לימוד תורה לנשים לדעת הרמב"ם

עודכן ב: לפני 4 ימים

האם מותר ואולי אף חובה לנשים ללמוד תורה? ובכן, במאמר זה נלמד, כי אף שהקב"ה לא ציווה במפורש על הנשים ללמוד תורה, ההיגיון והשכל הישר מורים שהאישה חייבת ללמוד תורה. וכמו שהאיש חייב לידע הלכות שבהן יכלכל את מעשיו ואת ביתו, כך האישה חייבת לידע הלכות שבהן תכלכל את מעשיה ואת ביתה ואת בניה, שהרי איך תשמור על טהרת הבית וכשרות המאכלים וניהול ענייני הבית הרוחניים והגשמיים, ללא ידיעה מקיפה ומעמיקה בהלכות אשר מורות את הדרך הישרה והנאמנה לחיים טובים ומאושרים?


ולא רק הלכות מעשיות מספר "משנה תורה", חובה על האישה גם לידע את ה' יתעלה, כי חובת ידיעת ה' חלה על האישה בדיוק כמו על האיש, שהרי גם הנשים נצטוו יחד עם האנשים בדיבר הראשון בעשרת הדיברות: "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" – הוא הציווי לידע את ה' יתעלה. לפיכך, האשה, כמו האיש, מחויבת ללמוד מדעים ומחשבת ישראל שבהם תכיר את מי-שאמר-והיה-העולם. ויש לדעת, כי לא כל מי שמסוגל ללמוד תורה מסוגל ללמוד מדעים ומחשבה! ובמלים אחרות, אין שום עוררין על יכולותיה של האישה להתרומם לדרגה הגבוהה ביותר, וכבר קמו להם לישראל נביאות לא מעטות ונשות חסד נבונות מאד, אשר הינן פאר ודוגמה ומופת.


מדוע אפוא הקב"ה לא ציווה על האשה ללמוד תורה? ובכן, נראה לי שהסיבה לכך היא משום שהאשה טרודה יותר מהאיש בניהול הבית ובחינוך הילדים; אך בעיקר מפני שלאשה יש מוסר אנושי טבעי, ואם לא יקלקלו אותה בכוח היא אינה זקוקה לתורה כתבלין יום-יומי כדי להינצל מייצר הרע, אלא היא עומדת בקדושתה ובטהרתה. לפיכך, האישה אינה מחויבת להגות בתורה ביום ובלילה, היא אמנם מחויבת לידע את העניינים אשר יועילו לה וינחו אותה לחיי טהרה וקדושה ואושר ושמחה, אך לאחר שידעה את כל אלה, היא רשאית לבחור אם להמשיך וללמוד, או לעסוק רק בידיעת ה' ובהתקרבות מחשבתית לבורא-עולם.


אמנם, יש שתי הלכות אשר עלולים להיתלות בהן בעלי עניין שונאי דת ומוסר, כדי לגרום לאישה להתרחק מדת משה וישראל, וכך להרחיק אותה מצניעות וממוסר במטרה שתהיה כלי שרת ושפחה נרצעת לתאוותיהם ולזימותיהם, ובהמשך נסביר את ההלכות הללו.


א. לימוד הלכות לנשים


בהלכה הבאה נלמד, כי רבנו כורך את האיש והאישה יחדיו כאשר הוא מבאר מי הם אלה אשר ראויים ומחויבים ללמוד תורה, בין על-ידי ציווי תורני ובין על-ידי השכל הישר.


וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ד, כ):


"ואני אומר שאין ראוי לְהִטַּיֵּיל בפרדס אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר. ולחם ובשר זה הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות [=הִלכות משנה תורה]. ואף-על-פי שדברים אלו 'דבר קטן' קראו אותן חכמים [...] ראויין הן להקדימן. שהן מיישבין דעתו של אדם תחילה, ועוד, שהן הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש-ברוך-הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם-הבא. ואפשר שיידעם הכל, קטן וגדול, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר".


רבנו מדבר בהלכה זו על לימוד הִלכות "משנה תורה", ובמלים אחרות, אין שום מניעה לאשה לדעת רבנו, ללמוד הלכות מספרו "משנה תורה"! אין שום איסור ואפילו לא ריח של איסור. להיפך, ההיגיון מורה כאמור, שחובה על האישה ללמוד הלכות, שהרי איך תדע לשמור על טהרת הבית? איך תדע לשמור על כשרות המאכלים? איך תדע להעריך את לימוד התורה ולעודד את אישהּ ללמוד ולקבוע עתים לתורה, אם היא אינה יודעת מהו אור התורה?


ב. לימוד מדעים ומחשבת ישראל


ראינו לעיל כי הנשים נכללות בכלל האנשים במסוגלותן להבין את הלכות "משנה תורה", ומכך שרבנו כורך את הנשים והאנשים יחדיו, למדנו על חיובה של האישה ללמוד, לא מכוח ציווי תורני שהרי אסור להוסיף על התורה, אלא מכוח הצורך לידע כיצד להנהיג את עצמה וביתה ובניה, ולעתים גם את בעלה – כי לעתים קרובות האישה נבונה יותר מן האיש, והוא זקוק להדרכתה ולעצתה על כל צעד ושעל, וכמו שנאמר על מנוח: "וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ" (שו' יג, יא); ודרשו חכמים שמנוח עם הארץ היה, ואשתו היא הייתה הנבונה והמשכילה והדומיננטית, והיא זו שהבינה את מטרת התגלות המלאך להם, לעומת מנוח אשר נבהל לסבור שעתה הם ימותו בגלל שהם ראו את מלאך ה' צבאות, וכך נאמר שם (כא–כג):


"וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְיָ לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ, אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְיָ הוּא [ואשתו הבינה מזמן]. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ. וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ: לוּ חָפֵץ יְיָ לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת".


גם בסיפור דבורה הנביאה וברק בן אבינועם, דבורה הנביאה היא הדומיננטית, המנהיגה והמשכילה, והיא אף מודיעה לברק כי תהילת הניצחון לא תהיה לו – ללוחם הדגול, אלא לאישה אמיצה ונבונה וצדיקה (שו' ד, ח–ט): "וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ. וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ כִּי בְיַד אִשָּׁה יִמְכֹּר יְיָ אֶת סִיסְרָא וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם בָּרָק קֶדְשָׁה".


לאחר שראינו את כל זאת, נעבור לעיין בהלכות תשובה (י, ח–ט), שם רבנו פוסק כך:


"כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עליו פורענות, הרי זה עוסק בה שלא לשמה. וכל העוסק בה, לא ליראה ולא לקבל שכר, אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה – הרי זה עוסק בה לשמה. ואמרו חכמים: לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".


"לפיכך, כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה, מגלין להן רז זה מעט-מעט, ומרגילין אותן לעניין זה בנחת, עד שישיגוהו ויידעוהו ויעבדוהו מאהבה".


נמצא לפי הלכה זו, שלא רק שיש חובה ללמד את הנשים תורה, ולא רק שיש בכוחן "שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתרה" כלשון רבנו, יש בכוחן להשיג ולידע את ה' יתעלה ולעבוד אותו מאהבה! דרגה שכל אדם שהגיע להישגים רוחניים אמיתיים שואף אליה! כי עבודה מאהבה הינה הדרגה הגבוהה ביותר של עבודת ה', דרגה שרק יחידי סגולה בדור זוכים לה! דרגה שכל "גדולי הדור" הפרו-נוצריים בימינו רחוקים מאד ממנה, מפני שהם תועים נכשלים ונחבלים בהפיכת תורת חיים לקורדום חוצבים, ומתעים את העם אחרי התוהו וההבל.


והנה לכם ראיה מהלכות תשובה (י, ז), שעבודה מאהבה היא דרגה גבוהה ונשגבה:


"ועוד אמרו חכמים: 'בְּמִצְו‍ֹתָיו חָפֵץ מְאֹד' [תה' קיב, א] – 'בְּמִצְו‍ֹתָיו' ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווין לנבוני תלמידיהן ומשכיליהן בְּיִחוּד: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב [הרב הוא משל לה' יתעלה ויתרומם] על-מנת לקבל טובה [לִזְכּוֹת בשכר] אלא היו כעבדים המשמשים את הרב על-מנת שלא לקבל כלום, אלא מפני שהוא הרב ראוי לשמשו, כלומר [דהיינו, מוסר ההשכל במשל הרב ועבדיו הוא:] עבדו מאהבה [את ה' יתעלה!]".


זאת ועוד, כידוע, נשים חייבות במצות אהבת ה' יתעלה שמו בדיוק כמו האנשים, שהרי אין זו מצות עשה שהזמן גרמה, אלא מצוה תמידית בכל עת ובכל שעה. לפיכך, האישה חייבת אפוא גם בלימוד העניינים אשר מרוממים את האדם לידע את ה' יתעלה, שהרי איך תקיים את מצות אהבת ה' בתכלית השלמות אם לא תכשיר את עצמה במדעים המכשירים (תורת ההיגיון, מתמטיקה, הנדסה וכו'), ואם לא תשכיל את המדעים המובילים (מדעי הטבע)?


וכֹה דברי רבנו בהמשך הלכות תשובה שם (י, י–יא), וברור שמילת "אדם" אשר נזכרה בהלכה לקמן כוללת בתוכה גם את האיש וגם את האישה, ולא רק כי השֵּׂכל הישר מחייב זאת, ולא רק כי בהלכות שקדמו רבנו כורך את האיש והאישה יחדיו בחיוב אהבת וידיעת ה' יתעלה, אלא גם מפני שהתורה בעצמה מלמדת שהמילה "אדם" נועדה לאיש ולאישה יחדיו (בר' ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם, וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם 'אָדָם' בְּיוֹם הִבָּרְאָם".


לאחר שראינו כל זאת, נעיין בהלכות תשובה שנזכרו לעיל (י, י–יא):


"דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש-ברוך-הוא נקשרת בליבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל שבעולם חוץ ממנה, כמו שציווה ואמר: 'בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ' [דב' ו, ה] – אלא בדעה שיידעהו, ועל-פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט – מעט, ואם הרבה – הרבה. לפיכך צריך אדם [=האיש והאישה] לייחֵד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כוח שיש באדם להבין ולהשיג, כמו שבארנו בהלכות יסודי התורה".


נמצא אפוא, כי האישה חייבת מן התורה ללמוד מדעים! לא רק מדעים מכשירים אשר ירוממו אותה להיגיון בריא ולסיגול כלֵי למידה הבנה וניתוח מדויקים, אלא גם מדעים מובילים, דהיינו כלל מדעי הטבע לריבוי סוגיהם ומיניהם, ככל יכולת האישה עצמה וככל יכולת משפחתה והחברה להעניק לה מאותם המדעים, ובלימודם לשם שמים האישה מקיימת את המצוה שהיא תכלית קיום האדם בעולם: ידיעת ה' יתעלה זכרו ככל יכולת השכל האנושי.


ג. אימתי לימוד התורה הופך לתפלות?


רבנו פוסק בהלכות תלמוד תורה (א, ט–יז), וכֹה דבריו:


"אישה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטווית, וכל העושה דבר שאינו מצֻווה עליו, אין שכרו כשכר המצֻווה שעשה, אלא פחות ממנו".


גם מהלכה זו עולה שמותר לאישה ללמוד תורה, ולא רק שמותר לה, יש לה אפילו שכר על-כך מאת ה' יתעלה! ובמלים אחרות, לאישה יש בחירה אם ללמוד תורה ולזכות במצוה, או שלא ללמוד תורה ולא לזכות במצוה, אך היא אינה מחויבת לקיים את מצות תלמוד תורה.


ומדוע שׂכרהּ פחות משכר המצֻווה ועושה? מפני שהמצֻווה ועושה זוכה לשתי מצוות: גם זכות לימוד התורה שזו מצוה וזכות גדולה בפני עצמה, ובעניין זה האיש והאישה שווים; וגם מפני שהוא קיים את ציוויו של ה' אלהיו להגות בתורה ובחוכמתה, ובזה אין האיש והאישה שווים, כי האישה אינה מצֻווה ולכן היא אינה זוכה לשכר על עצם קיום הציווי.


רבנו ממשיך ופוסק בהלכות תלמוד תורה שם (א, ט–יז), וכֹה דבריו:


"אף-על-פי שיש לה שכר, ציוו חכמים שלא ילמֵּד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתן מכֻוונת להתלמד והן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים: כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה-שבעל-פה, אבל תורה-שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה, ואם לימדהּ אינו כמלמדה תפלות".


ראשית נסביר מהי ה"תִּפְלוּת" שנזכרה בהלכה, וכֹה דברי רבנו בפירוש המשנה (סוטה ג, ג): "תפלות, והוא השווא ודברי ההבל". נמצא, כי לדעת חז"ל ורבנו, הבת עלולה להגיע למסקנה השגויה שהתורה-שבעל-פה היא שווא והבל! מדוע? ובכן, ברור שלא כל אישה עלולה לשגות ולחשוב שהִלכות התורה-שבעל-פה הינן שווא והבל, אלא מדובר בילדה או נערה קטנה, שהרי רבנו מדגיש פעמיים שכל אזהרת חז"ל היא לאב שלא ילמד את בתו תורה-שבעל-פה: "ציוו חכמים שלא ילמֵּד אדם את בתו תורה [...] כל המלמד את בתו תורה".


כלומר, דווקא בגלל תבונתה של הנערה יש חשש, כי נער או ילד טרם התפתח בקרבו חוש הביקורת והאבחנה, ובדרך כלל הוא יקבל כל מה שאביו ילמד אותו ללא קושיות, ולכן קראו חז"ל ללימוד בגיל הרך: "גרסא דינקותא" – הנער גורס מבלי להבין ולחשוב יותר מדי על הדברים. מה-שאין-כן הנערה, שהתפתחותה השכלית והביקורתית מהירה יותר, והיא נוטה יותר להרהר ולהעמיק בדברים כבר מגיל צעיר, היא כן מסוגלת לבחון את הדברים בעין שכלה, אך יש חשש שמכיוון ששכלה טרם הבשיל, פירות הלימוד וההתבוננות יהיו בוסר.


זאת ועוד, ייתכן שיהיו גם נערים יחידים אשר שכלם כבר התפתח יפה, והם יהיו מסוגלים להתבונן ולבחון את הדברים בעין ביקורתית מסוימת. ברם, מכיוון שהם מחויבים ללמוד תורה מדין חינוך, לא מנעו מהם ללמוד ואפילו שישגו בתחילת תלמודם; ויתרה מזאת, אין לגזור גזירות על הכלל בשל היחידים, שהרי רובם ממילא טרם בשלו להתבוננות ביקורתית.


אמנם, רבנו גם אומר בהלכה: "מפני שרוב הנשים אין דעתן מכֻוונת להתלמד", אך אפשר בהחלט לפרש שמדובר בבת קטנה כבת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, שהיא כבר בגדר אישה מבחינת ההלכה. כמו כן, לא יעלה על הדעת שמדובר בבת גדולה, שהרי הבנות היו מתחתנות צעירות בימי חכמי המשנה והתלמוד, והנני משער שעד גיל שש-עשרה או שבע-עשרה רוב הבנות היו כבר נשואות, ולכן בת האמורה בלשון חז"ל ורבנו היא מה שנקראת בימינו נערה אשר טרם הבשילה תבונתה ויכולת אבחנתה (גיל הטיפש-עשרה).


זאת ועוד, יוסף קאפח מוסר לנו את הביאור של רבותינו נוחי נפש להלכה זו, ולפיו לא מדובר בהלכות התורה-שבעל-פה, אלא בלימוד שלוש-עשרה המידות, וזה לשונו שם:


"לפיכך פירשו לנו רבותינו, כי תורה-שבעל-פה האמורה כאן, אין הכוונה הלכות פסוקות, אלא עצם הלמידות בשלוש-עשרה מידות. [כלומר, מפני] שאין בכוחן [של הבנות] להבין שדין גמור תלוי בהיקש או בגזרה שווה, וכשיראו הררים גדולים [הלכות יסודיות] תלויים לכאורה בשערה [בראיות קלושות], יבואו לפקפק בהן ולהוציאן לדברי הבאי [=ישגו לחשוב שמדובר בדברי שווא והבל] [...] ואינן יודעות שהכל נאמר למשה בסיני, ושאין הלמידות אלא להראות כי מחוכמת הכתוב הכל נרמז בו, וכמו שבאר רבנו בהקדמתו למשנה".


וכֹה דברי רבנו בהקדמתו למשנה (עמ' יא):


"כל הדינים הקבועים בתורה נחלקים לחמשה חלקים: החלק הראשון, הפירושים המקובלים ממשה שיש להם רמז בכתוב או שאפשר ללמדם באחת המידות. וזה אין בו מחלוקת כלל, אלא כל זמן שיאמר אדם: קיבלתי כך וכך, מסתלק כל ויכוח".


ונראה שצדקו דברי רבותינו נוחי הנפש, שהרי בימי חכמי המשנה והתלמוד לא היה הספר "משנה תורה", ולימוד התורה היה לימוד דרכי התלמוד וסוגיותיו, במטרה כמובן להגיע לחקר האמת ההלכתית הסופית (סופיות הדיון). כמו כן, לא יעלה על הדעת שמדובר בספר "משנה תורה", דהיינו בהלכות פסוקות מפורשות, שהרי רבנו אומר לעיל שגם הנשים ראויות וזקוקות ללמוד ולהבין את הספר "משנה תורה", ובמלים אחרות, גם להן יש בלימודו תועלת רבה.


סוף דבר


בימינו הנשים והאנשים שווים לחלוטין בעניין התִּפלות, שהרי "לימוד התורה" הפרו-נוצרי בימינו, אשר הפך את התורה לקורדום חוצבים אימתני, הוא בעיקר לימוד גמרא עם פירוש רש"י, וכל מי שלומד גמרא עם פירוש רש"י, לא כאילו לומד תפלות, אלא ודאי מדרדר את עצמו לסכלות אשר חמורה בהרבה מהתפלות – שהרי לימוד האגדות והמשלים ללא הבנת תכליתם וללא כלים מדעיים ישרים, וכן שיבוש ובלבול המחשבה בכל ההלכות וההשקפות הדחויות, וכן יגיעה לשווא ולריק בפלפולי הפרוטוקולים והסוגיות, וכמובן הרס המחשבה בפירוש רש"י אשר לופת אותה בגרורות של השקפות מינות וטמטום – כל זאת משבש את האדם ומרחיק אותו מאוד מה' יתעלה, ומסיח את דעתו מלימוד העניינים אשר ירוממו אותו להיום ישר חכם ונבון, אדם אשר עובד את בוראו ויודעו, ישראל אשר בך אתפאר.


לפיכך, אין לי צל של ספק שחז"ל היו מגיהים ומשכתבים את נוסח הוראתם וציוויים הנדון, ובמקום: "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות", הם היו אומרים: "כל המלמד את בנו גמרא עם פירוש רש"י מלמדו מינות וסכלות ולִסטות ועוקר אותו ואת בנו מן העולם". ובעניינים אלה ראו מאמרי: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".


אחתום בפירוש רש"י-שר"י, אשר סבר כי אסור לאב ללמֵּד את בתו תורה מפני "שמתוכה [כלומר מתוך לימוד סוגיות התורה-שבעל-פה] היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע" (סוטה כא ע"ב). ואם בגלל זאת אסור לאב ללמד את בתו תורה, הרי שרש"י רומז על דברי איסור נסתרים וחמורים, מהי אפוא לפי דעתכם כוונתו באמרוֹ: "ועושה דבריה בהצנע"?


וכל המפרשים שראיתי הבינו שרש"י מתכוון לערמימות של זנות! ונראה לי שזו באמת כוונת רש"י, שהרי שְׁבָח הוא לאשה שתעשה דברי רשות או מצוה בהצנע, מדוע אפוא חז"ל לפי רש"י הרחיקו את האשה מלעשות את דבריה בהצנע? לזאת יש להוסיף שרש"י רומז שמדובר באיסור שדרושה לו ערמימות, וברור שלזנות דרושה ערמימות רבה והסתר גדול. כמו כן, רש"י כאילו נוקט בלשון יפה ונקייה, אך למעשה הוא מחדיר זימה ותועבה למחשבה, ואף חושד לחינם בבנות ישראל הכשרות, שלא יעשו-כן אלא-אם-כן יחונכו לדרכי התועבה.


זאת ועוד, איך אפשר להעלות על הדעת שלימוד סוגיות התלמוד ידרדר לזנות? והלא זו היפך מהותה של התורה, אשר מרוממת את האדם להתרומם מעל חומרו ובהמיותו.


אלא, יש מי שהתורה נעשית לו סם המוות, וזהו רש"י-שר"י וחבר מרעיו, אשר הפכו את התורה למינות, ולכן התורה הפכה לרש"י לסם המוות: לכלי אשר מסעיר את דמיונו ומעורר את תאוותיו ויצריו, ולכלי אשר פותח לו בעורמה פתחי חטאת באמצעות כל מיני תכסיסים ערמומיים; כמו אצל הרבנים המחופשים בימינו אשר מנצלים ילדים בערמה בתלמודי תורה, וכמו האדמו"רים הנפוחים אשר משתעשעים בילדים קטנים, והדברים ידועים ומפורסמים לכל מי שמצוי בתוך החברה של צאצאי המינים, כי רבו שם מאד מקרי הפדופיליה.


וכבר ראינו במקומות רבים התייחסויות נגעלות לענייני אישות בפירושו של רש"י, וזו רק דוגמה נוספת להתמקדותו בחרפת המין האנושי הוא חוש המישוש, כלשונו של אריסטו.


"הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם" (יש סה, ה).


"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל הַגַּנּוֹת אַחַר אַחַת בַּתָּוֶךְ [רמז לביאות האסורות] אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר [רמז לתאוות האכילה] יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" (יש' סו, יז).

לימוד תורה לנשים לדעת הרמב''ם
.pdf
Download PDF • 177KB

125 צפיות2תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!