מבט אל העבר: לבני ראש-העין אסור להוליך נוסעים לעיירתם

הדרך לפיתוח מקום ולקידומו


ראש העין, שסיפקה ידיים עובדות לקיבוצי הסביבה, למפעלים, לעיירות הסמוכות, שהייתה מעברה – היא לא תקבל תחנת מוניות בפתח-תקווה. מי שאין לו לא יהיה לו.


עולי רוסיה, שקיבלו דירות מן המוכן, שאינם רוצים לצאת לעבודה קשה, כי הינם בעלי מקצועות; שהספיקו במשך שנת אזרחות אחת לצייד את דירותיהם במיטב המִכשור החשמלי של שנות השבעים – גם הם לא יקבלו תחנת מוניות, אבל הם לא ביקשו. ואפילו לא יתנו להם, הם אינם רוצים, כי אינם זקוקים לה.


וזו התודה של מעצבי המדיניות החברתית של ישראל, לאזרחים מן השורה התחתונה, שכל בקשתם – תחנת מוניות. מי ישמע את זעקתם כאשר מנגד ניצבים בעלי אינטרסים כלכליים חזקים, המפעילים את כל כובד קשריהם ולחציהם לתועלתם. מול עמדות אלה נמחצים צרכיהם היסודיים של תושבי ראש-העין, ואין מושיע. ראש ממשלה, לא. שר אוצר, לא. שר חינוך, את מי מחנך? שר התחבורה, אולי, אבל כאן כאמור ישנה בעיה של איזון ושל הקטנת עוול חברתי ארוך, ומי אני, יאמר שר התחבורה, כי אצא לתקן עוולות, שאיש אינו נותן דעתו עליהן. ועוד בתחום הרחב של צידי החברה, ולא רק בשאלה הצרה של התחבורה בישראל.


תיאור מוטעה


עיריית פתח-תקווה וכלי התקשורת השונים ניפחו את העניין, הסיטוהו מנקודת הכובד המרכזית שלו והפכוהו לבעיה של אלימות והתפרעויות.


לדעתנו, האלימות בכל הפרשה הזאת היא עניין משני. אנו רואים בתביעתה של ראש-העין בראש ובראשונה תביעה לתעסוקה ולמקור של פרנסה, תביעה למתן אפשרות לפיתוח העיירה – וכך צריך כל אחד לראות את הבעיה.


טענתה של עיריית פתח-תקווה, כי שמונים המוניות של העיר מספיקות לספק את השירות גם לעיירה, אינה יכולה להוות בסיס לשלילת מקור תעסוקה ופרנסה לראש-העין ולכל יישוב סמוך אחר. אחרת נקבע כאן מונופול, בדומה למונופול של "אגד" ו"דן" – על כל המגרעות שלו, שאנו חשים אותן על בשרנו מדי יום ביומו.


עיריית פתח-תקווה מודה, כי התפתחות שירות המוניות שלה באה "כאשר העיר החלה מתרחבת על-פני שכונות מרוחקות יותר", משמע – שהתפתחות זו הינה של פתח-תקווה העיר ולא של היישובים שבסביבה, אך היא באה על חשבון הישובים שבסביבה. באיזו זכות מונעים מיישובים אלה להתפתח? שהרי גם להם יש את אותה הזכות ממנה נהנית העיר פתח-תקווה – לשרת את עצמם בעצמם ולא להישאר תלויים בשירותם של אחרים.


צעד ראשון לפיתוח


לאמיתו של דבר, אין כאן עניין של מקורות תעסוקה לשמונה-עשרה משפחות בלבד. העניין הוא עמוק יותר. מתן תחנה יעודד את הרחבת השירות מצד ראש-העין, יקל יותר על הגישה לעיירה וממנה – דבר שישפיע לטובה על המסחר ועל יתר שירותי הרווחה בעיירה. וכל זה, בסופו של דבר, יקדם את ראש-העין. אולם, העיירה הזאת, ככל יתר עיירות הפיתוח, לא נועדה אלא להיות מאגר של ידיים עובדות בעבור הסביבה. אם יש צורך בהקמת תעשייה – יש להקימה בפתח-תקווה עצמה או בקיבוצים שבסביבה, אך לא בראש-העין. עוד בשנת 1971 התייחס ראש-המועצה המקומית מר יוסף מלמד לבעיה הכאובה הזאת, באמרו:


"מפעלי תעשיה לא הוקמו עד עכשיו בעיירתנו. רוב תושבי המקום מוצאים את פרנסתם בכל מרחב דן. מחדל זה יש לזקוף לחובת משרד המסחר והתעשייה, אשר הִפנה משאבים רבים להקמת מפעלי תעשיה, כמעט בכל שנה, לעיר הסמוכה פתח-תקווה, ואילו לעיירתנו, למרות תביעותינו החוזרות ונשנות, הוא מתכחש ומתעלם. תקלה נוספת, שהפריעה בעבר ומפריעה כיום להתפתחות ראש-העין, באה כתוצאה מהוצאתה המכוונת ממסגרת 'עיירות הפיתוח', וכך אין לה, לא אותם התנאים שיש לעיירות הפיתוח ולא זכויות של יישוב עירוני. מעמדה של ראש-העין אין למצוא לו שום הגדרה ואין לו אח ודוגמה, והוא בעצם יותר גרוע מפרבר. המצב בולט בחריפותו, במיוחד נוכח העובדה, שיש מבני הדור הצעיר בראש-העין, בעלי ידע מקצועי ובעלי יוזמות, הרוצים לעשות לפיתוח המקום, אך הדבר נמנע מהם. המועצה דרשה ממוסדות הממשלה תקציב להקמת אזור תעשיה, הפנית משאבים ומשקיעים, וכן יצירת תנאים להקמת מפעלים על-ידי היוזמה הפרטית והציבורית, שיהוו מקור תעסוקה לבני המקום" (אפיקים, גיליון לח, עמ' 10).


כבר היו דברים מעולם


כאן מוכרחים אנו להעיר, שמאמינים אנו באמונה שלמה, שאילו היו שמונה-עשר הנהגים לא מראש-העין, אלא שמונה-עשר נהגים מברית-המועצות, היו כל הגורמים האחראים מוצאים ק"ן טעמים מדוע יש לתת להם תחנה: כי זהו צו עליון של קליטת עולים. מכוח הצו העליון הזה, אנו עדים לקליטה מסובסדת של עולים במפעלים, קליטה שהיא למעשה אבטלה סמויה – אלא שלמרבה הצער, צו עליון כזה אינו חל על משפחות מרובות ילדים, שמוצאן מתימן. אותו הדבר לגבי עיירות פיתוח שאינן מאוכלסות בעולים מברית-המועצות.


פרשה זו, פרשת ראש-העין, מזכירה לנו פרשה נשכחת. בשנות השלושים הקימו המתיישבים במושב מחנה-יהודה אגודה לשירות נוסעים בשם: "אגודת החירות". אלא שקואופרטיב "אחוד רגב" בפתח-תקווה התנכל להם, כדי להפסיק את השירות. אנשי הקואופרטיב לא בחלו אז בשום אמצעי כדי להשיג את מטרתם. הם חיבלו באחד האוטובוסים של התימנים והשתמשו במי-אש נגד הנהגים התימנים.


זועקים ואין שומע


קל מאד להכתים כל מאבק של תימנים ועדות-המזרח המקופחים בהאשמה באלימות. רבים מן האנשים הטובים הולכים שולל אחרי ההכתמות האלה. אמת ונכון שיש הפגנות אלימות מצד עדות-המזרח, אולם, האם רק הם אלימים ומתפרעים? ההפגנות האשכנזיות של גוש-אמונים ושל צעירי חירות והחרדים למיניהם שונות היו? אולם יותר מכל יש לשאול, אם האלימוּת שבהפגנות הינה מוצדקת. לדעתנו, זו של האשכנזים לא הייתה מוצדקת כלל וכלל – להם יש בממשל נציגים, שיכולים להעלות את תביעתם. לא הייתה שום סחבת בטיפול בדרישתם, והעניין שלמענו הפגינו לא היה קשור בעצם קיומם. לא-כן כשמדובר בעדות-המזרח המקופחות. אלה מפגינים בדרך כלל בשאלות הנוגעות לעצם קיומם ורווחתם, לאחר שמיצו ברוב המקרים את כל האפשרויות בדרכי שלום ונועם; ולאחר שהאחראים אינם שועים להם ונוהגים כלפיהם בסחבת עד שפוקעת סבלנותם, אז נאלצים הם לנקוט בדרך היחידה שנותרה בפניהם.


מעניין מאד, שגם במקרה זה יש לנו דוגמה נוספת: תושבי מושב אליקים. בשנת 1968 עלה המושב לכותרות, כאשר נתברר, אחרי כחמש-עשרה שנות עמל ועבודה, כי אדמות המושב אינן ראויות לחקלאות. המתיישבים דרשו פתרון. בשנת 1973 עדיין לא נמצא פתרון המניח את הדעת והתושבים נאלצו להפגין ולערוך שביתות שבת. גם בפרשה הנוכחית של נהגי ראש העין – העניין נסחב זה שתים-עשרה שנה.


בבחינת הכרח שלא יגונה


אין אנו תומכים באלימות, אולם בניגוד לאחרים אנו מתחקים על מניעיה ומגלים הבנה לאלה הנאלצים להשתמש בה. נכון הוא שקיימת דרך נוספת – פנייה לערכאות, אולם האם דרך זאת טובה יותר ואין בה משום עינוי וסחבת נוספת?


ביטאון פתח-תקווה פרסם כתבה גדולה מאד, תוך ציטוט מאמר שלם מעיתון "מעריב", ומגמתו הייתה לתאר איזה "פוגרום" עשו תושבי ראש-העין. אך מעניין שלא נזכרה שם כלל התנהגותם של נהגי "דן" שחסמו דרכים בכוח. על זה אין מדברים. רק בני תימן הם אלימים ומתפרעים ולוקחים את החוק לידיהם ואינם מתמצאים בשבילי המשטר הדמוקרטי!


לסיכום: אנו חוזרים ומדגישים – הבעיה המרכזית של ראש-העין היא פיתוח מקורות תעסוקה במקום, תיעוש העיירה וקידומה. רק באור זה יש לראות את התנהגות תושבי העיירה.


תושבי ראש-העין והמועצה המקומית, ובראשם יו"ר המועצה מר יוסף מלמד, חייבים ומוכרחים להיערך למאבק רציני, מקיף ומעמיק לקידום פתרון בעיותיה של העיירה. אם ידעו להתמיד במאבקם על-ידי פעולות חברתיות וציבוריות שונות, לא ירחק היום ומאבקם יניב פירות, וראש-העין תשמש דוגמה ליישובים אחרים של יוצאי תימן בישראל.


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון ס, טבת תשל"ו, עמ' 8, 21.


בתמונת שער הרשומה: הורים מעולי תימן מחכים לבקר את ילדיהם שהועברו לבית החולים במחנה ראש העין, בתקופת הקור והשלג של פברואר 1950.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!