ריח הדס עלה ונפשי נבהלה / קמתי חצות לילה ודוֹד ינחני".
באותם הימים נזכרנו בכל התרחשויות הגאולה שתיאר המשורר שלום שבזי בשירתו. התהלכנו במשעולי-תימן ומדבריותיה, כשמעלינו מתנוסס נס הגאולה הבלתי-נראה לעין, אך מתנוסס בלבבות. ועצומה הייתה התרגשותנו עם דרוך רגלנו על אדמת האבות. נפלנו ארצה, כדי לנשק ולחונן את אדמת ישראל, להריח את ריחה ולטעום את טעמה.
המציאות החדשה שנפרשׂה לנגד עינינו לאחר ההתרגשות, הייתה שונה בהרבה ממה ששיערנו בנפשנו. מציאות אפורה ואפרורית, מציאות שכולה חול וחילוניות. התהלכנו מוכי-תימהון עקב חיי בטלה שהיו זרים לרוחנו ולטבענו, ועקב פגישה עם אחים, שהיו שונים מאיתנו בתפישתם ובהלך רוחם, בחייהם היום-יומיים ובהשקפת עולמם. חשנו שלא זו המציאות שעליה חלמנו. מבוכות ותהיות רבות כרסמו את נפשנו. רבים מבני הדור הקשיש זועזעו בראותם דברים שיש בהם משום המרת תורתנו בתורת שווא וריק, ורבים מאותם הקשישים מתו מיתת נשיקה.
מבטלה לחיי כפר פורח
שהינו במחנה ראש העין כשנה וחצי, מאסנו בבטלה. לא יכולנו לשבת ימים רבים ללא עבודה ועמל, כי היה זה בניגוד לטבענו ולמזגנו. הורגלנו בעבודה ובעמל מראשית ימינו, והבטלה עמדה לסכן את בריאותנו וממש להרוס את חיינו.
התדפקנו על דלתות שערי הסוכנות היהודית ותבענו לצאת להתיישבות כפרית. בתחילה לא שעו לפניותינו, אך אנו הגברנו את לחצנו. לחמנו כאריות עד שהוצעה לנו נקודת יישוב בדרום הארץ. מיד קמנו ועלינו לנקודת יישוב חדשה על אדמה בתולה. תקענו אוהלינו בדרום הארץ וקראנו ליישובנו החדש: ינון, שם המבטא גאולה, כדברי המשורר: "ינון ואליה אני שולח".
ביישוב הזה עברנו את כל שלבי הייסורים והלבטים, אבל יצאנו מהם למרחב. והיום מושב ינון הינו גן פורח, משגשג באילניו ובפרחיו.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סא, אייר תשל"ו, עמ' 11, 18.
Comments