לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת

אחד התכסיסים הידועים אשר משמשים את המינים כדי להשתיק ולהשתלט על אנשי האמת הוא נפנוף בכלל ההלכתי: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת". המינים וצאצאיהם מתמרנים את ההמונים הנבערים ומתעים אותם ללכת בדרכי הבל. לאחר שהם דרדרו את רוב העולם-הדתי לעברי פי-פחת ולסטות אחר ההזיות והדמיונות, הם מנפנפים בעובדה שהם הרוב כדי להשליט בכוח את השקפותיהם הרעות על כלל עם-ישראל שומרי תורה ומצוות.


כלומר, כדי לאנוס את המיעוט אשר מבקש ללכת בדרכי מישרים ולהכניע אותו להזיותיהם הכעורות, הם מצטטים כמו מנטרה את הכלל: "לעולם אל ישנה האדם מפני המחלוקת", הנה, אתם רואים? כך הם אומרים, ההלכה קובעת שעל כל מבקשי הצדק לסטות מדרך האמת, ולהצטרף לדרכי החתחתים שפוסחים עליהם המון העם הנבערים. האמנם? האמנם עלינו להשליך אחרי גוונו את דרך האמת ולהצטרף לדרכי המינים וצאצאיהם רק מפני שהם הרוב הגדול, וההלכה קובעת כביכול שאסור לשנות מפני המחלוקת? במה דברים אמורים?


ובכן, לקמן נבחן את מקורו של הכלל ההלכתי הנדון, ונראה שהוא עוסק אך ורק במנהגים, לא בהלכות דאורייתא, לא בהלכות דרבנן, לא בתקנות וגזרות ומנהגות חכמי התלמוד, וכמובן שלא בענייני סילוף זיוף ועיוות התורה-שבעל-פה, ואין צורך לומר שלא עלתה על דעת חכמים להחיל את הכלל ההלכתי הזה בענייני כפירה ומינות אשר מחריבים את יסודות הדת הקדושים.


מעט רקע


הרקע לפסיקת הכלל הנדון הוא ההלכה שקבעו חכמים לפיה אין לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מחצות היום ואילך, וכך פסקו חז"ל ורבנו בהלכות שביתת-יום-טוב (ח, טז–יז):