לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת

אחד התכסיסים הידועים אשר משמשים את המינים כדי להשתיק ולהשתלט על אנשי האמת הוא נפנוף בכלל ההלכתי: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת". המינים וצאצאיהם מתמרנים את ההמונים הנבערים ומתעים אותם ללכת בדרכי הבל. לאחר שהם דרדרו את רוב העולם-הדתי לעברי פי-פחת ולסטות אחר ההזיות והדמיונות, הם מנפנפים בעובדה שהם הרוב כדי להשליט בכוח את השקפותיהם הרעות על כלל עם-ישראל שומרי תורה ומצוות.


כלומר, כדי לאנוס את המיעוט אשר מבקש ללכת בדרכי מישרים ולהכניע אותו להזיותיהם הכעורות, הם מצטטים כמו מנטרה את הכלל: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת", הנה, אתם רואים? כך הם אומרים, ההלכה קובעת שעל כל מבקשי הצדק לסטות מדרך האמת, ולהצטרף לדרכי החתחתים שפוסחים עליהם המון העם הנבערים. האמנם? האמנם עלינו להשליך אחרי גוונו את דרך האמת ולהצטרף לדרכי המינים וצאצאיהם רק מפני שהם הרוב הגדול, וההלכה קובעת כביכול שאסור לשנות מפני המחלוקת? במה דברים אמורים?


ובכן, לקמן נבחן את מקורו של הכלל ההלכתי הנדון, ונראה שהוא עוסק אך ורק במנהגים, לא בהלכות דאורייתא, לא בהלכות דרבנן, לא בתקנות וגזרות ומנהגות חכמי התלמוד, וכמובן שלא בענייני סילוף זיוף ועיוות התורה-שבעל-פה, ואין צורך לומר שלא עלתה על דעת חכמים להחיל את הכלל ההלכתי הזה בענייני כפירה ומינות אשר מחריבים את יסודות הדת הקדושים.


מעט רקע


הרקע לפסיקת הכלל הנדון הוא ההלכה שקבעו חכמים לפיה אין לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מחצות היום ואילך, וכך פסקו חז"ל ורבנו בהלכות שביתת-יום-טוב (ח, טז–יז):


"אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה [=ואילך] כמו ערבי שבתות. וכל העושה מלאכה בהן אינו רואה סימן ברכה. וגוערין בו, ומבטלין אותו בעל כרחו, אבל אין מכין אותו מכת מרדות, ואין צריך לומר שאין מנדין אותו – חוץ מערב הפסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו, ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נידוהו. לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן".


"לפיכך, יום ארבעה-עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו-של-מועד. והוא קל מחולו-של-מועד, ואינו אסור אלא מחצי היום ומעלה שהוא זמן השחיטה. אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג: מקום שנוהגין לעשות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין".


הרקע לכלל ההלכתי הנדון הוא אפוא המנהג לאסור מלאכה בערבי פסחים מהנץ החמה עד חצי היום, וכדברי חז"ל ורבנו לעיל: "אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג: מקום שנוהגין לעשות – עושין, מקום שנהגו שלא לעשות – אין עושין".


המקור לכלל הנדון


ובכן, המקור לכלל הנדון הוא במשנה מסכת פסחים (ד, א). נשים לב, כי לאחר ציון המנהג שראינו לעיל, חכמים מלמדים על אדם שהולך ממקום שעושין בו מלאכה למקום שאינן עושין בו מלאכה או ההיפך. בסוף קביעת הדין בעניינו נאמר הכלל ההלכתי הנדון, והנה דבריהם:


"מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות – עושין. מקום שנהגו שלא לעשות – אינן עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאינן עושין, או ממקום שאינן עושין למקום שעושין – נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם".


ובסוף המשנה הזו נאמר: "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת".


לאחר שראינו את המשנה נעיין בפירוש רבנו למשנה זו, וכֹה דבריו שם:


"לפי שאמר: 'נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם', שמשמע שאם הלך ממקום שאינן עושין למקום שעושין אינו עושה, הִתנה ואמר שדין זה אינו כללי [כלומר, אסור לו לשבות בפרהסיה ולסמוך על ההלכה הזו כי היא אינה העיקר], אלא העיקר הוא אל ישנה אדם מפני המחלוקת [ולכן ישבות בצנעה וכאמור בהלכה לקמן]. ומה שהצריכָנו לחייבו לשבות במקום שעושין לפי שאין נראה בזה שינוי שגורם למחלוקת, אבל היה נראה שינוי אילו עשה והם אינן עושין, או שעשה משהו היפך מה שהן עושין, או ימחה בידם. אבל השביתה לא ייראה בה שינוי".


ועתה להלכה בהלכות שביתת-יום-טוב (ח, יט):


"ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה ביישוב מפני המחלוקת, אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושין למקום שעושין, לא יעשה – נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. ואף-על-פי-כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האיסור, לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו מפני המחלוקת".


לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת


הראינו לדעת, כי הכלל הנדון עוסק אך ורק בענייני מנהג ובמקום שבו כל אנשי המקום נוהגים במנהג אחיד. כלומר, אם אנשי המקום או אנשי העיר נוהגים במנהגים שונים, כמו שהדבר מצוי בימינו בארץ-ישראל, כלל אין מקום לכלל ההלכתי הזה, שהרי ממילא אין מנהג אחיד, וכל אדם יכול ורשאי לנהוג במנהגו והדבר לא יתפרש בשום פנים ואופן כחוסר כבוד לכלל הציבור. אדרבה, הדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית מקדשת את ריבוי השיטות והכיתות, ואין אצלם גישה אחידה כמעט לגבי שום הלכה, למעט ההיתר להפוך תורת אלהים לקורדום חוצבים.


אמנם, בבתי כנסיות שהחליטו לנהוג במנהגים מסוימים, אסור לשנות ממנהגם, כי כל אנשי בית-הכנסת החליטו לנהוג במנהג מסוים, ועל זה אמרו חכמים: "לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת". והוא הדין לשכונות או לקהילות אשר קיבלו עליהן לנהוג במנהגים מסוימים, והליכה במנהגים אחרים במקומותיהם המצומצמים עלולה לבלוט באופן שאינו מכבד.


אֲבָל! וכאן האבל הגדול מאד, כל זה אינו אלא במנהג שאינו מחריב דיני תורה או דיני דרבנן, ואפילו לא תקנות וגזירות ומנהגות שקבעו חכמים ע"ה. וכמובן שלא מדובר במנהגים אשר מסלפים מזייפים ומעוותים את פרשנות התורה-שבכתב או התורה-שבעל-פה; ולא הייתי צריך לומר זאת, אלמלא מלאה הארץ במנהגי המינים כביוב מצחין המתפרץ ומבעבע מבלי מקום – אין צורך לומר שלא עלתה על דעת חכמים להחיל את הכלל הזה בענייני כפירה ומינות אשר מחריבים את יסודות התורה הקדושים, ומחדירים לעמנו דת אורתודוקסית פרו-נוצרית.


אלא, במקום שמחריבים את דתנו יש מצוה לקדש-שם-שמים ולהוכיח את זולתנו, ואם המינים וצאצאיהם נעמדים על רגליהם האחוריות וממשיכים בדרכם העקושה, מצוה להילחם בהם, ולבער את השקפותיהם ומנהגיהם ככל יכולתנו, בכל דרך חוקית וחברתית אפשרית – כי הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, ולא יעלה על הדעת שיבוא כלל הלכתי שקבעו חכמים ואשר נוגע לענייני מנהג שוליים, וידחה את הציר שעליו סובבת כל התורה כולה, וימחק את כל יסודות הדת המחשבתיים שעליהם אנו עומדים.


בשם ה' אל עולם!


לא רק שהכלל ההלכתי: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת" נוגע אך ורק לענייני מנהג שוליים, אלא שהוא נעקר לחלוטין כאשר מדובר ביסודות הדת ובציר שעליו סובבת כל התורה כולה. כלומר, חובה על האדם לשַׁנוֹת להפגין ולמחות במקום שהציבור עובר אפילו על מצוות לא תעשה "הפשוטות", כל-שכן וקל-וחומר שחובה לשנות להפגין ולמחות כאשר הציבור משחית את דת משה: בסילוף ובזיוף התורה-שבעל-פה, או בעקירת יסודות הדת, או בהליכה אחרי התהו ובסטייה אחר השקפות המינות, וכל-שכן כאשר מדובר במעשים ובפעולות.


ולשם הבהרת דברינו נעיין בהלכות עבודה-זרה (א, ט–יג) בעניינו של אברהם אבינו ע"ה:


"כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן ולחשוב ביום ובלילה, והיה תמה: היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה [=כלומר כיצד היקום הזה, שבו מערכות הכוכבים העצומות הללו, פועל ו]נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? לפי שאי-אפשר שיסבב את עצמו? ולא היה לו מלמד ולא מודיע-דבר, אלא מושקע באור-כשדים בין עובדי עבודה-זרה הטיפשים".


"ואביו ואמו וכל העם עובדין עבודה-זרה והוא היה עובד עמהם. ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה. ויָדע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל [כלומר, הוא מנהיג כל היקום העצום שסביבנו], והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. ויָדע שכל העם טועים, ודבר שגרם להם לטעות זו, שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם. ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו".


"כיוון שהכיר ויָדע [את בורא-עולם יתרומם ויתעלה שמו], התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם [החל לקיים עמם פולמוסים], ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושבר את הצלמים, והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך, כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים. וראוי לאבד ולשבר כל הצורות כדי שלא יטעו בהן כל העם כמו אלו, שהם מדמים שאין שם אלוה אלא אלו".


"כיוון שגבר עליהם בראיותיו, ביקש המלך להורגו, ונעשה לו נס, ויצא לחרן, והתחיל לעמוד ולקרות בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה, עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא, שנאמר: 'וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם יְיָ אֵל עוֹלָם' [בר' כא, לג]".


נמצא, שכאשר מדובר ביסודות הדת ובמיוחד בציר שעליו סובבת כל התורה כולה – המלחמה בעבודה-זרה, אין צל של ספק שיש לעמוד ולקרות ולהודיע ולמחות ככל יכולת האדם.


"שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְיָ הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם, הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (יש' נא, א–ב).


כמו שעשו כל הנביאים לישראל


בעניין מצות הוכח תוכיח את עמיתך חז"ל ורבנו פוסקים הלכה מטלטלת מאד, אשר עוסקת באדם שמתעקש לעבור על מצוות שבין אדם למקום, ואף שהוכיחוּ אותו בדברי נועם תחילה הוא מקשה את עורפו ועומד במרדו, וכֹה דברי רבנו בהלכות דעות (ו, יב):


"במה דברים אמורים? [שאסור להכלים אדם כשר] בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי שמים, אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו – עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".


כלומר, כאשר אדם או ציבור עוברים על דברי תורה, ואפילו על הקלות, כל-שכן על החמורות, וכל-שכן וקל-וחומר כשהם גם משחיתים את הלכות התורה-שבעל-פה וגם מרוצצים במגפיים מסומרים את יסודות דת האמת וגם סוטים ושוגים באלילות וגם מתעים את העם אחרי התהו וההבל וממיטים על עמֵּנו אסונות וייסורים איומים ונוראים – בכל אחד מן המקומות הללו אין שום חובה לקיים את הכלל: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת"! ההיפך הגמור! מצוה רבה ונוראה היא לקדש-שם-שמים ולהתנגד וללחום בכל הכוח כנגד המינים והכופרים.


כמו שעשו כל הנביאים