בחלק הראשון של המאמר ראינו את ביקורתו של מָרי יוסף קאפח על עולם התורה, על כך שעזבו מקור מים חיים והלכו "לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים" (ירמיה ב, יג). כלומר, על כך שעזבו את יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע את ה' יתברך, ואף השליכו יסוד זה אחרי גוום, באמרם שלימודי המחשבה הרמב"מית הם בגדר כפירה.
ברם, מָרי ידע היטב את האמת, והוא מצביע על הנגע הגדול שפושׂה בקרב הזונחים את ידיעת השם ואת האמת, וזה לשונו (עמ' 17): "כי בלעדי ידיעת היסוד הגדול הזה כפי היכולת, עלול האדם להיות חיצוני שומר מצוות בלי שירגיש בכך, אשר לדעת רבנו עצם עשיית אותן המצוות באיברים החיצוניים, ללא ידיעת המצוֶה בהן וללא ידיעת מהותן ומטרתן, אינן אלא כפי הגדרת רבנו בח"ג פנ"א 'כמי שחופר גומה בקרקע וכמי שחוטב עצים ביער'".
ללא מהותה ונשמתה של היהדות, ללא המחשבה והפילוסופיה, ללא הספר "מורה הנבוכים" – האדם עלול להיות "חיצוני שומר מצוות". כלומר האדם אמנם שומר תורה ומצוות אך מקיים את המצוות באיבריו החיצוניים בלבד, "ללא ידיעת המצוֶה בהן וללא ידיעת מהותן ומטרתן", במצב זה האדם איננו עובד את ה' כי איננו יודעו, אלא נדמה הוא למי שחופר גומה בקרקע וחוטב עצים מן היער ללא מטרה וללא תכלית.
וזו הסיבה שהרמב"ם בוחר לפתוח את ארבעת-עשר ספרי משנה-תורה ב"ספר המדע", הוא ספר הדעת. ספר זה עוסק בעיקר במצוות שתכליתן הקניית השקפות נכונות, והכשרת נפש האדם להתנהלות אישית וחברתית תקינה. כלומר, הרמב"ם מלמד אותנו, שללא השקפות ודעות נכונות התועלת בקיום המצוות מעטה מאד, אם בכלל. וכמו שמָרי מבאר בראש ספר המדע, שהרמב"ם קורא להלכות הראשונות "הלכות יסודי התורה", מפני ש"לדעת רבנו, מי שנדמה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את השם בדרכו של רבנו ובשיטתו גם תורה אין לו". ובהערה לספר "תורת חובות הלבבות" מָרי מוסיף (עמ' יט, הע' 71): "שאם אין האדם יודע את השם ומייחדו באמת הרי הוא עובד ללא אלהי אמת, ומה ערך אם כן למצוות שהוא עושה?".
לימוד גמרא ב"עיון" – הטרדת זמן יקר
בהמשך דבריו, מָרי מביא ראיה לדבריו מפירוש המשנה לרמב"ם מסכת נדה, שם דנים חכמי המשנה באשה שראתה דם בין השמשות וביום ידוע ומסוים. על עצם קיום הדיון מוכיח ר' יהושע במשנה את חבריו, מפני שהוא ביטול זמן יקר. כלומר, אין לעסוק בדברים שאפשרות מציאותן רחוקה, ואם נעסוק ונדון בדברים כגון אלה שהסיכויים להתרחשותם אפסיים, נטריד את זמננו היקר מלעסוק בדברים הנחוצים לנו לחיי היום יום, ונפסיד את לימוד יסודות הדת והמצוות המעשיות.
וזה לשון מָרי בהמשך דבריו שם: "ושמא כדאי להביא את פירושו [של הרמב"ם] במסכת נדה ספ"ו [על המשנה:] 'אמר ר' יהושע עד שאתם מתקנין את השׁוטות בואו ותקנו את הפקחות', ופירש שם רבנו: 'ועניין דברי ר' יהושע, שהוא אומר במקום שנדבר ונדון בטועות, נדון בשאינן טועות היאך דיניהן. כאילו רומז שסוג זה של דיון שאנחנו בו קשה מאד ודיניו מרובין, ואין אנו יכולים להגיע לתכלית החילוקים הרבים שאפשרות מציאותן קרובה, ולמה לנו להניח הנחות שאפשרותן רחוקה, כגון זו שתראה בין השמשות דווקא וביום יודע ומסוים, וזה רחוק שיארע, ואם נתעסק בדיון במה יהיה הדין בזה יתרחב הדבר ונטרד מלעסוק בנחוץ יותר'. והדברים ברורים שר' יהושע מזהיר אותנו לבל נרבה לעסוק בהמצאות פלפוליות לשמן, כי אינן אלא הטרדת זמן יקר שחייבים היינו למצותו בידיעת 'מה יעשה ישראל' כלומר בידיעת האסור והמותר המציאותי, וביסוד היסודות אשר עליו ציוה דוד לשלמה בנו 'דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ' (דה"א כח ט)".
מָרי ממשיך ומלמדנו כי רבנו הרמב"ם עקבי בגישתו זו, ובמחלוקת ת"ק ור' יהודה היאך היא שיטת בית שמאי (נזיר ב, א) הוא אומר דבר מדהים: "וכיון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי ודברי בית שמאי דחויים לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו". מָרי מצביע על העובדה שעולם התורה בימינו היה דוחה "גישה זו בשצף קצף, 'עמארצות' והמיושבים היו אומרים 'בעל ביתיות'" (שם, עמ' 17–18).
נמצא, כי לדעת הרמב"ם אין צורך ללמוד את כל הדעות שנידונו בהלכה ובתלמודים, כל מטרת ההלכה היא ללמד את האדם כיצד לנהוג ולהנהיג את עצמו ובני ביתו, ואין צורך אפוא בלימוד מטר סברות ודעות שאינן להלכה, כי בלימודן האדם מטריד את עצמו מלימוד העיקר, ומרחיק את נפשו מידיעת השם ומקִרבה אמתית לבורא עולם.
היקף הלימוד הנדרש לידיעת המצוות
רבנו היה איש אמת ולכן לא התחסד להתחשב בדעות דחויות מן ההלכה. ברם בימינו, איבוד הדרך המחשבתי וההלכתי גרם לכך שתופשׂי התורה מתפתלים "לצאת ידי חובת כל הפוסקים", וההלכה התנפחה עד לכדי מימדים מבהילים ומבחילים. מדוע יש צורך לצאת ידי חובת כל הפוסקים? והלא נאמר מפורשות "עשה לך רב", רב אחד ולא רבנים הרבה. אלא ששיקולים זרים נכנסו לדת משה ושיבשוה לבלי היכר.
ברם, הרמב"ם היה זך טהור ונקי מכל סיגי הסכלות והמידות הרעות, והאמת ורק האמת היתה נר לרגליו, וכמו שממשיך ואומר מָרי בעניין זה (שם עמ' 18): "ואילו רבנו הגדול לא כן עימו, יודע הוא היטב את היקף החומר העצום, שעל האדם מישראל ללמוד כדי לדעת את מצוות ה' אלהיו, אשר על כך נצטוינו 'וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם' (דברים ה א) – למידה הבאה לידי שמירה, למידה הדרושה לחיי היום יום, לבל יהיה האדם בור המדמה להיות ירא חטא". וכמה בורים נבערים עטויי שחורים איכא בשוקא.
כדי שהאדם יידע את מצוות ה' אלהיו, עליו לעשות מאמץ רוחני אדיר, וכל זאת לצד פרויקטים רבים שעל האדם לנהל בחייו, כגון נשיאת אשה, פרנסה, חינוך ילדים, והתמודדות עם קשיים ומשברים שונים בחיים. אם האדם לא יקדיש את כוחות נפשו ואונו לידיעת המצוות בדרך הנכונה, וישׁגה אחר לימודים זניחים ובלתי חשובים, הוא עלול לכלות את ימיו לריק ומכסת שנותיו לא תספיק לו להקיף ולדעת באמת את מצוות ה' אלהיו.
זכורני כאשר באתי בשערי בית-המדרש שבאוניברסיטת בר-אילן, אחד הדברים הראשונים שלמדתי הוא שבספרית יהדות שבאוניברסיטה יש מאות אלפי ספרים, ולבסוף הבנתי שאם לא אמצא את הדרך הנכונה אל האמת, לא יספיקו לי אלף שנות חיים כדי להגיע אליה. ים הספרים מבלבל את האדם ומרחיק אותו מלימוד היסודות החשובים לידיעת המצוות ולידיעת השם.
ונצרף לכאן דבר חכמה שאמר אחד מהוגי הדעות הגוים, ודבר זה מלווה אותי מאז ועד היום: אם היו מקצים לאדם עשר שעות לחטיבת עץ, עליו להקדיש תשע מהן לחידוד והכשרת הגרזן. והמסר ברור, טרם שהאדם צולל לים החכמה, עליו למצוא את הדרך הנכונה שתוביל אותו לה' יתעלה. ואכן, הקדשתי את שמונה השנים הראשונות בבית-המדרש למציאת דרך האמת, עברתי בין דרכים שונות, עד שגיליתי את דרך הרמב"ם, וממנה לא נטיתי, כי היא העולה בית-אל.
ביקורתו של רבנו בחיי
ונסיים בביקורתו של רבנו בחיי על העיסוק בזוטי זוטות, כלומר על העיסוק בשאלות ההלכתיות הנדירות, וכל שכן בהטרדת הזמן היקר בפלפול סוגיות הגמרא או באסיפת חבילות חבילות של סברות ושיטות, וזה לשונו בספרו "תורת חובות הלבבות" (עמ' כד):
"ונשאל אחד החכמים על שאלה נדירה מדיני הגירושין, והשיב לשואלו: אתה השואל על מה שלא יזיקֵהו אי ידיעתו, האם ידעת היטב כל מה שאתה חייב לדעת מן המצוות אשר אינך רשאי להתעלם מהן, עד שנתפנית להפליג בעיון בשאלות הנדירות וקושיותיהן, אשר לא תרכוש בידיעתן מעלה בדתך ואמונתך, ולא תתקן בהן מגרעת שבמדותיך הנפשיות? אבל אני הריני נשבע שקיבלתי על עצמי לעיין במה ששייך לי מחובות דתי זה שלושים-וחמש שנים, וידועים לך השתדלותי ואפשרויותיי בהשגת הספרים, ולא נתפניתי עד כה למה שנתפנית אתה לשאול עליו. והאריך בכך בתוכחת חמורה ובהכלמה קשה".
בתמונה: כתב יד תימני של הספר "מורה הנבוכים".
תגובות