מבט אל העבר: בברכה, בתפילה ובמאבק

כמנהגנו מימים ימימה, בחלוף שנה ובהתחדש שנה, אנו מברכים איש את רעהו, איש את ציבורו, בברכה המסורתית "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".


אם מדי שנה יש בברכה זו יותר ממשאלת-הלב מאשר מן הוודאות, שאכן השנה הבאה תהיה טובה מן הקודמת, השנה – על אחת כמה וכמה.


לפני שנים-עשר חודשים קידמנו את השנה החדשה, זו שחלפה, לא רק בברכות, אלא גם בביטחון, שצועדים אנו לקראת ימים טובים יותר מבחינה לאומית. המנהיגים שעמדו בראשנו הבטיחו לנו, כי סכנה אינה נשקפת לנו מבחוץ בתקופה הקרובה. שכן העמים שמסביב חלשים הם לעומת ישראל, מפגרים ונחשלים, ואילו כוחנו עולה משנה לשנה.


האזרח הרגיל, שאין לו מקורות מודיעין פרטיים משלו, נטה להאמין לתחזיות האופטימיות. גורמי הכוח הכלכלי במדינה הסיקו מן התחזיות את המסקנות הנוחות להם: להתעשר ככל האפשר, לצרוך ככל היותר. השכבות החלשות, בני עדות-המזרח, הסתפקו בפירורים שנפלו משולחן העשירים, לא יצאו למאבק למען שוויון אמיתי במדינה ולמען הזדמנויות שוות לכל בני העם. אפילו לנוכח הבחירות שעמדו בשער לא הצליחו המקופחים להתאחד, כדי לנצל את ההזדמנות הניתנת להם מדי ארבע שנים לשנות את המציאות בארץ, ולהעביר חלק מן האחריות לענייני המדינה לידיהם. להנהגה המסורתית, שענייני המדינה נתונים היו בידיה זה עשרות בשנים, נדמה היה כי אין לה תחליף וכי שמיה בהירים וחסרי סימנים להדאיג.


לא עברו עשרה ימים מתחילת השנה, וביום-הכיפורים פרצה הסערה אשר גרפה עמה את התחזיות הוורודות, את שגעון הגדלות, את המליצות הרברבניות, את האופטימיות חסרת-היסוד, את האמונות הקלות בעליונותנו הנצחית. מחיר-דמים כבד שילמנו בעד שגיאות ההנהגה, בעד מדיניותה המוטעית, בעד קלות דעתה שגבלה בהפקרת ענייני האומה.


בשבועות האחרונים שוב עדים אנו לניסיון לזרוע אופטימיות, ושוב נשמעת צהלת ההבטחות מפי יורשי ההנהגה המסורתית. נדמה כי מבחינה זו לא חל שום שינוי לטובה, לא במדיניות החוץ ולא במדיניות הפנים. בהתחדש השנה שוב שקועה המדינה בפולמוסים.


על כן מרגיש כל אדם בישראל מועקה בלב. אנו מברכים זה את זה, אך רוחנו עכורה, הנסיבות הבינלאומיות השתנו במשך השנה לרעתנו. המזרח-התיכון נהפך למחסן-נשק שלא היה דוגמתו בשום מקום בעולם, ומלבד האווירונים, הטנקים, הטילים – המסופקים לשכנינו משני צידי המתרס העולמי – אוחזים הערבים בנשק הנפט, שהתגלה במלחמת יום-כיפור כנשק רב עוצמה מאין כמוהו. רוב מדינות העולם חרדות מפני הצפוי להן, אם יתחדש משבר הדלק. הכלכלה העולמית עומדת על עברי-פי-פחת בשל ייקור מחירי הנפט. יצרני הנפט, מדינות ערב בעיקר, גורפות מיליארדים ללא-ספור ויש באפשרותן לקנות בשוק העולמי כל אשר יאבה לבן – נשק, נכסי דלא ניידי ומומחים להפעלת נשק מתוחכם.


אכן יש בידינו להשיב בעת הצורך מלחמה שערה ולגרום לשכנינו נזקים אשר לא ישוערו, מלחמת דוד בגולית, אשר בה גם הענק הפלישתי וגם דוד הנער יצאו שניהם כְּשֶׁמוּמִים חסרי-תקנה בגופם. זה כוחנו, ויש לשער, שגם הצד שכנגד יודע זאת והוא יהסס להסתבך במלחמה חדשה. אבל האפשרות לפריצתה תישאר בעינה, אם לא נתקדם לקראת שלום, המבוסס על הכרה הדדית בזכות הקיום ובזכות לריבונות מדינית, כל אחד בארצו. זהו צו השעה.


יש סיכויים שבשנה החדשה יגדל מאד זרם העלייה מברית-המועצות, עדיין לא ידוע אם יבואו ששים אלף לשנה או מספרם יתקרב למאה אלף. ראש הסוכנות היהודית, מי שהיה שר האוצר בממשלת ישראל, מר פנחס ספיר, מבטיח לנו, כי יהיה מספרם אשר יהיה – כולם ייקלטו בישראל בעבודה ובשיכון. עם כל עם-ישראל נשמח גם אנו לעלייתם ולקליטתם.


עם זאת שואלים אנו: ומה יהיה על השכבות המקופחות שנולדו בארץ? האם לא יימצא דואג גם להם? מדוע שלא נניח שהעלייה מברית-המועצות גדולה יותר בחמישים אלף לשנה מזו שבמציאות, ונדאג גם לשכבות המקופחות – לשיכון, לעבודה, לחינוך?


אסור שתהיה אשליה, השקט היחסי בחזית העדתית-חברתית איננו מעיד כי מצב המקופחים נעשה טוב יותר. יותר נכון לראות בו שקט שלפני הסערה. כי מדי חודש נעשה מצבם של המקופחים קשה יותר, חמור יותר: מי מן הצעירים במשפחות מרובות ילדים יכול לחלום על הקמת בית ועל רכישת דירה שעה שהמחירים מאמירים מיום ליום? מי יכול לרכוש מקצוע המפרנס את בעליו בכבוד, הנותן לחם לאכול ובגד ללבוש, לו ולביתו? האין המקרים החמורים של הפשיעה מוסברים – לא מוצדקים, כמובן – בהרגשה של אין-מוצא שבו שרויים מאות אלפים? התופעות הא-סוציאליות הללו הן אות מבשר לאי-שקט סוציאלי המוני, העלול להפוך את הסדר במדינה לחלוטין.


אכן, בנים אנחנו לאומה אחת, למדינה אחת. אך איננו מוכנים להשלים עם מצב, שלאותה אומה, לאותה מדינה, יש בנים ובנים-חורגים, שלראשונים כל הזכויות ולאחרונים כל הסבל והדיכאון. יהא דין אחד לכל. אז נדע כולנו, כי הנדרש מכל אחד הוא צודק, כי חלוקת החובות והזכויות היא צודקת. זאת דורשת טובת האומה. באווירונים ובטנקים אין די, הכרח שיהיה גם מי שיטיס את האווירונים, מי שינהג בטנקים, וקודם כל הכרח שימוצה מכל אדם במדינה כל אשר הוא מסוגל לתת, אם יקבל את החינוך המתאים, את ההכשרה המתאימה. לא בנשק בלבד תיבחן אומה, היא נבחנת ראשית לכל בהתחרות הכלל-עולמית להישגים מדעיים, ובעבודה יוצרת משובחת יותר, יעילה יותר.


על אלה צריך להיאבק. לא די בברכות ותפילות. יש להיאבק מתוך אמונה, כי זה מאבק לא למען המקופחים בלבד, אלא למען האומה כולה – כדי שתוכל ליריביה ולמתחריה במלחמה ובשלום כאחד.


צ'ארלי ביטון, מן הפנתרים השחורים, הוא מן הראשונים במאבק. אחינו הוא. כולנו עוקבים אחר גורלו. אם ימוצה הדין עם צ'ארלי ביטון, בלי להביא בחשבון את הרקע, יהא זה סימן בשבילנו, כי מחנה הנאבקים עודנו חלש; כי הנהגת המדינה – נשיא ושרים – עודנה מזלזלת בו. ואף כי אין אנו מוכנים לחתום שטר חלק על כל שעשה ושיעשה צ'ארלי ביטון – נראה כי מחובתנו להצטרף אל מאבקו בכל האמצעים החוקיים שיעמדו לרשותנו, לא אשמת המקופחים היא, אם דרכי המאבק יחריפו ויחמירו.


ובינתיים, לצ'ארלי ביטון – חזק ואמץ. אנו מצטרפים בכל לבנו לבקשה-התביעה, שיהיה דיון מחודש בעניינו, שתוענק לו חנינה, ושלא תיווצר מחתרת חדשה בישראל.


תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה!


מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון נה, תשרי תשל"ה, עמ' 2.


ראיתי לנכון להביא מעט על צ'ארלי ביטון מתוך ויקיפדיה:


ביטון נולד בקזבלנקה, מרוקו, עלה עם משפחתו לישראל בגיל שנתיים, וגדל בשכונת מוסררה שבירושלים. נמנה עם מייסדי תנועת המחאה הישראלית הפנתרים השחורים ב-1971. היה מזכיר התנועה בשנים 1973–1977. בבחירות שנערכו לכנסת השמינית התמודד ברשימת "הפנתרים השחורים" שלא עברה את אחוז החסימה. בעקבות פעולות המחאה, הוא נידון למאסר של שבעה חודשים בגין תקיפת שוטר ב-1974. ביטון סירב לרצות את העונש בפועל וירד למחתרת, כאשר הסגיר את עצמו לבסוף קם לובי פוליטי שלחץ לשחרורו, והוא אכן קיבל חנינה כשלושה שבועות לאחר תחילת ריצוי עונשו.


בין פעולות המחאה הנוספות שנקט עם ארגונו נמנים: 1) זריקת שק עם עכברים לביתו של שר הסעד; 2) גניבת בקבוקי חלב שהיו מונחים בלילות בדלתות הבתים של אחת השכונות האשכנזיות המבוססות. במקומם השאיר פתק עם הסבר: "בקבוק זה היה יכול להאכיל 10 חתולים, ובמקום זה לקחנו אותו לשם האכלת 10 ילדי משפחות מצוקה"; 3) פריצה למפעל שמן תעשיות וחלוקת השלל שנבזז שם למשפחות מצוקה.

26 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!