למה לדעת הרמב"ם מותר לאשכנזים לאכול קטניות בפסח? (חלק א)

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח. זכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי בני עדת אשכנז, והם נהגו להתלונן בפניי על כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניות בפסח למרות מנהג אבותיו? בחלקו הראשון של מאמר זה, נסקור את יסודו התלמודי של היתר אכילת הקטניות בפסח, נמשיך בהצגת טעמי המנהג לאסוֹר אכילת קטניות מתוך דברי ראשוני אשכנז, ונבחן את הטעמים האלה לאור דברי התלמוד והרמב"ם.


א. יסוד ההיתר לאכול קטניות בפסח


היסוד הקדום שממנו לומדים שמותר לאכול קטניות בפסח הוא במשנה פסחים (ה, א): "אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון". כידוע, יש מצוַת עשה מן התורה לאכול כזית מצה בליל הסדר, והמשנה עוסקת בשאלה: מאֵלו מיני דגן ניתן להכין את המצה כדי שנצא בה ידי חובת המצוה? המשנה משיבה על שאלה זו ומלמדת, שיש להכין את המצה דווקא מחמשת מיני הדגן.


בפירושו למשנה זו, רבנו מסביר מדוע המשנה קובעת שיוצאים ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח דווקא בחמשת מיני הדגן הללו, והוא מבאר שיסוד הדברים בפסוק: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" (דב' טז, ג). כלומר, הפסוק קושר בין איסור אכילת החמץ לבין חובת אכילת המצות, כדי ללמדנו, שרק מצה שנעשתה מדברים שעשויים להחמיץ יוצאים בה ידי חובה. נמצא, שרק מצה שנעשתה מחמשת מיני הדגן הללו שעשויים להחמיץ, יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח. ולענייננו למדנו, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ.


וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה שם:


"אכילת מצה בלילי פסח מצוַת עשה [...]. ונאמר: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת' וכו', כל הזרעונים שבָּצֵקן מחמיץ יוצא בהן ידי חובתו במצה. וחמשה מיני זרעונים אלו בלבד הן שבאין לידי חִמּוּץ, אבל זולתן כגון האורז והדוחן [...] מתקלקל בצקן אם נשתהה ואינו מחמיץ".


יסוד ביאורו של רבנו נמצא בתלמוד (פסחים לה ע"א), וכך נאמר שם:


"[משנה:] אלו דברים שאדם יוצא בהן [=שמי שאכל מצה העשויה מהם – יצא ידי חובת אכילת מצה בפסח]: בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון. [תלמוד:] הני [=אֵלּוּ (חמשת מיני הדגן)] – אִין [=כן], אורז ודוחן – לא. מנא הני מילי? [=מהו המקור לכך שאורז ודוחן שעשו מהם מצה אין יוצאים בה ידי חובה?] אמר קרא [=ממה שנאמר בפסוק]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת', דברים הבאים לידי חִמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – יצאו אלו שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון".


וכך ביאר רבנו חננאל (צפון אפריקה, המאה הי"א) את התלמוד (שם): "ופשטינן מהאי קרא [=ואנו למדים מהפסוק הזה]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ' וכו' – דברים שיתכן שיבואו לידי חִמוץ אותם הזהירה תורה שלא תניחם להחמיץ אלא תאכלֵם מצה, אבל אלו שאין באים לידי חמוץ לעולם, אלא לידי סרחון, גם אם תאכלם מצה אינה חשובה מצה".


נמצא אפוא, שחכמי המשנה והתלמוד קיבלו במסורת התורה שבעל-פה, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ כאשר הם באים במגע עם מים. כלומר, כל שאר מיני הזרעים (כולל קטניות), אם יבואו במגע עם מים לעולם לא יחמיצו, ולכן מותר לאכלם בפסח גם אם הם באו במגע עם מים. ללמדנו, שלדעת חכמי המשנה והתלמוד מותר לחלוטין לאכול קטניות בפסח. מסורת תורה שבעל-פה זו נפסקה להלכה ב"משנה תורה", וכך פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ה, א):


"אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני הדגן בלבד. והם שני מיני החטים שהן החיטה והכוסמת. ושלשה מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון. אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהן – אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ – הרי זה מותר באכילה, שאין זה חִמוץ אלא סרחון".


אגב, מה שנאמר בתלמוד וב"משנה תורה" שהקטניות באות "לידי סרחון" אם ניסו להתפיחן כבצק, רבנו מסביר (לעיל בפירושו למשנה), שכוונת הדברים שהם באים לידי קלקול ועיפוש, בשונה מחמשת מיני דגן שבבואם במגע עם מים הם מתנפחים ומשביחים.


ב. מדוע אסרו חכמי אשכנז לאכול קטניות בפסח?


יש לא מעט טעמים למנהג שאוסר לאכול קטניות בפסח, בפרק זה נעסוק בטעמים הקדומים והמרכזיים.


הטעם הראשון


הטעם הראשון נמצא ב"ספר המנהגות" (ר' אשר בן שאול, צרפת, המאות הי"ב–י"ג), וזה לשונו (עמ' 176): "ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין, ועל כן נקראין חימצי". מדבריו עולה: א) שכל העולם נהגו שלא לאכול קטניות; ב) הסיבה שנהגו שלא לאכול היא מפני שהן מחמיצות; ג) המקור לכך שהן מחמיצות הוא מפני שקראו להן בשם "חימצי" אשר דומה לשם "חמץ".


טרם שנעיין בדברי מָרי חשוב להדגיש, שטענת ר' אשר השנייה שקטניות עשויות להחמיץ – מנוגדת לפסק התלמוד, שהרי בתלמוד נפסק מפורשות שחמשת המינים היחידים שמחמיצים במים הם חמשת מיני הדגן שפורטו לעיל.


והנה דברי מָרי בפירושו להלכות חמץ ומצה (ה, א):


"והנה מה שכתב [...] ספר המנהגות 'שנהגו כל העולם', טעות הוא ואין הדברים אמת, ורוב ארצות המזרח לא נהגו אסור. ובתימן אכלו את כל הקטניות כאמיתה של תורה. ומה שכתב שמחמיצין מפני שנקראין 'חימצי', דברים מתמיהין, כי היא מין קטנית הנקראת בערבית 'חמץ' ובארמית 'חימצי', ואי דרשינן בשמא [=ואם דורשים לאסוֹר דברים לפי השם שלהם], צריך לאסור את היחמור שהוא חיה טהורה מפני ששמו דומה לחמור ["זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ [...] אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר" (דב' יד, ד–ה)], ואלה דברים שלא ניתנו להיאמר".


על דברי ר' אשר יש תמיהה נוספת: מדבריו לא ברור האם "חימצי" הוא שם לכל הזרעונים, או שם לסוג מסוים של קטנית, ואם "חימצי" הוא שם לסוג מסוים של קטנית, כפי שהוא במקורו בארמית, כיצד למד לאסוֹר מסוג מסוים של קטנית לאסור את כל סוגי הקטניות?


הטעם השני


הטעם השני הובא בתוך דברי ר' מנוח (ר' מנוח בן יעקב, צרפת, המאה הי"ג). ר' מנוח חולק על הטעם שכותב ר' אשר ב"ספר המנהגות" והוא מעלה טעם אחר, וזה לשונו (בפירושו לדברי הרמב"ם לעיל):


"וכתוב ב'ספר המנהגות' [הובא לעיל] [...]. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם שום חִמוץ. אלא מפני שאין דרך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [דב' טז, יד], ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות".


מדברי ר' מנוח עולה נקודה חשובה והיא, שגם לדעתו אין שום קטניות שעשויות להחמיץ, וכמו שהוא כותב לעיל: "שאין בשום קטניות בעולם שום חִמוץ". מכל מקום, לדעתו, הטעם שמפניו אסרו לאכול קטניות בפסח הוא משום שאין שמחה באכילת קטניות, וזה נוגד את חובת השמחה בחג שנאמר "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". על טעמו זה של ר' מנוח אומר מָרי שם:


"ומה שכתב שאין אוכלין קטניות במועד משום שמחת החג, דברים הרבה יותר מתמיהין, ואלו ראה 'לחוח ד'רה' [=לחוח מִדּוּרָה] בשמן שומשמין שפצחו עליה שתי ביצים, היה מניח לחם הניקודים התפל ורץ בכל כוחו להשיג מעדן כזה, וכן תבשיל של אורז בבשר ומֵח עצמות לא היה אומר מה שאמר, וכי יש עונג מועד גדול מזה?".


הטעם השלישי


לאחר שר' מנוח כתב את טעמו הראשון (במאמרנו הוא הטעם הקודם), הוא התלבט והוסיף טעם נוסף. נראה שהוא הרגיש בחולשת הטעם הראשון שכתב, ולכן בסוף הטעם השני לקמן הוא הוסיף וכתב שם: "וזה הטעם יש לו שורש" – משמע שהטעם הראשון אין לו שורש, דהיינו רעוע ביותר. וזה לשונו שם במלואו:


"אחר זה מצאתי כתוב שיש מין אחד נקרא 'ויצאש', והם מגרגרים של חטה שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמין הזונין. שבשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך הישר, וחוזרת זונין, מלשון 'כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ' [הו' א, ב], ובשנה גשומה חוזרת התבואה 'ויצאש' [...], ועל כן אסרו כל קטניות – וזה הטעם יש לו שורש".


ר' מנוח טען שאכילת קטניות בפסח נאסרה, מפני שיש מין מסוים של חטים שצורתן משתנית בשנת בצורת לצורה שדומה לצורת קטנית, ואם תהיה שנה גשומה לאחר מכן, החטים חוזרות לצורתן הטבעית. ויש לתמוה, מדוע ר' מנוח אסר את כל הקטניות משום מין מסוים של חיטה? מדוע לא אסר רק את מיני הקטניות שדומות לאותן החיטים? ולא מספיק שגזירה זו כלל לא נאמרה בתלמוד, כלומר בשום מקום בתלמוד לא אסרו לאכול מיני קטניות שדומות לחיטי הזונין, ר' מנוח הוסיף עוד גזירה על הגזירה הראשונה, ואסרו את כל מיני הקטניות, גם אלו שאינן דומות כלל לחיטי הזונין. נמצא, שגזרו גזירות מרחיקות לכת, וגזירות על הגזירות, על יסוד טעמים רעועים ביותר.


ועל עצם טענתו של ר' מנוח, שצורת חיטי הזונין משתנית משנת בצורת לשנה גשומה, כותב מָרי שם: "ומה שכתב על הזונין, יסוד הדברים בלשון רבנו בפירוש המשנה [...], בתוספת דברים שאין להם שחר". וכך כותב רבנו בפירושו למשנה על הזונין (כלאים א, א): "זונין, מין חטה שהארץ משנה אותה ונפסדת צורתה וטבעה, ולפיכך נקרא זונין מענין היציאה מדרך היושר כאמרו 'לִבָּם הַזּוֹנֶה' [יח' ו, ט]". כלומר, לדעת רבנו צורת הזונין אינה תלויה בשנת בצורת או בשנה גשומה, אלא באיכות הקרקע, והיא זו שגורמת לשינוי צורת החיטים לזונין, ועניין זה אינו קשור כלל לקטניות או להלכות הפסח.


בחלקו השני של המאמר נסיק מסקנות ביחס לאכילת קטניות בפסח בימינו, כלומר: לאור חולשת הטעמים שבגינם אסרו לאכול קטניות בפסח, נברר האם האשכנזים צריכים התרת נדרים כדי לשוב ולאכול קטניות בפסח כדין התלמוד? ויתרה מזאת, האם בכלל לדעת הרמב"ם מותר למנוע אכילת קטניות בפסח? כן נגלה מה עומד מאחורי התגית "לאוכלי קטניות" שמוטבעת על שלל המוצרים שמכילים קטניות, ונסיים את מאמרנו בתיאור מצוַת השמחה בחג שיסודה בפסוק: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דב' טז, יד).

117 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!