מבט אל העבר: האיש שגילה את פרצופה של הדמוקרטיה

[מאמר זה נכתב על רקע מאבקו של יהושע פרץ – מנהיג פועלים ופעיל חברתי אשר פעל בשנות השישים והשבעים, לחם להשוואת תנאי השכר של פועלי נמל אשדוד המזרחיים לעומת תנאי השכר של פועלי נמל חיפה. פרץ הנהיג את פועלי הנמל בשורה של סכסוכי עבודה ושביתות שעוררו את זעם הממסד הכלכלי והפוליטי ושל חלקים נרחבים בציבור בישראל באותן השנים, והביאו את עובדי הנמל לשיפור משמעותי בתנאי העבודה שלהם ובשכרם. סכסוכי העבודה, שנעשו פעמים רבות בניגוד לדעתם ולהסכמתם של ההסתדרות ומוסדותיה, העלו במובלע לסדר היום הציבורי גם את הנושא העדתי מאחר שעובדי הנמל שתויגו כמזרחיים (גם בשל הופעותיו וסגנון דיבורו של יהושע פרץ באמצעי התקשורת), קראו תיגר במאבקיהם על מוקדי הכוח המסורתיים במדינה (מתוך ויקיפדיה)].


***


פרשת אשדוד הביאה אנשים רבים להפריח באוויר את המלה "דמוקרטיה", והסכנה לקיומה. עד עכשיו נהגו הכל לפי כללי המשחק שהִכתיבה הדמוקרטיה הנאורה. והנה בא אחד, פרץ, שאינו נשמע לכללים ומפר אותם בריש גלי.


השאלה שתישאל היא, האם הדמוקרטיה אמנם קדושה כפי שמציגים אותה? והשאלה השנייה היא, מי הם המציגים אותה והמגינים עליה? התשובה, מי שנהנה ממנה, מעוניין שהיא תוסיף ותתקיים.


כדי לדעת אם אמנם מתחת לשמלתה קדושה היא הדמוקרטיה, יש לחזור אל ג'ון לוק, פילוסוף מן המאה השבע-עשרה. הרעיון שמעלה הפילוסוף בתמציתו הוא זה: "החוק בא להגן על הרכוש. הרכוש הוא תוצאה של עמל. העמל מכיל בתוכו את היסודות האנושיים שהשקיע האדם, במאמץ, זמן, מסירות וכו'. מסקנה: מי שיש לו רכוש, הווה אומר שהוא טרח והתייגע. מי שאין לו רכוש לא טרח, היינו: עצל". מכאן: העוני הוא העונש לעצלנים.


מפלגת הטורים באנגליה, היא המפלגה השמרנית בגלגולה הראשון, פיתחה את הרעיון צעד אחד נוסף: מיהו הזכאי לעמוד בשלטון ולהנהיג את המדינה? מי שיש לו רכוש. כי בכך הוא מוכיח את עצמו שהוא אחראי ויודע לשמור על רכושו, ולכן גם יידע לשמור על רכוש המדינה.


שנים רבות הייתה זו תורה דגולה, עד שתפשו את התרמית של הנצחת הפערים שבה. בארצות אחרות באירופה, נסחפו השליטים בפרץ של מהפכות סוציאליסטיות ואחר-כך קומוניסטיות בחלק מהן. אנגליה, הודות לידיעתה לסגת ולוותר בשעה הנכונה, ניצלה ממהפכות. מאז עלייתן של התורות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות, המלה "קפיטליזם" נישאת ברמה כתורה מרושעת של בעלי הרכוש, המבקשים להנציח את הפערים בין בעלי היש ובין בעלי האין: אלה שיש להם ואלה שאין להם.


על-פי דמוקרטיה זו, אלה שיש להם יודעים גם את כללי המשחק. כללי המשחק הם: חוקים בכנסת, ואחר-כך תקנות של המיניסטרים. עד כאן הכל שפיר. הן החוק והן התקנה חלים על כל אזרח ואין כאן אפליה. ואולם, יש אפליה אם הגישה לידיעת החוק הינה מסובכת, ורק יודעי-חן יכולים לפענח את צפונותיו. מכאן כבר נוצר אי-שוויון בלתי הוגן, לטובת היודעים, שהם בדרך-כלל בעלי היש, ולרעת הבלתי יודעים. לדוגמה, רק כעבור עשרים וחמש (!) שנות המדינה גילו כי לא די שיש זכויות בספר הזכויות של המוסד לביטוח לאומי, אלא צריך לאתר את הזכאים, כי דווקא החלשים אינם מגיעים להבנת עצם קיומו של המוסד לביטוח לאומי. ומי שמגיע ויודע את כל זכויותיו בדקדקנות הוא גם חזק, בדרך כלל.


ובכן, לאחר סדרת החוקים והתקנות, באות סדרות-סדרות ארוכות ושמנות, כנחילי ארבה, של ציוויים, הוראות פנים, הוראות נוהל, כללים, תקנונים, חוקות פנימיות וקודים נסתרים מחמת עינא בישא. דמוקרטיה היא מבוך עם שבילים נפתלים והמוצא את דרכו בעצם מגיע אל הריבה. אבל מיהו אותו חכם? הוא אינו חכם, אלא בעל קשרים. בתור שכזה צריך הוא רק לקבל רמז קטנטן באיזה שביל להלך. הוא עובר בשביל המסוים מאד, בשביל המאה ואחד. כל האחרים עברו במאת השבילים שקדמו לו ולא זכו, והוא זכה. אפליה? מה פתאום, יגידו לכל מי שיערער, הרי כתוב במפורש בסעיף... שכל מי שיגיע בשער השביל יקבל, והוא (בעל הקשרים), הגיע וקיבל!


אנשי האין היושבים למטה, לא זו בלבד שאין להם אלהים קטן למטה שייתן להם רמז קטן לאן לפנות, ומתי, ואל מי. אלא שהשיטה הדמוקרטית בנויה כך, שכיוון שכל אחד טורח למען אושרו, היושב למטה, שטרחתו מרובה מאד למען פת לחם, אין לו פנאי ללמוד את החוק, לעמוד בקרנות רחוב ולהטות אוזן קשבת לידיעות ולמתרחש.


היום יודעים חכמי הסוציולוגיה, היושבים במרומי הספסלים האוניברסיטאיים, כי לא די לנו בדמוקרטיה, אלא שיש להפלות לטובה את החלשים עד שיגיעו לנקודת זינוק שווה עם החזקים. אומרים, אבל מי מקשיב להם? כי במקום שרצוי שיקשיבו, דהיינו בקרב הפקידות והעסקנות הגבוהה, מקום מוקדי הכוח והמשאבים שבו נחתכים גורלותיהם של מאות מיליונים של דולרים, במקום הזה מקבל רק מי שיודע ללחוץ. מי שאינו לוחץ אינו מקבל.


הסוציולוגים הנ"ל אינם קבוצת לחץ. הם דיברו בעבור החלשים, החלשים אלה האומללים, אפילו לא קראו את מה שכתבו עליהם הסוציולוגים. כי כאמור לעיל, הם עסוקים בהשגת פת לחם לעשרות ילדיהם (וגם כאן ישנו תכסיס מרושע: הטילו עליהם תעסוקה של ארבע משרות בעת ובעונה אחת: לגדל הרבה ילדים...), ומי שעסוק הריהו כמו התרנגולת השותה מים: ראשה רכון ואינה רואה את המתרחש סביב. כך נוקף דור, וכך נראים גם בניהם בעיר, פועלים המספקים כוח אדם זול למנהלים היושבים במרומי האולימפוס. בצבא ידועה התמונה של כוח מילואים ביחידה קרבית: כשנקלע אחד מן האולימפוס לתוך חבורה של חמישים שחורים מסתכלים עליו בפליאה: "איך האיש הזה לא ידע להסתדר...".


ועוד צד אחד יש לפרצופה של הדמוקרטיה. בשם התרבות היא מקדישה משאבים של היכלות תרבות, תיאטראות, בתי אופרה, בתי תרבות, אוניברסיטאות הנראות כמו ארמונות מכספי הציבור. כל המוסדות הנ"ל פתוחים לכל אזרחי ישראל! האמנם? מי נהנה למעשה, ובפועל, מֵהֶם? רק החזקים. זוהי עוד קנוניה של הדמוקרט יודע החוק ושומרו, ואף כותבו. הוא דואג לעצמו. תיכנסו פעם לקונצרט של הפילהרמונית בירושלים: השפה המדוברת ביותר היא גרמנית עם אידיש ואחריהן אנגלית. במקום אווירה זה האחים האלה הינם כמו בבית. אז למה לא לדבר את שפת הבית. ואם מסתובב שם איזה שחור הריהו כמי שנקלע בטעות למסיבה לא לו, ומצפה איך שהוא לצאת מן העניין...


נחזור לענייננו, אותו פרץ בחושו הדק ובתבונתו הרחבה, שלא נפגמה אחרי שנים של שטיפת מוח, ויתרה מזאת, באומץ לבו ובגאוּת האנוש שבו, תפשׂ, כי בשם הדמוקרטיה הנאורה יש כאן יריקה בפרצוף במלא השחץ. פרץ לא אבה לנגב את הרוק כמו שעושה כל חלש אחר מקבוצת ה"אין להם", הוא קם ואמר לדמוקרטיה: "היה לא תהיה".


וכל הארץ נזדעזעה ונזעקה אל דפי העיתונות, ומדורי המכתבים של הקוראים נמלאו פניות חרֵדות. הייתכן? הלא אחרי שנים של אינדוקטרינציה הצלחנו לאלף את כל החלשים, כי הדמוקרטיה אינה בלבד דבר נפלא, היא אף מעוררת יראה וכבוד. השטיפה הייתה מלאה. איש לא ידע מקרב החלשים מהי בדיוק דמוקרטיה, אבל ידע כי היא דבר נשגב, כי היא מלאה חוקים, סדר, צדק, יושר, היגיון וכו'. ברם, נשאר אחד אשר עליו כל דברי ההבל לא השפיעו. הוא נשאר בתחושת הפרא העזה והבריאה שבו: "אותי לא ירמו".


אם קורה לאחד נרפה, יורם, תמהוני, שהוא קם ומזדעק נגד הסדר הקיים, נגד המשטר, מיד מצביעים עליו כעל יפה-נפש, רחמנא ליצלן, מתוסכל (ברוסיה מכניסים אותו מיד לסנטוריום...) ומבטלים אותו. אז חוזר הביטחון, כי קריאתו תאבד במדבר של שטיפת מוח ואיש לא ישעה לו. והנה הקורא הפעם הוא לא סתם אחד, הוא מנהיג נערץ על מאות ועל אלפים. הוא איש דברם של עשרות אלפי אזרחים המהווים את הרוב הדומם, שאין לו פה. אבל יודעים: הגם שהם עצמם פקידים, סוחרים, בעלי מלאכה, קציני צבא זוטרים, "עמך" – שומרי חוק ובורגנים זעירים, הנה באשר ליהושע פרץ, הגם שהוא פועל נמל, הוא איש דברם. הוא לא זו בלבד שיודע לנסח את רגשות הקיפוח שלהם, אלא ראו זה פלא: יש לו אומץ לומר את הדברים, ולמי שאתה רוצה. כאן ישנה הזדהות המעניקה תחושה של גאווה בעבור העמידה על הכבוד העצמי.


ולכן נזדעקו אחינו העיתונאים. וכך כותב מיכאל ששר:


"פרשת אשדוד הבליטה את העדרו של חינוך דמוקרטי מעמיק... הוא פרץ – כמו רבים מחבריו – משתמשים במושגים של 'צדק סוציאלי', 'מאבק צודק', 'דמוקרטיה', ו'משטר פרלמנטרי', כאילו גדלו בבית אולפנה באנגליה או בסקנדינביה, אבל למעשה נראה, שלא קיבלו כל הכשרה והשכלה המצדיקים שימוש נכון במושגים אלה" (ידיעות אחרונות, 12.10.75).


שומו שמים! הבחור אינו מרשה לפרץ וחבריו להשתמש במושגים האלה... יותר הגון ממנו הוא צבי כסה, עיתונאי:


"לפי כללי המשחק שעוצבו בשנים השמנות בישראל – כל קבוצה נוטלת. אם אנחנו לא ניקח את שלנו יבואו אחרים ויטלו, ועוד איך. אין מדיניות חברתית וכלכלית. יש מאבקי כוח. בואו נעמוד ראשונים. אלה כללי המשחק המקובלים על הכל. חלק עושים אותם בסרבלים כחולים ומעוררים כנגדם תגובה חריפה, וחלק עושים אותם בחליפות יפות ומצליחים להימלט מתגובה ציבורית. יהושע פרץ, הסבלים בנמל התעופה, עובדי אל-על, עושים דברים חמורים, אבל בגלוי. ותהיה זו שגיאה גדולה אם בגלל זה ימוקד המאבק רק נגדם. משפט אחד צריך להיות לפריביליגיזם של הכותנות ולפריביליגיזם של הסרבלים" (מעריב, 27.8.75).


כאן, אגב, ישנה השוואה מאלפת בין שני עיתונאים, הראשון אומר: "חברה, לכו ללמוד את כללי המשחק. אתם אינכם יודעים אותם, אז אל תשחקו, אל תפתחו את הפה". שני אומר, וכל הכבוד לו על יושרו האזרחי והמקצועי: "כן, בעלי הסרבלים תפשו את השיטה שזה הכל רמאות, וכל מי שיכול לחטוף חוטף, ובעיקר אלה בעלי החולצות הלבנות, הטסים במטוסים השכם והערב לחו"ל ומביאים משם מתנות מכספו של הציבור (זה אני המשלים את דבריו של העיתונאי, אם אני מתבקש לתאר את מחשבתו על בעלי החולצות הלבנות)". והוא כמו אומר: "טוב, עכשיו שהם תפשו שזה הכל משחק, בואו נפסיק את המשחק, גם אתם בעלי החולצות הלבנות, שעד עתה לא גילו אתכם". עצוב, אבל עובדה.


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון ס, טבת תשל"ו, עמ' 5, 7.


תמונת שער הרשומה מאת Daphharan. רישיון: CC BY-SA 4.0.

17 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!