מבט אל העבר: הפרשה המבישה – התימנים בקבוצת כנרת

תחילה נוצלו והופקרו לרעב ולחולי, ולבסוף נושלו וגורשו בחוזק-יד מן הכנרת. זוהי אחת הפרשות המבישות ביותר בתולדות המפגשים שבין יוצאי אירופה ובין יוצאי תימן והמזרח. היא אפופה תלאות, סבל, ייסורים נוראים, עוני, רעב, חוליים-רעים ומוות. אך הפעם לא מדובר בסבל, ייסורים ומוות של יהודים שנחשבו כגזע נחות, כפי שהיו היהודים בעיני הגויים האירופיים, אלא אחים יהודים, כהי עור.


בשנת 1912 שלח המשרד הארץ-ישראלי, הגוף האחראי לענייני ההתיישבות בארץ-ישראל, משפחות תימניות לכנרת. אם נשלחו לשמש כשכירים או להתיישב כחברים שווי-זכויות בקבוצת כנרת – הדעות חלוקות. ממה נפשך, אם כשכירים – הרי שכבר באותם הימים החלה צביעותו של המחנה הקיבוצי בשאלת העבודה השכירה: סוציאליסטים, וגם מעבידים? ואם נשלחו לשם כחברים שווי-זכויות – הרי שלא ייאמן כיצד רימו והוליכו אותם שולל.


התימנים סבלו נידוי, ובעקבותיו חרפת-רעב, מחלות ומוות. כוח הסבל של התימנים הנועזים לא כשל, למרות הכל. ואז באה פקודת הגירוש: ליבנאל. גירוש, ממש. ביבנאל נמשך מסע הסבל. שם ראו אותם כ"ערבים". ומשם נפוצו רבים מן התימנים לכל עבר, והמעטים שנשארו מצפים עד עצם היום הזה לאדמות. 60 שנה מוסיפים להחזיק באותם מתיישבים חלוצים ואמיצים כשכירים, משוללי קרקע.


א. מודה במקצת


ברשימות ובכתבות מאותם הימים שעוסקות בפרשה הזאת, יש ניסיון לטייח על פני הרעה. ואולם, שרידי האימה בה שרויים היו התימנים מבצבצים מבין השיטין. למשל, בן-ציון ישראלי (צ'רנומורסקי), שהיה כפי הנראה ממייסדי כנרת, כותב:


"זהו הפרק הקשה במיוחד ורב-התלאות של כנרת, עם עליית התימנים, אשר ש' ינבאלי עוררה והביאה, עלתה והשתקעה [ההדגשה שלי, י"ד] בכנרת חבורה בת שמונה משפחות (בשנת 1912). ההיה זה מקרה או הייתה בזה כוונה כלשהי? על-כל-פנים היה אז היגיון בהשתקעותם כאן לשם עבודה שכירה... בשנות המלחמה נבנו עבורם חמשה בתים בני חדר אחד ומטבח קטנטן, לכל בית נקבע שטח של שני דונמים אדמה, שוב, מתוך כוונה שפרנסתם העיקרית תהיה על עבודה שכירה בסביבה... מצבם היה איום ותלאותיהם מרובות. לפיכך היינו נאלצים מדי פעם למסור להם שטחי קרקע לגן ירקות – להחיות את נפשם... כך צורף לבסוף כל השטח ל-80 דונם מחוף הירדן אשר מסרנו להם באופן זמני.


נקל לעמוד על הצער והמרירות שהיו בלב ובפי האנשים האלה... התימנים שילמו בעד חוסר מחשבה קודמת למעשה בואם לכנרת – בסבל איום וארוך ובקורבנות אדם" (מתוך: כנרת, פנקס הקבוצה במלאת 40 לשנותיה, הוצאת קבוצת כנרת, מרחשוון תשי"ד).


עטו של מר ישראלי בגד בו ונפלטו ממנו המלים: "השתקעות", "מסירת אדמות", דברים אלה אינם שכיחים לגבי מי שבאו "כשכירים"...


אלמוני אחר כותב על אותם ימים:


"הם (התימנים), נשלחו לכנרת על-ידי המשרד הארץ-ישראלי בשנת תרע"ב (1912) על יסוד תוכנית, שעיקר פרנסתם תהיה בעבודה שכירה בחוות הסמוכות של ביתניה ופוריה, ובחלקה בחוות כנרת. מחלות רבות, מקרי מוות רבים בין הילדים וייסורים קשים, פקדו את המשפחות האלה. מקורו של הסבל האיום הזה – מנת חלקם של תימני כנרת במשך שנים רבות – היה, ללא ספק, במשגה החמור של הימים ההם ליישב תימנים ללא בסיס ממשי של קרקע ועבודה. בראשית תרצ"א (1930), עברו התימנים להתיישבות בסביבת רחובות וייסדו עם עולי תימן אחרים את כפר מרמורק" (מתוך: כנרת ביובלה תרע"ד–תשכ"ד, הוצאת קבוצת כנרת, יוני 1964, עמ' 16).


כתיבה חמקמקה זאת של שני הכותבים לעיל מעוררת חשדות: רק במחנה האחד היו מחלות ומוות? והאמנם נשלחו יהודים לשם עבודה שכירה?


ב. החושפים את האמת במערומיה


את התשובות מספקים כותבים אחרים: הנה משה סמילנסקי, הסופר הידוע, כותב:


"ואפילו בהתיישבות העובדת קרה מקרה מבאיש. חבורה של תימנים נשלחו מטעם ההנהלה הציונית לכנרת, במחשבה שיתחברו למתיישבים. הם לא התאימו, כמובן, לרמתם התרבותית ולרוחם של חברי כנרת הראשונים, וכדי להיפטר מהם התחילו מציקים להם מאד. הדבר הגיע לאוזני ההנהלה הציונית ונשלחו לשם שניים, כדי לנסות ולהשלים בין הצדדים...


אלה היו האגרונום אטינגר ויהודה. מה שראה יהודה ושמע בכנרת דיכא את רוחו מאד. כיצד אפשר הדבר שבין שני חלקים של עם אחד יתהוו יחסי איבה כאלה, ודווקא בארץ שבה חשבו למזג את שבטי הגולה השונים לעם אחד? השניים נוכחו לדעת, כי הדברים עלולים להגיע אפילו לשפיכות דמים, ובהנהלה הציונית הוחלט להוציא את התימנים מן המקום. יהודה לא יכול היה לסלוח לאנשי כנרת על זאת ויכתוב על כך דברים חריפים ב'הפועל הצעיר'" (מתוך: תקומה ושואה, הוצאת מסדה, תל-אביב תשי"ג, עמ' 40).


ועוד סופר, אפריים דיינארד:


"התימנים האומללים, הציונים האמיתיים והישרים בליבותם אשר באו באמת לשם ציון, בהיותם דלים ואביונים, הביאו עמם רק את ידיהם למלאכה. והינם באמת פועלים חרוצים, יהודים בכל לב ונפש, מסתפקים בלחם יבש, ובמעון בעל חדר אחד, הולכים עירומים ויחפים ושמחים בחלקם כי זכו לשבת על אדמת ישראל בין אחיהם האשכנזים.


מאות אלפי כסף נאסף לבניין בתים בעד התימנים. אבל הכסף נפל עוד הפעם בידי ד"ר רופין, השונא את התימנים, יען אינם בני בריתו, ולא יבינו לעשות לו חונף כהבונדיסטים [=החברים באיגוד הפועלים היהודים ברוסיה פולין וליטא שנקרא "הבונד"] שומרי ראשו. ותחת לבנות בעדם חמש-מאות בתים בנה להם כששים רפתים קטנים, ותחת אלף פרנק אשר קצב הועד-הפועל מחיר כל בית, הוציא רופין לא יותר משבע עד שמונה-מאות" (מתוך: פחדו בציון חטאים, הוצאת ארלינגטון, ארה"ב תרע"ז, עמ' 30).


מי שלא ידעה לקרוא לילד בשמו, הגם שבאה מתוך מחנה כנרת, היא שושנה בלובשטיין. כאחותה, המשוררת רחל, הייתה גם היא בעלת אופי רגשני ולא ראתה בעיניים מפוכחות את המגמתיות של חברי כנרת. על כן תמימים הם תיאוריה, היא כותבת:


"הרוקחת נעמי באה. יחסה לחולים התימנים היה מוזר. היא כאילו פחדה לגשת קרוב למחנה, אל החולים. 'פראים' נראו בעיניה. 'זרים'. כמה סבל ועלבון לכבוד האדם. ואם 'זר', הלא גם בו יש לראות קודם כל חולה. הזאת נעמי האחות? [ההדגשה במקור] נעלבתי מאד מן הפגיעה בתימנים שלי. הכיצד? אחינו בני ישראל המה".


בהמשך שושנה בלובשטיין מתארת מקרה מוות של תימניה. התימנים שכנו בנפרד, בתוך מחסן, ללא חלונות, וללא אור, גם לא בערב, כולם במחסן אחד, ובתווך החולה שנפטרה. במקרה נכנסת שושנה אל המחסן וגילתה את התימנים ואת המתה – במחנה האחד, אוויר מורעל מחולי, מוות ושכול. ובמחנה האחר – צהלה, וכך כותבת שושנה: "ב'פינת האשכנזים', במטבח שלנו, היה אור, רעש ער וצוהל נישא משם. הייתה שעת ארוחת הערב. את שפתי נשכתי. שמה לא אכנס" (עמ' 16).


שושנה מתארת את הימים שבאו אחר שהגיעה פקודת הגירוש. איש לא בא להיפרד. הודעת הגירוש באו באמצעות שליח. הטילו על שושנה לפייס את התימנים, והיא עשתה זאת באמצעות משחק המלים: יבנאל – יבנה אל. התימנים סרבו, אף שאיימו להעבירם שלא ברצונם (האם בכוח?), אולם שידוליה של שושנה, בה נתנו אמון, הועילו. כותבת שושנה:


"האנשים אמרו להיקלט כאן ולהכות שורשים... האמנם תקום בנו רוח לגרשם? ג' אמר (כמפייס): קיבלנו את התימנים. הם היו אורחינו. עתה די. ישאו בעול גם מקומות אחרים... כשנודע לי האיום בכוח, כאילו התעלף בקרבי כל היקר לי. ואקבל עלי לדבר על לבם שיבינו ויסכימו. לא קל היה הדבר אפילו לי" (מתוך: עלי תימן, הוצאת יבנה, תל-אביב תש"ג).


ולמי שאינו זוכר, כל זאת אירע בתקופה שהמקומות שיוועו לידיים עובדות, כל נקודת יישוב ארבה לקבוצות העולים. והתימנים נחשבו ככוח עבודה מצוין: כלאו יהודים במכלאות של בעלי-חיים, המעיטו במזונם, בלבושם, הפקירו אותם למחלות, נשארו אדישים כשהחולים מתו בזה אחר זה. הניחו להם לגווע לאיטם, מתוך התנכרות קרה, מחושבת, בשם השמירה על טהרת המחנה האשכנזי.


ג. עדותו של מי אשר אש בליבו


נמצא גם תימני אמיץ המתאר את שהתרחש באותם הימים הקודרים בכנרת. כותב יוסף בן ישראל שרעבי:


"רבותי! בלב שלנו כמו אש, ובשביל טהרת הלב חייב אדם להשיח הכל, ולא לכסות דבר. אנחנו אנשי שרעב הננו הכת השישית לעליה. ו... עברו עלינו מחלות רבות וגם מנהגים רעים מצד נותני העבודה שֶׁרָדוּ בנו כמו בעבדים ובשפחות. ויצאנו משם והלכנו לגליל. באנו לימה (יבנאל). עבדנו ביבנאל ואחר-כך לא הייתה עבודה. עבדנו בקבוצה בדגניה כחמש שנים, והיו חייבים לנו כ-160 לירה. אמרו: 'כבר הם עשירים' ופיטרו אותנו מן העבודה. אמרנו להם: 'טוב, תנו לנו את כספנו', אמרו: 'הכסף בהסתדרות'.


חברינו האשכנזים החיים בכנרת ובדגניה חיים על השמן ועל הדבש ועל החלב, ואנו מבקשים: 'תנו לנו מעט חלב בשביל התינוקות ובשביל החולים', אמרו: 'אין'. לקחנו שני בישליקים [=מטבע טורקי] והלכנו לדגניה לקנות חלב ולא מכרו, וגם בכנרת לא מכרו. אחר-כך ראו בְּעָנְיֵנוּ וקבעו כמו רוטל חלב ליום. ביקשנו את כספנו מן ההסתדרות, אמרו: 'ההסתדרות בדיפיציט ואתם צריכים לסבול'. עבדנו בביצה. אחר-כך נתרבו הפועלים האשכנזים וסידרו את עצמם ונשארנו קרח מכאן ומכאן. אמרו: 'לכו לעבוד בסלילת הדרך לטבריה'. הלכנו לעבוד וחלו ממנו מן המים הרעים ומן המאכל הרזה...


שתי שנים עבדנו באדמת כנרת עבודה עצמאית. עבדנו בביצה וסבלנו את רעתו ועכשיו לא נסבול את טובתו, ולמה מבקשים אחינו האשכנזים להעביר אותנו משם?" (מתוך נאום במועצת התימנים, יפו, סיוון תר"פ, הופיע ב"כנרת, פנקס הקבוצה", ראו לעיל).


ד. כנרת ענייה או שבעה


ואם אנחנו שואלים את עצמנו, שמא בכל זאת היה מחסור בקרקע או בעבודה – הנה קטעים אחדים שיפריכו את הספקות האחרונים בנידון:


"לאחר יציאת 'האיכר הצעיר' מן החצר, נקראה על-ידי המשרד הארץ-ישראלי 'הקבוצה מכנרת', שסיימה את שנת עבודתה בכפר אוריה, לבוא ולקבל על עצמה את עיבודה של כנרת, אחרת החצר תיסגר ויחוסל המשק" (מתוך: כנרת ביובלה תרע"ד–תשכ"ד, הוצאת קבוצת כנרת, יוני 1964, עמ' 13).


"למרות תלאות הזמן היו אלה שנות 'שפע' מבחינת יבול האדמה ומחירה" (שם, עמ' 15).


"בראשית תרפ"ג 1922, 'קבוצת ווילנא' הצטרפה לכנרת, אשר ציפתה וכמהה למילואים אחרי הזעזועים שפקדו אותה. עם בואה התחילו החיים שוב מפכים בעוז" (שם, עמ' 18).


ה. די לנו בקיומם של מסמכים


אולי ניתן ללמוד משתיקתה של ברכה חבס, לגבי פרשת כנרת, משהו על הקו הרשמי שהיה נקוט בידי ההנהגה: להצניע מעשים מכוערים אלה, ולעומתם לדבר גבוהה-גבוהה על אידיאלים ועל הקרבה. מדוע ברכה חבס? ספרה האחד: "כנרת בימי מבחן" בעריכתה (הוצאת קבוצת כנרת, ת"ש), וספרה האחר: "החצר והגבעה – סיפורה של קבוצת כנרת" בעריכתה (הוצאת עם עובד, 1968), הגם שמשתרעים יחד על-פני כ-780 עמודים אינם מזכירים ולו פעם אחת, את המילה: "תימנים".


ייאמר, כי הקו הרשמי הצליח יפה. במשך עשרות שנים שמרו עשרות אלפים על קשר של שתיקה. ברם, לשמחתנו באו סמילנסקי, דיינארד ובלובשטיין, וקלקלו את ההרמוניה. הודות להם, יש לנו ולדורות הבאים עדויות דוקומנטריות היסטוריות. ואם היום חלשים אנו מכדי שנוכל לעשות בהם שימוש, ולהסיק את המסקנות האופרטיביות המתחייבות מכך, בטוחני כי דור ההמשך לא יכזיב. כתב האשמה עוד יוגש.


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נח, תמוז תשל"ה, עמ' 4–5.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!