למה לדעת הרמב"ם מותר לאשכנזים לאכול קטניות בפסח? (חלק ב)

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי אשכנז לאסור אכילת קטניות בפסח, ויש לשאול, מדוע אסרו חכמי אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניות בפסח למרות מנהג אבותיו? בחלקו הראשון של מאמר זה, ענינו על שתי השאלות הראשונות באמצעות שלושה שלבים: 1) סקירת יסודו התלמודי של היתר אכילת הקטניות בפסח; 2) הצגת טעמי המנהג לאסוֹר אכילת קטניות בפסח מתוך דברי ראשוני אשכנז; 3) ובחינת הטעמים הללו לאור דברי התלמוד והרמב"ם.


בחלקו השני של המאמר, נשיב על השאלה השלישית: האם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניות בפסח למרות מנהג אבותיו? כלומר, לאור חולשת הטעמים שבגינם אסרו לאכול קטניות בפסח, האם האשכנזים צריכים התרת נדרים כדי לשוב ולאכול קטניות בפסח? ויתרה מזאת, האם בכלל לדעת הרמב"ם מותר למנוע אכילת קטניות בפסח?


כמו כן, נגלה מה עומד מאחורי התגית "לאוכלי קטניות" שמוטבעת על שלל המוצרים שמכילים קטניות, ונסיים את מאמרנו בתיאור מצוַת השמחה בחג שיסודה בפסוק: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דב' טז, יד).


א. האם צריך התרת נדרים כדי לאכול קטניות בפסח?


בחינת שלושת הטעמים המרכזיים שבגינם אסרו לאכול קטניות בפסח מלמדת, שאיסור זה רעוע וחלוש ביותר. ויש לשאול, יהודי אשכנזי שמבקש לנהוג כפי הדין התלמודי הקדום והמקורי, האם הוא רשאי לעשות כן? ואם כן, האם הוא צריך לעשות התרת נדרים?


מדברי ר' מנוח עולה, שאם עדה נהגה במנהג שאוסר דבר מסוים, ונתגלה שהמנהג הוא מנהג טעות, כלומר שחכמי העדה שהנהיגו את המנהג שגו ואסרו דבר שהוא מותר – אפשר ורצוי לחדול מאותו מנהג שאוסר, אך לפי דעתו צריך לעשות התרת נדרים כדי להתיר את המנהג שקיבלו עליהם. דבריו לקמן הובאו כדברי התנגדות לטעם הראשון שהובא במאמר זה (בחלק א), ושלפיו אסור לאכול קטניות בפסח משום שהן מחמיצות, וזה לשונו שם:


"ואין ספק שאם רצה לאכול זרעונים בפסח וכיוצא בו משאר קטניות – מותר ואין בזה חשש איסור כלל, ואף על פי שנהגו [לאסוֹר], דהא אמרינן בירושלמי פ' מקום שנהגו [הל' א]: 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו'".


לפי ר' מנוח, אין לאסור לאכול קטניות בפסח משום שהן מחמיצות, ואם אסרוּ מטעם זה, היה מותר ורצוי לבטל את האיסור, ולחזור ולאכול קטניות בפסח לאחר התרת נדרים ("נשאל ומתירין לו"). מדבריו משמע, שאם ניתן להוכיח שגם שאר הטעמים הם טעמים שאינם נכונים (כפי שהוכח לדעתי בחלק א), גם במקרה כזה יש לחזור ולאכול קטניות בפסח לאחר התרת נדרים.


ברם, לדעת הרמב"ם אין צורך בהתרת נדרים! לדעתו, מי שאסר על עצמו בטעות דבר שהוא מותר, מספיק להודיע לו שהוא טועה ושהדבר שאסר על עצמו מותר. כלומר, די להודיע לו שהוא טועה ויחזור לנהוג לפי ההלכה המקורית והנכונה. ואלה דברי מָרי יוסף קאפח בפירושו להלכות חמץ ומצה (ה, א), ובתוכם מובאים דברי הרמב"ם בעניין זה:


"אמרינן בירושלמי פ' מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור – נשאל ומתירין לו', נראה דרבנו מפרש נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעו ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם] בתשובה (סי' שי): 'ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו [=שהזכרנו] אמרו [חז"ל], שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור, לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר'. עיין שם דלדבריו אין צריך התר אלא להודיע שזה טעות".


נמצא שלדעת הרמב"ם, התלמוד הירושלמי חִיֵּב התרת נדרים רק למנהגי איסור שאין יסודם בטעות. ברם, מנהג איסור שנהגו בו כתוצאה מטעות בהבנת כללי ההלכה או מכל אי-הבנה אחרת, אין צורך בהתרת נדרים, רק במתן הודעה שהמנהג הוא מנהג טעות ויחזרו לנהוג כפי שנפסק בהלכה המקורית. זאת ועוד, מדברי הרמב"ם עולה, שרצוי להורות ולעודד בני אדם לחדול מלנהוג במנהגי טעות כגון אלה, ולהשתדל להסביר להם שמדובר במנהגי טעות, ושמצוה לחזור ולנהוג כפי ההלכה המקורית (שהרי כתב: "שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור").


ויתרה מזאת, הרמב"ם אף רומז שמדובר בעבירה! מפני שהוא משווה בין אדם שחזר בתשובה מעבירות שבידו, לבין אדם שחדל מלנהוג במנהגי איסור שגוּיים: "לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר". כוונתו לומר, כמו שחוזר בתשובה חָדֵל מלהתיר לעצמו את הדברים שנאסרו בתורה ללא התרת נדרים, כך אדם שאסר על עצמו בלא ידיעה, חָדֵל מלאסוֹר על עצמו דברים שלא נאסרו ללא התרת נדרים. כלומר, ממה שהרמב"ם משווה בין התרת האיסור לבין איסור המותר, למדנו, שאסור לאדם לאסוֹר על עצמו דברים ללא צורך, כמו שאסור לו להתיר לעצמו את הדברים האסורים!


ב. האם לדעת הרמב"ם מותר למנוע אכילת קטניות בפסח?


עד כה ראינו, שלדעת רבנו, מותר ואף רצוי מאוד, לאדם שאבותיו נהגו לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, לחדול מלאסור זאת על עצמו, ולשוב לנהוג כפי דין התלמוד, וכפי המסורת האמתית של התורה-שבעל-פה. עוד ראינו, שכמו שאסור לאדם להתיר לעצמו איסורים ולנהוג בהפקרות דתית ומוסרית, כך אסור לו לאסור על עצמו דברים שלא אסרה עליו תורה או חכמים במפורש. דברים אלה נכונים במיוחד לגבי שמחת יום-טוב, כי אסור בשום פנים להצֵר לבני אדם בשמחת יום-טוב, וכמו שעולה מתוך דברי רבנו בתשובה, להלן רקע לתשובה:


בכמה מקומות במצרים נהגו שלא לאפות בתנור של גויים ביום-טוב, אלא אפו בבתיהם על אף אי-הנוחות שיש בדבר, וכן נהגו שלא לקנות מצרכים מהחנוונים הגויים ביום-טוב – כל זאת מחשש שמא הגויים יכריחו אותם לישא וליתן עמהם ולעסוק בכל מיני מלאכות ביום-טוב, בראותם שרק בשבת הם נזהרים שלא לעשות מלאכה. ועתה באו אנשים והתירו את הכל, ושאלו את הרמב"ם האם יש למנוע מהם לבטל מנהגים שנעשו משום גדר וסייג, וכֹה דברי רבנו בתשובתו להם (סימן קטו):


"אין להצֵר לבני אדם בשמחת יום-טוב ואין למנעם מלאפות בפורני [=בתנור של גויים], וכל החששות הללו רחוקות". על דבריו אלה של הרמב"ם כותב מָרי יוסף קאפח: "הרי לא חש [=חשש] רבנו למנהג כל זמן שהוא מגביל מדבר מצוה שהיא שמחת יום-טוב, אף-על-פי שנעשה לגדר וסייג לדעת הנוהג בו, והוא הדין לכל מנהג שיש בו משום הגבלה למצוה אפילו בדרך רחוקה אין לחוש לו" (הלכות שביתת יום-טוב א, אות כז).


נמצא, שלדעת הרמב"ם אסור למנוע דברים שמביאים לשמחה ביום-טוב, ולכן יש לבטל ללא התרת נדרים כל מנהג שגורע משמחת יום-טוב, וזאת אפילו במקום שהמנהג לא נולד בטעות אלא הונהג לגדר וסייג. והמסקנה לענייננו היא, שיש מצוה לחדול מלאסור אכילת קטניות בפסח, וזאת מפני שאיסור זה גורע משמחת החג, ולדעת רבנו, כל דבר שגורע משמחת החג, אפילו באופן עקיף ורחוק, יש לחדול ממנו מיד, ולשמוח בחג באופן השלם ביותר שניתן.


נמצא אפוא, שיש שני טעמים לכך שאין צורך בהתרת נדרים כדי להתיר אכילת קטניות בפסח: 1) מדובר במנהג משובש מאד שיסודותיו רעועים ביותר; 2) אפילו מנהג שנעשה לגדר ולסייג, כאשר הוא גורע משמחת החג, מצוה לבטלו, ואין כל צורך בהתרת נדרים.


בתשובה נוספת בעניין זה, משיב הרמב"ם לשואל, אשר שאל אותו על אדם שהיה לו הסכם עם בעל הפורני [=התנור] לאפות אצלו בשכר חודשי, והוצרך לאפות אצלו ביום-טוב, האם זה מותר, והשיב (סימן קנו): "דבר זה מותר לצורך, וכך אנו עושים תמיד, אופין ביום-טוב בפורני, וכך ראינו כל קודמינו מכל חכמי המערב, ואף אחד לא התנגד לאסור הדבר, ואין בו לדעתי שום איסור כלל".


ג. "לאוכלי קטניות"


חשוב לציין כי בימינו חכמי-יועצי-אשכנז דאגו לכך, שכל המוצרים המכילים קטניות יהיו מסומנים בכיתוב "לאוכלי קטניות", ותמוה בעיניי מדוע הם מתעקשים על כיתוב זה דווקא, מדוע לא נכתב "מכיל קטניות" וכיו"ב, מדוע הם כותבים "לאוכלי קטניות" כאילו מדובר באוכלי נבלות וטרפות, שהרי למעט פעם אחת שאינה נוטה לכיוון מסוים, המילה "אוכלי" בכתבי-הקודש מובאת תמיד בהקשר שלילי מאד: 1) "אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" – נביאי הבעל ונביאי האשרה (מ"א יח, יט); 2) "אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" –ביטויים קשים מאד שסופם פורענות וכליה (יש' סו, יז); 3) "פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי" – עובדי העבודה-הזרה שרוצחים וטובחים בעם-ישראל (תה' יד, ד); 4) "אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים" – האוכלים מן הלחם המוגש לפני עבודה-זרה (שם קכז, ב); 5) "וְאֹכְלֵי פַת בָּגוֹ" – האוכלים מן המאכלים הטמאים המוגשים על שולחנו של מלך מצרים (דנ' יא, כו).


לפיכך, לפי דעתי יש לשנות את הכיתוב מ"לאוכלי קטניות" ל"מכיל קטניות" ותו לא, ואף שלא יעשו כן כי אינם מסוגלים לעקור את כבודם וכבוד אבותם ולהודות על האמת – לפחות אנו שהוארנו באורו של הרמב"ם, נבין שעלינו להתנתק מהקשרו השלילי של הפסוק, ולסלק מקרבנו כל רגשות אשמה דמיוניים באכלנו קטניות, ואף להחדיר לתודעתנו שאנו מקיימים מצוה חשובה וגדולה מן התורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".


ד. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"


טרם שנעיין במצוה המיוחדת שיש לשמוח בחג, נביא את דברי הרמב"ם שקובע שיש מצוה לשמוח תמיד בכל עת ולא רק בחג, וכֹה דבריו בהלכות דעות (א, ה–ז): "הדרך הישרה היא מדה בינונית [...], כיצד? [...] ולא יהיה מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח, כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות [...] – וזו היא דרך החכמים".


בהלכה נוספת שם פוסק רבנו (ב, יד): "לא יהיה אדם בעל שחוק והתל, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו חכמים: 'שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה'. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות".


נעבור עתה לעיין במצוה המיוחדת שיש לשמוח בחגים, וזה לשון רבנו ב"ספר המצוות" (מצות עשה נד):


"והמצוה הארבע וחמישים, הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [...], והעניין הראשון שאליו נרמז במצוה זו הוא להקריב קרבן שלמים [...]. ובכלל אמרוֹ 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' מה שאמרוּ עוד [חז"ל], והוא אמרם: שְׂמַח בכל מיני שמחה [חגיגה ח ע"ב], מהן אכילת הבשר בחגים, ושתיית היין, ולבישת [בגדים] חדשים, וחילוק מיני פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים [...]. וכל זה נכלל בכלל אמרו: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. והחמוּר בהם חיוב שתיית היין דווקא [=יין יבש שאינו מבושל ואינו מסוכר], כיון שהוא מיוחד לשמחה".


נחתום דברינו בדברי הרמב"ם על השמחה בהלכות שביתת יום-טוב (ו, טז–יז):


"שבעת-ימי-הפסח ושמונת-ימי-החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בספד ותענית. וחייב אדם להיות שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ' [דב' טז, יד]. אף-על-פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים [...], יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו".


"כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמֵללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרשׂו, ועל אלו נאמר: 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם' [הו' ט, ד]. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג]".


כלומר, אף שעיקר השמחה בחג היא באכילת בשר קרבן השלמים (בזמן שבית-המקדש קיים), מכל מקום ציוו אותנו חכמים לשמוח ולשמֵּח בשלושת הרגלים ככל יכולתנו. יהי רצון שנזכה לשמוח בחג הקרוב ובכל החגים בשמחה אמתית של מצוה, שמחה רוחנית שמלווה את האדם לאורך זמן, ממלאה אותו בחיוניות ובמרץ, ומעודדת אותו להמשך עשייה חיובית, להמשך התרוממות רוחנית ולחיזוק הרצון להשיג הישגים אמתיים.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!