מאבק עדתי בדרכי נועם

[מאמר זה הינו כתבה שנכתבה על אבא מרי ע"ה על-ידי העיתונאי יוסי מלמן, היא פורסמה בעיתון "הארץ", ביום שישי יא בסיוון ה'תשנ"ב 12.6.92]


המאורע שעיצב את הווייתו של יוסף דחוח-הלוי קשור למריבה שאירעה בשבת אחת, במאי 1963, במושב גבעת-יערים שבפרוזדור ירושלים. מן הסתם היא הייתה מסתיימת כדרך כל המריבות ואיש לא היה יודע עליה, אילולא היה מעורב בה הד"ר יוסף ים, מרצה לסטטיסטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהזדמן לשם במכוניתו. חברי המושב, יוצאי תימן שומרי מסורת, סירבו להניח לו להמשיך בנסיעתו ורגמו את מכוניתו באבנים. ים פרסם את דבר התקרית בעיתונים. אבל הוא לא הסתפק בגינוי התנהגותם של אנשי גבעת-יערים, אלא אף הסיק מסקנות מפליגות על אופיים ותרבותם של התימנים בארץ: "איכרים חסרי השכלה ותרבות", כתב, "שחיים בחסד ולא בזכות תודות למס הקליטה שאני משלם". דבריו עוררו סערת-רוחות, גררו גל של גינויים, הודעות תמיכה ותגובות. אחר כך, כדרכם של עימותים ציבוריים, התנצל הד"ר ים על דבריו, הסערה שככה והדברים נשכחו. אבל לא מלב יוסף דחוח-הלוי וחבריו, סטודנטים צעירים ממוצא תימני.


באותה תקופה לערך פרסם קלמן קצנלסון את ספרו: "המהפכה האשכנזית". דחוח-הלוי וחבורתו ביקשו לנצל את סערת הרוחות שעורר הספר ביחסים הבין-עדתיים בארץ, כדי להטות את הדיון לעניין שנראה להם העיקר: הכישלון במיזוג הגלויות. "הייתה לנו אז תחושה", הוא נזכר, "כי הממסד לא מעוניין במיזוג גלויות אלא חותר להטמעת המזרחיים בחברה האשכנזית. סברנו כי בשלב ראשון של תוכניתו המיט הממסד חורבן על המורשת והתרבות של המזרח וכעת הם מנסים להציגנו כחסרי תרבות כדי להטמיע אותנו לחלוטין. הגענו למסקנה שציבור שלא יעמוד על זכויותיו, סופו להתקפח". דחוח-הלוי וחבורתו ניסו להגיב על ענייני הזמן בשנות הששים ושלחו מכתבים ומאמרים לעיתונות, אך הם לא פורסמו. לפיכך הם החליטו להוציא בעצמם כתב-עת שיאפשר להם להביע את דעתם.


בדצמבר 1964 ראה אור הגיליון הראשון של "אפיקים", כתב-עת "לתחייה רוחנית וחברתית, להגנת זכויות ולמיזוג גלויות". מאז, זה 27 שנה, יצאו צ"ט (99) גיליונות. כנמלה חרוצה שוקד דחוח-הלוי על הוצאתם של שלושה-ארבעה גיליונות לשנה. הממסד לשלוחותיו – הממשלה, ההסתדרות, המפלגות – מסרב לתמוך בו. ביתר דיוק: חלק מהמפלגות היו מוכנות להעמיד לרשותו תקציבים רק אילו ניאות לחסות בצילן ולהישמע להוראותיהן. גופי השלטון למיניהם לא פרסמו מעולם מודעה בעיתונו. "אפיקים" איכשהו מצליח לשרוד. במקצתו הוא ממומן מתרומות של אוהדים, והשאר מדמי המנויים.


דחוח-הלוי, שהחל את עבודתו כמזכיר המערכת וכיום הוא עורך "אפיקים", והכותבים הקבועים, עושים את מלאכתם בהתנדבות. מפעלם מעורר הערכה. "בעקשנות הוא שומר על אופיו המיליטנטי", כתב עליו עופר ברונשטיין, עורך "פטיש", כתב-עת מזרחי, הרואה עצמו מן הסתם כמין קרוב משפחה מודרני של "אפיקים". באותו גיליון של "פטיש" שיבח הד"ר אשר עידן, אינטלקטואל מזרחי, מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת תל-אביב, את יוסף דחוח-הלוי וכתב עליו כי הוא "הפעיל החברתי היחיד המחזיק מעמד מקום המדינה". ואילו הד"ר שלמה סבירסקי כתב ב"פטיש" כי "יותר זמן מ'הפנתרים' ומן ה'אוהלים'... בלא תמיכה ממסדית, בלא להיות חבר-כנסת, הרחק מהילת היוקרה של כתבי-העת הפוליטיים ומאווירת החשיבות העצמית של כתבי-עת ספרותיים, ובעקביות מעוררת השתאות – עושה יוסף דחוח-הלוי, בראש קבוצה של שותפים עקשנים, עבודה תודעתית חברתית והיסטורית חשובה ביותר".


יוסף דחוח-הלוי נולד ב-1928 במחוז חג'ה בתימן, לא הרחק מצנעא הבירה. אביו היה סוחר אמיד שידע ערבית על בוריה, היה בקיא בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים, עיין בכתבי הרמב"ם ואף היה מקובל על יהודי הסביבה כרב, שוחט ומוהל. על בסיס ערכים אלה קיבל דחוח-הלוי מאביו חינוך יהודי בבית-מדרש וצימאון להשכלה וידע. האב ניסה לעלות יחד עם משפחתו לארץ-ישראל, בשנת 1934 וב-1938, אך בשתי הפעמים נכשל. פעם איחר להגיע לאונייה שהפליגה מנמל חודידה לעדן, ופעם שנייה מנעו ממנו ערבים מקומיים לחצות את הגבול לעדן השכנה, שהייתה מושבה בריטית. אחר-כך הושלך האב לבית סוהר למשך שנה וחצי, על מעורבותו בהברחתם של יתומים יהודים מתימן לעדן ומשם לארץ-ישראל. על-פי חוקי תימן, אסלמו השלטונות נערים יהודים יתומים. ב-1943 מת האב, כחודש לאחר שחרורו מכלאו. לאחר מות אביהם, החליטו יוסף ואחיו להימלט לעדן. הם חששו כי כמנהג המקום יאסלמו השלטונות שניים מהם שלא הגיעו לגיל מצוות. שנה תמימה עשו חמשת האחים ואימם את הדרך ברגל, על גב חמור, ולבסוף במונית. הם חצו מדבריות עד שהגיעו לקרבת הגבול עם עדן. מאחוריהם השאירו שתי אחיות נשואות.


עוד חודשיים עברו עד שעלה בידי יוסף, ששילם כסף רב, להבריח את הגבול ברגל, על גמל ובמשאית, ולהגיע לעדן. בעזרת כספו וסיועו של יהודי מקומי ועורך דין הודי, השיג תעודת תושב שאפשרה לו להתגורר בעיר. לאחר חודשים אחדים קנה עוד תעודות תושב והביא את יתר בני משפחתו. ב-1948 עלה עם משפחתו לארץ בעליית "מרבד הקסמים".


על קליטתו בארץ אומר דחוח-הלוי, "ההסתגלות לא הייתה קלה". כבר אז נתקל ביחס המתנשא, הגזעני של החברה הישראלית. זה היה על רקע קשייו בלימודי מתמטיקה. "המורה אמר לי: ככה זה עם כל התימנים". שוב נתקל בגזענות האשכנזית ב-1955, כשעבד כמורה לטבע בבית הספר היסודי תל-חי בתל-אביב. "הילדים אהבו אותי אך ההורים התנגדו להעסקתי. הם לא יכלו לשאת שלילדיהם יש מורה תימני. אמרתי להם בכאב ובזעקה: פה לא דרום-אפריקה, כאן לא תפלו אותנו לרעה. יש לנו חלק ונחלה בארץ".


את יתרת שנות החמישים עשה כמורה זמני בבתי-ספר אחרים בתל-אביב וברמלה. אחר-כך הלך ללמוד ספרות ולשון-עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, וסיים תואר ראשון. "באתי לארץ בתחושה ובתקווה שאני שב אל אחיי שיקבלו אותו כאחיהם. אבל התייחסו אלינו בזלזול כאילו ירדנו מהעצים. יחסם של האשכנזים אלינו, עולי המזרח, היה משפיל ומתנשא. חשתי כי עלינו לעשות דבר מה".


רק לאחר שייסד עם חבריו הסטודנטים, יהודה עמיר, טוביה סולמי ואחרים – כולם ממוצא תימני – את "אפיקים", החל הממסד האשכנזי של מפא"י להתייחס אליהם. הופעתם העצמאית הטרידה את ראשי מפא"י. "יום אחד נשלחה אלינו אישיות מסוימת והזמינה אותנו לשיחה". כשהוא נשאל מי אותה אישיות, הוא משיב: "שולמית אלוני. היא הזמינה אותנו לביתה בכפר שמריהו. בשיחה אמרה לנו משהו בנוסח: למה לכם כלי ביטוי עצמאי. ניתן לכם מקום ב'דבר'. הסכמנו לבדוק את הצעתה בלי שנפרק את 'אפיקים'. התחלנו לשלוח רשימות ל'דבר' אך הן לא פורסמו. וכך המשכנו להוציא את כתב העת".


"מבחינתי, הליכוד והמערך הם היינו הך", הוא אומר, לפני יותר מעשרים שנה חדל להצביע בבחירות למפא"י. "לאמיתו של דבר", הוא מציין, "אני גם מאוכזב מעמדת השמאל. במשך השנים נפגשתי עם אנשי רוח ופעילים של השמאל, אבל עד מהרה הבנתי כי הם רק מדברים ואין להם שום כוונה לפעול למען המזרחיים". משום כך, העדיף לבחור ברשימות המעלות לראש סדר היום שלהן את שאלות הפער העדתי ומיזוג הגלויות.


דחוח-הלוי חש כי לאחרונה "יש התפכחות אצל המזרחיים מהליכוד. יותר ויותר אנשים בשכונות ובעיירות הפיתוח מבינים כי הבטחות הליכוד לשיפור הפערים הן רק מקסמי שווא. פרשת דוד לוי רק מחזקת תחושה זו". כראיה הוא מצביע על הנתונים. "שני העשירונים העליונים מחזיקים ביותר מ-50% מעושרה של ישראל. 89% בשני העשירונים הללו הם אשכנזים ורק 11% הם מזרחיים. ואילו אצל שני העשירונים התחתונים, הנהנים רק מ-1.5% מכל ההכנסות בישראל, המצב הוא בדיוק הפוך. רובם מזרחיים ורק מיעוט מעניי ישראל הם אשכנזים".


דחוח-הלוי קובל גם על הדימוי שדבק במזרחיים, כאילו הם שונאים את הערבים ומתנגדים לשלום. "לצערי, זה אחד השקרים הגדולים של הפוליטיקה הישראלית. שקר שהתקשורת מטפחת בדבקות. אצלנו יש מתינות. הקיצוניות באה מאירופה. כל המנהיגות של מפלגות הימין הקיצוני: זאבי במולדת, רפול בצומת, כהנא וראשי הליכוד – הם אשכנזים. לדעתי, רוב המזרחיים רוצים בשלום עם הערבים. רק בגלל קומץ מסיתים המשסים אותם נגד הערבים, נוצר רושם מוטעה. להערכתי, הולך ומתקרב המועד שבו נראה שינוי גם בנושא זה".


אף שדחוח-הלוי סבור כי "השבר החברתי הולך ומעמיק", עדיין הוא מאמין שלא בא הקץ על דרכו, דרך הנועם במאבק לשיפור מצבם הכלכלי, החברתי והתרבותי של יהודי המזרח. "עדיין יש לתת לזמן לעשות את שלו. אני חושש מרדיקליות, אך אם לא ישתפר המצב אין ספק שצעירים זועמים ומתוסכלים יפנו לדרך הרדיקליות".


בתמונת שער הרשומה: "אנחנו מחפשים דיירים לבנים בקהילה הלבנה שלנו". דטרויט, 1942.

מאבק עדתי בדרכי נועם
.pdf
Download PDF • 124KB