מבט אל העבר: הפרשה המבישה – התימנים בקבוצת כנרת

עודכן: 28 בינו׳ 2021

תחילה נוצלו והופקרו לרעב ולחולי, ולבסוף נושלו וגורשו בחוזק-יד מן הכנרת. זוהי אחת הפרשות המבישות ביותר בתולדות המפגשים שבין יוצאי אירופה ובין יוצאי תימן והמזרח. היא אפופה תלאות, סבל, ייסורים נוראים, עוני, רעב, חוליים-רעים ומוות. אך הפעם לא מדובר בסבל, ייסורים ומוות של יהודים שנחשבו כגזע נחות, כפי שהיו היהודים בעיני הגויים האירופיים, אלא אחים יהודים, כהי עור.


בשנת 1912 שלח המשרד הארץ-ישראלי, הגוף האחראי לענייני ההתיישבות בארץ-ישראל, משפחות תימניות לכנרת. אם נשלחו לשמש כשכירים או להתיישב כחברים שווי-זכויות בקבוצת כנרת – הדעות חלוקות. ממה נפשך, אם כשכירים – הרי שכבר באותם הימים החלה צביעותו של המחנה הקיבוצי בשאלת העבודה השכירה: סוציאליסטים, וגם מעבידים? ואם נשלחו לשם כחברים שווי-זכויות – הרי שלא ייאמן כיצד רימו והוליכו אותם שולל.


התימנים סבלו נידוי, ובעקבותיו חרפת-רעב, מחלות ומוות. כוח הסבל של התימנים הנועזים לא כשל, למרות הכל. ואז באה פקודת הגירוש: ליבנאל. גירוש, ממש. ביבנאל נמשך מסע הסבל. שם ראו אותם כ"ערבים". ומשם נפוצו רבים מן התימנים לכל עבר, והמעטים שנשארו מצפים עד עצם היום הזה לאדמות. 60 שנה מוסיפים להחזיק באותם מתיישבים חלוצים ואמיצים כשכירים, משוללי קרקע.


א. מודה במקצת


ברשימות ובכתבות מאותם הימים שעוסקות בפרשה הזאת, יש ניסיון לטייח על פני הרעה. ואולם, שרידי האימה בה שרויים היו התימנים מבצבצים מבין השיטין. למשל, בן-ציון ישראלי (צ'רנומורסקי), שהיה כפי הנראה ממייסדי כנרת, כותב:


"זהו הפרק הקשה במיוחד ורב-התלאות של כנרת, עם עליית התימנים, אשר ש' ינבאלי עוררה והביאה, עלתה והשתקעה [ההדגשה שלי, י"ד] בכנרת חבורה בת שמונה משפחות (בשנת 1912). ההיה זה מקרה או הייתה בזה כוונה כלשהי? על-כל-פנים היה אז היגיון בהשתקעותם כאן לשם עבודה שכירה... בשנות המלחמה נבנו עבורם חמשה בתים בני חדר אחד ומטבח קטנטן, לכל בית נקבע שטח של שני דונמים אדמה, שוב, מתוך כוונה שפרנסתם העיקרית תהיה על עבודה שכירה בסביבה... מצבם היה איום ותלאותיהם מרובות. לפיכך היינו נאלצים מדי פעם למסור להם שטחי קרקע לגן ירקות – להחיות את נפשם... כך צורף לבסוף כל השטח ל-80 דונם מחוף הירדן אשר מסרנו להם באופן זמני.


נקל לעמוד על הצער והמרירות שהיו בלב ובפי האנשים האלה... התימנים שילמו בעד חוסר מחשבה קודמת למעשה בואם לכנרת – בסבל איום וארוך ובקורבנות אדם" (מתוך: כנרת, פנקס הקבוצה במלאת 40 לשנותיה, הוצאת קבוצת כנרת, מרחשוון תשי"ד).


עטו של מר ישראלי בגד בו ונפלטו ממנו המלים: "השתקעות", "מסירת אדמות", דברים אלה אינם שכיחים לגבי מי שבאו "כשכירים"...


אלמוני אחר כותב על אותם ימים:


"הם (התימנים), נשלחו לכנרת על-ידי המשרד הארץ-ישראלי בשנת תרע"ב (1912) על יסוד תוכנית, שעיקר פרנסתם תהיה בעבודה שכירה בחוות הסמוכות של ביתניה ופוריה, ובחלקה בחוות כנרת. מחלות רבות, מקרי מוות רבים בין הילדים וייסורים קשים, פקדו את המשפחות האלה. מקורו של הסבל האיום הזה – מנת חלקם של תימני כנרת במשך שנים רבות – היה, ללא ספק, במשגה החמור של הימים ההם ליישב תימנים ללא בסיס ממשי של קרקע ועבודה. בראשית תרצ"א (1930), עברו התימנים להתיישבות בסביבת רחובות וייסדו עם עולי תימן אחרים את כפר מרמורק" (מתוך: כנרת ביובלה תרע"ד–תשכ"ד, הוצאת קבוצת כנרת, יוני 1964, עמ' 16).


כתיבה חמקמקה זאת של שני הכותבים לעיל מעוררת חשדות: רק במחנה האחד היו מחלות ומוות? והאמנם נשלחו יהודים לשם עבודה שכירה?


ב. החושפים את האמת במערומיה


את התשובות מספקים כותבים אחרים: הנה משה סמילנסקי, הסופר הידוע, כותב:


"ואפילו בהתיישבות העובדת קרה מקרה מבאיש. חבורה של תימנים נשלחו מטעם ההנהלה הציונית לכנרת, במחשבה שיתחברו למתיישבים. הם לא התאימו, כמובן, לרמתם התרבותית ולרוחם של חברי כנרת הראשונים, וכדי להיפטר מהם התחילו מציקים להם מאד. הדבר הגיע לאוזני ההנהלה הציונית ונשלחו לשם שניים, כדי לנסות ולהשלים בין הצדדים...


אלה היו האגרונום אטינגר ויהודה. מה שראה יהודה ושמע בכנרת דיכא את רוחו מאד. כיצד אפשר הדבר שבין שני חלקים של עם אחד יתהוו יחסי איבה כאלה, ודווקא בארץ שבה חשבו למזג את שבטי הגולה השונים לעם אחד? השניים נוכחו לדעת, כי הדברים עלולים להגיע אפילו לשפיכות דמים, ובהנהלה הציונית הוחלט להוציא את התימנים מן המקום. יהודה לא יכול היה לסלוח לאנשי כנרת על זאת ויכתוב על כך דברים חריפים ב'הפועל הצעיר'" (מתוך: תקומה ושואה, הוצאת מסדה, תל-אביב תשי"ג, עמ' 40).


ועוד סופר, אפריים דיינארד:


"התימנים האומללים, הציונים האמיתיים והישרים בליבותם אשר באו באמת לשם ציון, בהיותם דלים ואביונים, הביאו עמם רק את ידיהם למלאכה. והינם באמת פועלים חרוצים, יהודים בכל לב ונפש, מסתפקים בלחם יבש, ובמעון בעל חדר אחד, הולכים עירומים ויחפים ושמחים בחלקם כי זכו לשבת על אדמת ישראל בין אחיהם האשכנזים.


מאות אלפי כסף נאסף לבניין בתים בעד התימנים. אבל הכסף נפל עוד הפעם בידי ד"ר רופין, השונא את התימנים, יען אינם בני בריתו, ולא יבינו לעשות לו חונף כהבונדיסטים [=החברים באיגוד הפועלים היהודים ברוסיה פולין וליטא שנקרא "הבונד"] שומרי ראשו. ותחת לבנות בעדם חמש-מאות בתים בנה להם כששים רפתים קטנים, ותחת אלף פרנק אשר קצב הועד-הפועל מחיר כל בית, הוציא רופין לא יותר משבע עד שמונה-מאות" (מתוך: פחדו בציון חטאים, הוצאת ארלינגטון, ארה"ב תרע"ז, עמ' 30).


מי שלא ידעה לקרוא לילד בשמו, הגם שבאה מתוך מחנה כנרת, היא שושנה בלובשטיין. כאחותה, המשוררת רחל, הייתה גם היא בעלת אופי רגשני ולא ראתה בעיניים מפוכחות את המגמתיות של חברי כנרת. על כן תמימים הם תיאוריה, היא כותבת:


"הרוקחת נעמי באה. יחסה לחולים התימנים היה מוזר. היא כאילו פחדה לגשת קרוב למחנה, אל החולים. 'פראים' נראו בעיניה. 'זרים'. כמה סבל ועלבון לכבוד האדם. ואם 'זר', הלא גם בו יש לראות קודם כל חולה. הזאת נעמי האחות? [ההדגשה במקור] נעלבתי מאד מן הפגיעה בתימנים שלי. הכיצד? אחינו בני ישראל המה".


בהמשך שושנה בלובשטיין מתארת מקרה מוות של תימניה. התימנים שכנו בנפרד, בתוך מחסן, ללא חלונות, וללא אור, גם לא בערב, כולם במחסן אחד, ובתווך החולה שנפטרה. במקרה נכנסת שושנה אל המחסן וגילתה את התימנים ואת המתה – במחנה האחד, אוויר מורעל מחולי, מוות ושכול. ובמחנה האחר – צהלה, וכך כותבת שושנה: "ב'פינת האשכנזים', במטבח שלנו, היה אור, רעש ער וצוהל נישא משם. הייתה שעת ארוחת הערב. את שפתי נשכתי. שמה לא אכנס" (עמ' 16).


שושנה מתארת את הימים שבאו אחר שהגיעה פקודת הגירוש. איש לא בא להיפרד. הודעת הגירוש באו באמצעות שליח. הטילו על שושנה לפייס את התימנים, והיא עשתה זאת באמצעות משחק המלים: יבנאל – יבנה אל. התימנים סרבו, אף שאיימו להעבירם שלא ברצונם (האם בכוח?), אולם שידוליה של שושנה, בה נתנו אמון, הועילו. כותבת שושנה: