במסכת נידה (ל ע"ב) מובא מדרש שבו מתואר הולד במעי אימו, בין שלל התיאורים מקופלים ומוכמנים גם רעיונות מחשבתיים ומוסריים נעלים, הבה נחל אפוא בדברי המדרש:
"דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אימו? מקופל ומונח כפנקס, שני ידיו על שני צדעיו, שני אצילי ידיו על שתי ארכובותיו, שני עקביו על שתי עגבותיו, ראשו מונח בין ברכיו, פיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאימו אוכלת ושותה ממה שאימו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אימו. וכשייצא לאוויר העולם נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת".
רוב בניינם של המשלים והאגדות משמשים כתפאורה לרעיונות שמפוזרים ומוכמנים בנבכי התפאורה. מסיבה זו, התפאורה היא בדרך-כלל "פטומי מילי בעלמא", וכבר הרחבתי בעניין זה במאמר: "משלי חז"ל ומשלי הנביאים ומה שביניהם", ובעוד מקומות רבים שבהם עסקתי באגדות. בקטע שהובא לעיל יש להתמקד אך ורק במלים: "מקופל ומונח כפנקס", וכוונת הדברים היא לכך שהתינוק במעי אימו הוא כמו לוח חלק, ורק לאחר שהוא יוצא לאוויר העולם הוא מתחיל לרשום בפנקס, דהיינו לצרוב בנפשו את הזכויות והחובות. הרעיון הזה יוסיף ויקבל ביטוי בהמשך, וזכר לדבר מצאנו בדרשת רבי עקיבה שבמשנה (אבות ג, יט), וכֹה דבריו:
"הוא היה אומר: הכל נתון בערבון, והמצודה פרוסה על כל החיים, והחנות פתוחה, והחנוני מקיף, והפנקס פתוח, והיד כותבת, וכל הרוצה ללוות בא ולווה, והגבאין מחזרין תמיד בכל יום ונפרעין מן האדם לדעתו ושלא לדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת, והכל מתוקן לסעודה" [ופירש שם רבנו הרמב"ם:] "ומשל זה ברור ומובן, והכוונה באמרוֹ: 'וכל הרוצה ללוות בא ולווה', מחזק את העניין שקדם שאין שם [במציאות] הכרח ולא כפייה, אלא ברצון האדם יעשה מה שירצה מפעולותיו. ואמרוֹ: 'והגבאין מחזרין', הוא משל על המוות ושאר העונשין הבאין על האדם. 'והכל מתוקן לסעודה', שתכלית כל זה הוא חיי העולם-הבא".
נחזור עתה לדרשת רבי שמלאי שבמסכת נידה, והנה המשכה:
"נר דלוק ומונח לו על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: 'בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ' [איוב כט, ג], ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא".
ואיך יעלה על הדעת להבין את האגדה הזו כפשוטה? וכי "נר דלוק ומונח לו על ראשו"? ואם היה לו נר דלוק שמונח על ראשו, אימו הייתה מתה בייסורים איומים ונוראיים. אלא ברור שכל הדרשה הזו היא משל, ומטרתה המרכזית היא ללמד, שכדי להגיע לשגב החכמות וההשכלה ולרוממות ידיעת ה', מן ההכרח להתנתק מן העולם-הזה, כמו שהתינוק מנותק לחלוטין מכל הבלי העולם-הזה. ובמלים אחרות, נאמר בדרשה שהתינוק מגיע לדרגות רוחניות עליונות, לא כדי ללמדנו שהתינוק אכן מגיע לדרגות שכאלה, אלא כדי ללמד אותנו בני האדם שכבר נולדו, שכדי להגיע לדרגות רוחניות עלינו להתנתק מעבותות החומר והעולם-הזה, כמו התינוק הזה. אגב, בסיפא של הקטע האחרון שהובא לעיל מדגישים שהשגותיו של התינוק אינן בראיית חושי העיניים, וזאת כדי לחזק את הנמשל ביחס אלינו, דהיינו שמדובר בהשגות שכליות.
בהמשך הדרשה מוסיפים לרומם את מצבו הרוחני של האדם השלם שמנותק מכבלי החומר, וזאת כאמור באמצעות דימוי למצבו המנותק של התינוק, והנה המשך הדרשה לפניכם:
"ואין לו [לפי המשל – לתינוק; ולפי הנמשל – לאדם שמנותק מכבלי החומר] ימים שהוא שרוי בטובה כאותן הימים ששרוי במעי אימו, שנאמר: 'מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱלוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי' [איוב כט, ב]. מה הן הימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים? הוי אומר אלו ירחי לידה".
הדרשן ממשיך לרמוז למשל ולנמשל ששורטט לעיל, וזה לשונו:
"ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: 'וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה' [מש' ד, ד], ואומר [התינוק]: 'בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי' [איוב כט, ד], מאי ואומר? וכי תימא נביא הוא [התינוק] דקאמר? תא שמע, 'בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי' וכיוון שיצא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פניו ומשכֵּח ממנו כל התורה כולה, שנאמר: 'לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ' [בר' ד, ז]".
ביאור הדברים: אדם שמבקש ללמוד את התורה באמת ובתמים ובלבב שלם, ילמד מוסר-השכל ממצבו של התינוק במעי אימו, כמו שהתינוק מנותק מעבותות החומר וייצר הרע, כך האדם שמבקש ללמוד את "כל התורה כולה", עליו להיות מנותק מהבלי העולם-הזה. והפסוק שמצטט הדרשן ממשלי מבטא את הרעיון הזה בבהירות רבה: "וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה", כלומר, אם האדם מבקש לשמור את המצוות ולזכות לחיי העולם-הבא, עליו להתרומם מעל בהמיותו, ולרתום את כל כוחות גופו החומריים לעבודת ה' יתעלה.
וברור שאין להבין מדרש זה כפשוטו, שהרי הקב"ה אינו פועל פעולות הבל, ומה תועלת יש בלימוד התורה ובמחיקתה המוחלטת מלב האדם? אלא, מטרת הדרשה ללמד על התנאים הסביבתיים שעל האדם ליצור לעצמו כדי ללמוד תורה לשם-שמים ולזכות בה לחיי העולם-הבא. כמו כן, הדרשה נועדה ללמד מוסר-השכל, כביכול הקב"ה מזהיר את האדם עוד במעי אימו על קיום מצוות התורה, כדי שיתרומם משפלותו הבהמית ויזכה לחיי העולם-הבא.
ובהמשך הדרשה, מוסיף הדרשן לחדד ולחזק את הרעיון האחרון הזה, וזה לשונו:
"ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר: 'כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן' [יש' מה, כג], 'כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ' – זה יום המיתה, שנאמר: 'לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר' [תה' כב, ל]; 'תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן' – זה יום הלידה, שנאמר: 'נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה' [תה' כד, ד]. ומה היא השבועה שמשביעין אותו? תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך 'צדיק אתה', היה בעיניך כרשע. והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה – מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך. תנא דבי רבי ישמעאל: משל לכהן שמסר תרומה לעם-הארץ, ואמר לו: אם אתה משמרה בטהרה, מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך. אמר רבי אלעזר: מאי קְרַאָ? [מהי הראיה מן הפסוק שמשביעין את התינוק במעי אימו?] 'מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי' [תה' עא, ו], מֵאֵי משמע דהאי 'גוֹזִי' לישנא דְּאִשְׁתְּבַוְעֵי הוא? דכתיב: 'גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי' [יר' ז, כט]".
ראינו אפוא, שהסיפא של הדרשה עוסקת כל כולה בעידוד ובאיום על האדם ללכת בדרכי טובים וישרים. כמו כן, ברור שלשון השבועה שנאמר באגדה: "תהי צדיק ואל תהי רשע" נועד ללמד אותנו שאל לנו להסתפק במצוות עשה או במצוות לא תעשה בלבד, אלא חובה עלינו גם לסור מן הרע בהישמעות למצוות לא תעשה (='אל תהי רשע'), וגם לעשות טוב בקיום מצוות עשה (='תהי צדיק'), וכדברי דוד המלך בתהלים במזמורים לד ו-לז: "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב". ובמלים אחרות, על האדם לא רק לקיים "שב ואל תעשה", אלא עליו גם לקיים "קום עשה".
***
ואחתום בפירוש רש"י-שר"י הכסיל, אשר כדרכו הבין את הדרשה הזו כפשוטה, וזה לשונו:
"וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה – שקיים שבועתו לשמור את התורה, דאי בשבועה בעלמא [דהיינו אם מדובר בשבועה סתם] אטו משום דלא נשבע למרמה חשיב להו בעולין בהר ה'?".
כלומר, שר"י "מסביר" שהפסוק בתהלים עוסק דווקא בקיום השבועה שנשבע האדם בהיותו במעי אימו, שהרי אם מדובר בקיום של שבועה אחרת, יש לתמוה: וכי על קיום שבועה הוא ראוי להיחשב מן העולים בהר ה'? ושר"י לא הבין שדברי דוד המלך הינם עידוד והטפה ללכת בדרכי היושר והאמת, ולכן דוד אומר על דרך ההפלגה וההגזמה שמי שלא נשבע לשווא ולשקר יזכה להיות מן העולים בהר ה', והנה הפסוקים לפניכם: "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְיָ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (תה' כד, ג–ד). ועל-כל-פנים, אפילו בפסוקים הללו נאמר שלא די שלא להישבע שבועת שווא ושקר, אלא יש להיות גם "נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב", ואין ספק שזה כולל הרבה מאד ענייני יושר ומוסר נעלים נוספים.
קצרו של דבר, רש"י הבין את דברי המליצה של דוד המלך כפשוטם, ואף התעלם מחלק מהם. והשוטים האורתודוקסים למיניהם נכשלו ונחבלו בדרכו של רש"י, והשחיתו והחריבו את דתנו.
"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם [...] אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם [...] וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ לְהַכְעִיסוֹ" (מ"ב יז). "כֹּה אָמַר יְיָ מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב).
אני מתחיל לחשוב שהרמבם פגע בנו שלא כתב את ספר האגדה והפקיר אותנו בידיו של רש"י