הביזיון הוא לכל העם בישראל
זו הפעם השנייה – בתקופה של פחות מארבעה חודשים, נגזר עלינו להיות עדים למעשה-המרכבה של ממשלה בישראל, להתרוצצויות הבלתי-מכובדות, למקח-וממכר נוסח שוק-רוכלים, שבו הקונה והמוכר מנסים להרבות או להמעיט במחיר: זה נוקב בסכום שאין הוא מקווה לקבלו אלא אם הקונה חסר-דעת; וזה נוקב בסכום נמוך עד כדי גיחוך, שמא המוכר דחוק במזומנים וימכור את סחורתו בזיל הזול.
הבחירות האחרונות לכנסת צמצמו את כוחו של המערך, והזקיקו אותו למפלגות בינוניות וקטנות, בשביל להקים ממשל יציב. אֵלו ידעו לנצל את מצוקת הגדולה שבמפלגות, ששלטה עד כה ביד רמה, בהשאירה לשותפיה פירורי-חשיבות בלבד. במצב החדש מצאו המפלגות הקטנות והבינוניות מקום לגבות את חובן מכל השנים. אך המקח והממכר הוסווה לעיני הציבור בתור מחלוקת לשם שמים.
המפלגה הדתית-הלאומית, שלא היססה לשבת במשך שנים בממשלה על סמך קווי-יסוד וחוקים קיימים, נוכחה לפתע לדעת כי ללא שינוי בחוק "מי הוא יהודי", לא תוכל להבא "לשאת בעול", אבל היא מוכנה לוותר על התביעה הזאת אם תקום ממשלה שה"ליכוד" יהיה שותף בה. מדוע? כיצד מתיישב וויתר על עקרון תמורת מהלך תכסיסי-מפלגתי? זאת ועוד, בכנסת השביעית הובאה הצעת חוק על-ידי אגודת ישראל בעניין "מי הוא יהודי", בעד החוק הצביע חבר-הכנסת מטעם המפד"ל ד"ר אבנר-חי שאקי, ובגלל שלא התכחש למצפונו הודח מתפקידו כסגן שר החינוך מטעם מפלגה זו. למפד"ל פתרונים. אלא שבסופו של דבר הצטרפה מפלגה זו לממשלה, בלא שתהא חצי תאוותה בידה, רק מספר שריה הוגדל, כדי לספק את מאווייהם של עסקנים נוספים המשתוקקים להיות שרים בישראל.
לא רק ביחסים שבין המפלגות בלבד מדובר. גם בתוך המפלגות עצמן רב התוהו והבוהו. בתוך המערך, המורכב לכאורה משתי מפלגות, אך לפחות ארבעה פלגים מתרוצצים בתוכו – מגישים אולטימטום זה לזה, מודיעים על סירוב להצטרף לממשלה בלי שיתמלאו תנאים מסוימים, רק כדי להתחרט ברגע האחרון ולקפוץ על העגלה הממשלתית בטרם תזוז.
כל מפלגה וכל בדל-מפלגה תובעים חלק גדול יותר מן העוגה הממשלתית. אין ברירה אלא להגדיל את העוגה, למען תספק את תיאבון כולם. להגדיל – מעבר לצרכי המדינה, מעל לכל המתחייב מהגיון היעילות השלטונית, ומחוץ ליכולתו של העם לשאת בנטל. עוד משרדים, עוד מיניסטריונים. כאוות נפשכם. אך כל משרד מיותר – מאלו הנגררים מן העבר ומאלו הנוצרים "לצורכי השעה" – עולה עשרות מיליוני ל"י: ללשכות, לדירות-שרד, למכוניות, לפקידים שאין בהם צורך ואין בהם תועלת. מי ישלם על כל אלה? כמובן, האזרח.
הגענו עד האבסורד הגמור, שלא נשמע כמותו בשום מדינה, בשום משטר, כי המפלגות המביעות נכונות לשבת בקואליציה הממשלתית, נוטלות שר אחד בממשלה על כל שני חברי כנסת. כך מתנפחת הממשלה, עד שאין אפשרות להחליט החלטה כלשהי, אלא במטבח של ראש-הממשלה. כך תופחת העוגה, והנתחים שמנים יותר, ומבלי לשים לב, שקופת הממשלה הולכת ומתרוקנת, ושמלאי מטבע-החוץ שלנו עומד בסכנה של התרוקנות.
רק למטרה אחת אין די כסף – לסתימת הפער החברתי. הכסף יימצא לקריית-שמונה רק "בזכות" אסון נורא, כאשר הרוחות סוערות ויש חשש כי כל שר ייסקל באבנים, בין יבוא לביקור בקריה, בין ייאלצו אנשי קריית-שמונה לעלות לירושלים, אל משכנות השועים. רק הפחד מזעם ההמונים עשוי לאלץ אותם למעשים של ממש, אך גם זה רק עד שיירגעו הרוחות והפצעים יגלידו [ב-11 באפריל 1974 חדרו שלושה מחבלים לקריית שמונה, רצחו 36 יהודים ופצעו עוד 15].
מפלגה בינונית של עשרה חברי-כנסת (ששניים מהם, "הצעירים", מצויים במצב של פרישה מתמדת ממפלגתם) מקבלת ארבעה שרים בממשלה. מפלגה בת ארבעה חברי-כנסת מקבלת שני שרים. כמה צריכה לקבל שכבה, שיותר ממחצית האוכלוסייה נמנית עליה? לכאורה זו שאלה חשבונית ואפשר לקבוע בנקל. אך במציאות – התשובה נובעת מחשבון מפלגתי "גבוה", שמותיר את מחצית האוכלוסייה בלי נציגות בממשלה. שכן אין לראות בכהונות שר-המשטרה ושר-התקשורת, המיועדים לבני עדות-המזרח מטעם מפלגת השלטון, עמדות-מפתח אשר יכריעו במה-שהוא בגורלם של משפחות מקופחות, מרובות-ילדים ודלות-אמצעים, שפרנסתם מצויה בדוחק, ואלמלא סיועו המשפיל של משרד הסעד לא היה ביכולתן להביא אף פת לחם חרבה לבניהן.
על משרד הסעד לא מופקד בן עדות-המזרח, גם לא על משרד השיכון ולא על משרד החינוך או הבריאות. בעיית הפער החברתי נמצאת בממשלה בדרגת עדיפות תחתונה, לא רק מפני שבעיית הביטחון דורשת את מיטב תשומת הלב ואת מרבית המשאבים החומריים. אין גם מי שמכיר את הבעיה, מי שחזה אותה מקרוב, אם לא מבשרו, לפחות מי שגורל אחיו המקופחים קרוב לליבו.
גם בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, שרבים תולים בו תקוות לשינוי, לא יחול שינוי בנקודה הזאת. שוב ייקראו לממשלה מעדות-המזרח, מי לכהן כשר-משטרה ומי כשר-תקשורת או כל משרד בלתי חשוב אחר. עולי אסיה ואפריקה ובניהם יישארו גם להבא ללא ייצוג. מדוע? יען כי אין מי שידרוש. יען כי בני עדות-המזרח התפרקו מן הנשק היחיד שיכול להביא לתמורה – מקולות ההצבעה בבחירות לכנסת. הם הצביעו בעד כל המפלגות, אך לא בעד רשימות יוצאי עדותיהם. הם נטרו את כל הכרמים הזרים, רק את כרמם שלהם לא נטרו. עתה אין להם אפשרות לבוא בתביעות. אין להם אפשרות להתנות את השתתפותם בממשלה בנקיטת צעדים מהותיים לסתימת הפער החברתי. אין להם סיעה בכנסת, אשר בלעדיה לא תוכל לקום ממשלה יציבה.
בחרפה הזאת אשמים אנחנו, בני עדות-המזרח. על-כן יכולה גולדה מאיר בעבר ויכול יצחק רבין בהווה להתעלם לחלוטין מן הבעיה, כאילו היו כל יושבי הארץ ממוצא אירופי-אמריקאי, כאילו לא עלו יוצאי אסיה-אפריקה ליותר ממחצית האוכלוסייה. כך יהיה גם להבא, כל עוד לא נפקח את עינינו לרווחה, כל עוד נסכים להוסיף ולהיות עדר-הצבעה לגורמים שונים, שאף אינם מודים בקיומה של הבעיה.
הנלמד לקח מן המתרחש לנגד עינינו? לא יהיה צורך להמתין הרבה עד שנוכיח אם למדנו או לא. הממשל לאחר מלחמת יום-הכיפורים והבחירות שבאו אחריו, עומד על כרעי תרנגולת. הוא ייפול בעוד זמן קצר. בתוך שנה או אף פחות מזה תיערכנה בחירות חדשות לכנסת. תהיינה היערכויות חדשות. תהיינה גם הערכות חדשות על מצבים ושל כוחות. אם נדע להילחם על עתידנו בכוחות עצמנו, נוכל לזכות בנציגות ראויה לשמה ולשנות דברים רבים, שעתה אנו יכולים להשיג רק את מקצתם בתחנונים או בהפגנות אלימות. אם נדע להתארגן בעוד מועד ולהופיע לבחירות לכנסת מאוחדים, תחת הדגל שלנו, לפתרון בעיית הפער החברתי, שהיא – אחר בעיית המלחמה והשלום – הבעיה המרכזית בחיי העם.
לא אנו אשמים בביזיון שהעטו המפלגות על המדינה במעשה מרכבת הממשלה. בחרפה של האילמות, של חוסר הנציגות – אשמים קודם כל אנחנו.
הבא נגול את החרפה מעלינו.
מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נג, סיוון תשל"ד, עמ' 2, 20.
Opmerkingen