מבט אל העבר: האיש שגילה את פרצופה של הדמוקרטיה

עודכן: 28 בינו׳ 2021

[מאמר זה נכתב על רקע מאבקו של יהושע פרץ – מנהיג פועלים ופעיל חברתי אשר פעל בשנות השישים והשבעים, לחם להשוואת תנאי השכר של פועלי נמל אשדוד המזרחיים לעומת תנאי השכר של פועלי נמל חיפה. פרץ הנהיג את פועלי הנמל בשורה של סכסוכי עבודה ושביתות שעוררו את זעם הממסד הכלכלי והפוליטי ושל חלקים נרחבים בציבור בישראל באותן השנים, והביאו את עובדי הנמל לשיפור משמעותי בתנאי העבודה שלהם ובשכרם. סכסוכי העבודה, שנעשו פעמים רבות בניגוד לדעתם ולהסכמתם של ההסתדרות ומוסדותיה, העלו במובלע לסדר היום הציבורי גם את הנושא העדתי מאחר שעובדי הנמל שתויגו כמזרחיים (גם בשל הופעותיו וסגנון דיבורו של יהושע פרץ באמצעי התקשורת), קראו תיגר במאבקיהם על מוקדי הכוח המסורתיים במדינה (מתוך ויקיפדיה)].


***

פרשת אשדוד הביאה אנשים רבים להפריח באוויר את המלה "דמוקרטיה", והסכנה לקיומה. עד עכשיו נהגו הכל לפי כללי המשחק שהִכתיבה הדמוקרטיה הנאורה. והנה בא אחד, פרץ, שאינו נשמע לכללים ומפר אותם בריש גלי.


השאלה שתישאל היא, האם הדמוקרטיה אמנם קדושה כפי שמציגים אותה? והשאלה השנייה היא, מי הם המציגים אותה והמגינים עליה? התשובה, מי שנהנה ממנה, מעוניין שהיא תוסיף ותתקיים.


כדי לדעת אם אמנם מתחת לשמלתה קדושה היא הדמוקרטיה, יש לחזור אל ג'ון לוק, פילוסוף מן המאה השבע-עשרה. הרעיון שמעלה הפילוסוף בתמציתו הוא זה: "החוק בא להגן על הרכוש. הרכוש הוא תוצאה של עמל. העמל מכיל בתוכו את היסודות האנושיים שהשקיע האדם, במאמץ, זמן, מסירות וכו'. מסקנה: מי שיש לו רכוש, הווה אומר שהוא טרח והתייגע. מי שאין לו רכוש לא טרח, היינו: עצל". מכאן: העוני הוא העונש לעצלנים.


מפלגת הטורים באנגליה, היא המפלגה השמרנית בגלגולה הראשון, פיתחה את הרעיון צעד אחד נוסף: מיהו הזכאי לעמוד בשלטון ולהנהיג את המדינה? מי שיש לו רכוש. כי בכך הוא מוכיח את עצמו שהוא אחראי ויודע לשמור על רכושו, ולכן גם יידע לשמור על רכוש המדינה.


שנים רבות הייתה זו תורה דגולה, עד שתפשו את התרמית של הנצחת הפערים שבה. בארצות אחרות באירופה, נסחפו השליטים בפרץ של מהפכות סוציאליסטיות ואחר-כך קומוניסטיות בחלק מהן. אנגליה, הודות לידיעתה לסגת ולוותר בשעה הנכונה, ניצלה ממהפכות. מאז עלייתן של התורות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות, המלה "קפיטליזם" נישאת ברמה כתורה מרושעת של בעלי הרכוש, המבקשים להנציח את הפערים בין בעלי היש ובין בעלי האין: אלה שיש להם ואלה שאין להם.


על-פי דמוקרטיה זו, אלה שיש להם יודעים גם את כללי המשחק. כללי המשחק הם: חוקים בכנסת, ואחר-כך תקנות של המיניסטרים. עד כאן הכל שפיר. הן החוק והן התקנה חלים על כל אזרח ואין כאן אפליה. ואולם, יש אפליה אם הגישה לידיעת החוק הינה מסובכת, ורק יודעי-חן יכולים לפענח את צפונותיו. מכאן כבר נוצר אי-שוויון בלתי הוגן, לטובת היודעים, שהם בדרך-כלל בעלי היש, ולרעת הבלתי יודעים. לדוגמה, רק כעבור עשרים וחמש (!) שנות המדינה גילו כי לא די שיש זכויות בספר הזכויות של המוסד לביטוח לאומי, אלא צריך לאתר את הזכאים, כי דווקא החלשים אינם מגיעים להבנת עצם קיומו של המוסד לביטוח לאומי. ומי שמגיע ויודע את כל זכויותיו בדקדקנות הוא גם חזק, בדרך כלל.


ובכן, לאחר סדרת החוקים והתקנות, באות סדרות-סדרות ארוכות ושמנות, כנחילי ארבה, של ציוויים, הוראות פנים, הוראות נוהל, כללים, תקנונים, חוקות פנימיות וקודים נסתרים מחמת עינא בישא. דמוקרטיה היא מבוך עם שבילים נפתלים והמוצא את דרכו בעצם מגיע אל הריבה. אבל מיהו אותו חכם? הוא אינו חכם, אלא בעל קשרים. בתור שכזה צריך הוא רק לקבל רמז קטנטן באיזה שביל להלך. הוא עובר בשביל המסוים מאד, בשביל המאה ואחד. כל האחרים עברו במאת השבילים שקדמו לו ולא זכו, והוא זכה. אפליה? מה פתאום, יגידו לכל מי שיערער, הרי כתוב במפורש בסעיף... שכל מי שיגיע בשער השביל יקבל, והוא (בעל הקשרים), הגיע וקיבל!


אנשי האין היושבים למטה, לא זו בלבד שאין להם אלהים קטן למטה שייתן להם רמז קטן לאן לפנות, ומתי, ואל מי. אלא שהשיטה הדמוקרטית בנויה כך, שכיוון שכל אחד טורח למען אושרו, היושב למטה, שטרחתו מרובה מאד למען פת לחם, אין לו פנאי ללמוד את החוק, לעמוד בקרנות רחוב ולהטות אוזן קשבת לידיעות ולמתרחש.