כידוע, מָרי יוסף קאפח תרגם מחדש את הספר "מורה הנבוכים", ותרגומו לצד המקור הערבי יצא לאור בשנת תשל"ב בהוצאת מוסד הרב קוק. הוא כתב מבוא נפלא ומופלא למהדורתו שנקרא "דברים אחדים", וממנו ניתן ללמוד רבות על מחשבותיו ואישיותו של האדם הייחודי והנדיר הזה. בראש מבואו הוא מעתיק שני פסוקים בישעיה: "אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה" (לה, ה), "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם" (ט, א).
כבר משני פסוקים אלה שמָרי בוחר לקבוע בראש מבואו אנו למדים על השקפתו: חיים יהודיים ללא הספר "מורה הנבוכים" וללא ידיעת השם וייחודו, משולים לחיים חשוכים שבהם ההולכים בדת משה אולי מניחים תפילין ומתעטפים בציצית, אך למעשה מגששים באפילת הדעת ומרחפים בשממה רוחנית – בשממת התוהו המחשבתי האינסופי, רחוקים מה' יתברך ומידיעתו.
מָרי הרגיש שהוא ממלא את רצונו של רבנו הרמב"ם ומשלים במידה רבה את מפעלו האדיר, וכך הוא כותב בראש דבריו: "ברוך אתה ה' אלהי ואלהי אבותי, אלהי אברהם יצחק וישראל עבדיך, שהחייתני וקיימתני והגעתי עד כה למלא רצונו חפצו כָּסְפּוֹ וְכָמְהוֹ של רבנו הגדול הרמב"ם, אשר אִוָּה כל שארית ימיו להריק מכלי אל כלי את ספריו הערביים, ולהלבישם מחלצות השפה העברית החבּיבה עליו".
חשיבותו של "מורה הנבוכים"
מָרי יוסף קאפח ראה ב"מורה הנבוכים" ספר מופת, ספר חיוני והכרחי לכל אדם שנמנה על ההולכים בדת משה. נשים לב כיצד הוא מתאר את חשיבותו של "מורה הנבוכים" ואת נחיצותו לכל אדם שמבקש להיות אדם באמת: "הספר הקדוש הזה שבו אצורה גנוזה נשמתה של היהדות, מהותה של דת משה וישראל, שכל אדם מישראל חייב ללמדו ולשננו כדי שיוכל לפחות ל'סור מרע', ויזכה הזוכה להגיע ל'ועשה טוב', שבוודאי היתה משׂאת נפשו של רבנו לתרגמו ללשון הקודש כדי להיטיב עד כמה שאפשר ליותר ויותר בני אדם. להציל נפשות רבות מֵרַחֵף במרחבי התהו המחשבתי, ולהביאם אל מרבצי הדעת והתבונה, למלטם מן ההעדר ולהנחותם אל היש, ומן האפסות אל המציאות".
מָרי מלמדנו כי הספר "מורה הנבוכים" הוא הלב הנשמה והמהות של דת משה, מי שנדמה לו שהוא הולך בדרך השם ללא הספר הזה, יידע כי הוא עובד את השם רק בחיצוניותה של דת משה, וחסר הוא את נשמתה ומהותה הפנימית של דת האמת. ועל זאת מתנבא ישעיה (כט, יג–יד), על אותם שעובדים את השם באבריהם החיצוניים בלבד: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר".
ואכן, אבדה החכמה והתבונה, וכל מי שהולך בדרך האמת בדרכו של רבנו הרמב"ם, נחשב ל"עוף מוזר" ולחורג מדרך הישר, בעוד המון התועים באפילת הדעת, המה ורבניהם אנשי השם חלולי הדעת, נחשבים ל"גדולים" ולמקורבים ביותר לכסאו של הקב"ה. אך בפועל הכסא היחיד שהם קרובים אליו הוא כסאם המפוטם בעולם הזה עולם השקר וההטעייה.
זאת ועוד, מדוע מעניש הקב"ה את חכמי ישראל על ריחוקם ממנו בלבם ובמחשבתם, באיבוד חכמתם ותבונתם? ובכן, דומני שהעונש כאן הוא פשוט עניין של סיבה ותוצאה, כלומר, מי שעובד את השם באבריו החיצוניים בלבד, ללא השקפות ודעות נכונות, סופו שגם עבודתו החיצונית תהיה משובשת. כי עולם המעשה הוא בבואה של עולם המחשבה, וכאשר עולם המחשבה משובש, עולם המעשה מושפע ישירות ובאופן מיידי, ואף הוא משתבש לבלי היכר.
שיעורי הכוללים
כאמור, מָרי מודע למצב הרוחני העגום ולעובדה שרבים הם שמרחפים בריק מחשבתי, ולא רק אלה שרחוקים מדת וממצוות, אף אלה שמקיימים מצוות ונמנים על "בני התורה" רחוקים מדעת ומידיעת השם. וזה לשונו של מָרי שם (עמ' 17): "כי רבים רבים הם אשר עסקו בפרטים ושכחו את עיקר העיקרים, ויש אשר אמנם פנו אל דרך הקודש אך שיקעו את ימיהם בדיונים ובפלפולים בהמצאות אשר מי יודע אם יארעו אי פעם, והזניחו את יסוד היסודות ועמוד החכמות ידיעת השם ברוך הוא כמו שפתח רבנו את ספרו הגדול 'משנה תורה': 'יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא ימצאו אלא מאמתת המצאו... הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת'".
מי הם אשר עסקו בפרטים ושכחו את עיקר העיקרים, ומי הם אשר שיקעו את ימיהם בדיונים ובפלפולים? לפי דעתנו, כוונתו לשיעורי ההלכה והגמרא שבכוללים. אלה שלומדים בשיעורי ההלכה עוסקים באינסוף פרטים הלכתיים זניחים, חומרות חדשות מקרוב באו, ומנהגים שיסודם ומקורם נרפש ונדלח. שינונם של אלפי פרטים הלכתיים, לעתים חסרי חשיבות ולעתים הבל מוחלט, מסיח את דעתם מן האמת, ומלימוד החכמות שיביאום ויקרבום לעבודת ה' בנפשם ובשכלם.
ואלה שלומדים בשיעורי הגמרא עוד יותר רחוקים מהראשונים, מפני שאלה האחרונים עלולים לעסוק שבועות שלמים בסוגיה זניחה ונידחת שלא נפסקה להלכה, להמציא המצאות ולפלפל פלפולים הזויים, ולהוסיף עוד כמה נדבכים בבניין היהדות האירופי המשובש שנבנה באלף השנים האחרונות. כך הם מנציחים את ההבל, משמרים את רעיעותו ומוסיפים להרחיק את עם ישראל מן האמת.
コメント