לימוד התורה בימיו של רבנו בחיי ובימינו

רבנו בחיי בן יוסף בן פקודה (ספרד, המאה הי"א) מתאר בספרו "תורת חובות הלבבות" את מצב לימוד התורה בימיו, וכֹה דבריו שם (עמ' כג):


"וכל מי שחשק לעיין בחוכמת התורה, אין מטרתו ממנה [=להשׂיג מן התורה] אלא לְמַה שֶׁיִּיקָּרֵא בו חכם אצל ההמון וייחשב ידען בעיני המתדמים לחשובים, ונמצא פונה מידיעת ספר תורת ה' אל מה שלא יוסיף לו מעלה ולא יתטהר בו ממגרעת שבנפשו, ואשר אילו לא יְדָעוֹ לא היה נענש עליו, ונתעלם מלעיין ביסודי דתו וצירי תורתו אשר אין לו התנצלות על אי ידיעתם וההתעלמות מהם, ולא תיתכן לו שום מצוה בלי ידיעתן ועשייתן, כגון ידיעת בירור ייחוד השם – האם חייבים אנו לעיין בכך בשכלנו, או שדי לנו אם יתאמת מצד הקבלה [=המסורת] בכך שנֹאמר: 'אלהינו אחד' כדרך שאומרים ההמון בלי ראיה והוכחה?


[רבנו בחיי מוסיף:] והאם חייבים אנו לחקור על עניין האחד האמתי והאחד שהוא על דרך ההעברה [=ההעברה וההשאלה, והוא מבאר עניינים אלה בשער ייחוד השם] כדי שיובדל בדעתנו עניין זה מיתר האחדים הנמצאים או לאו? וזה ממה שאין מפלט לדתי מלדעת אותו, ועליו זירז הכתוב באמרוֹ: 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים' [דב' ד, לט]".


רבנו בחיי מתאר מציאות עגומה, שכל מי שפונה ללימוד התורה משקיע בדברים שבהם יזכה לכבוד ולמעמד וליוקרה ולפרסום אצל ההמון ואצל גדולי התורה אנשי השם המתדמים לחשובים, אך אינם חשובים באמת לפני הקב"ה. לצד דברים אלה, מָרי מסביר מהם הדברים שאותם אנשים מכלים בהם את ימיהם כדי להשיג כבוד וגדולה מדומים, וכֹה דבריו שם (הערה 16): "וייתכן שכוונת רבנו ל[פירוש] אגדות ברכות ופרק חלק כפשוטן [...] ואפשר שכוונתו לפלפולי ההמצאות המשפטיות הנדירות במשפטי התורה".


עשׂוֹת שׁיטות הרבה אין קץ


"וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ" (קה' יב, ב).


לדעתי יש להוסיף לרשימתו של מָרי גם את אלה שמתהדרים בהעתקת אינסוף שיטות הלכתיות בנושא מסוים – דומות או שונות. העתקת השיטות הדומות נועדה לחזק את שיטת המחבר והעתקת השיטות השונות נועדה להתהדר ולהתרברב באיסוף השיטות הרבות, ובזאת נדמה להם שהשׂיגו מעלה לפני ה' יתברך, אך למעשה מילאו את עצמם בדברים שאין בהם תועלת ולעתים קרובות אף הבלים ממש. המעלה היחידה שהשיגו היא בעיני ההמון שאינם יודעים להעריך חכמה באמת, וכן בעיני אנשי השם המתדמים לחשובים, שמשבחים את אריכות דבריהם המייגעים ואורך רשימת הפוסקים שאספו כדי להתגאות בבקיאותם המדומה. וכבר הוכיח אותם הנביא ירמיה על דרכם המשובשת (ט, כג): "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", ולא בהעתקת שיטות על גבי שיטות שאריכות העיסוק בהן רק מסיחה את הדעת מן האמת ומידיעת השם יתברך ויתעלה.


בדרך זו תועים רבים ב"עולם התורה" בימינו, ודומני שגדולי המהבילים ההולכים בשיטה הזו הינם עִזֵּי משפחת יוסף אשר אינם יודעים מימינם ומשמאלם, ואשר מילאו את דפי ספריהם בשיטות על-גבי שיטות מטופשות והזויות גם כדי להסתיר את סכלותם ולכזב בידענותם, אך לא פחות מזה כדי להחניף לצאצאי המינים בהתייחסם בהערצה לדברי אבותיהם המהובלים. וראוי לצרף בעניין זה את דברי רבנו הרמב"ם במורה (עמ' קצו), וכֹה דבריו:


"לפי שכל דבר שהוּכח [=שהוא אמת ונכון] לא תוסיף אמיתתו ולא יתחזק הנכון שבו בהסכמת כל העולם עליו, ולא תיגרע אמיתתו ולא יֵחָלֵשׁ הנכון שבו אם יחלקו כל אנשי הארץ עליו". על דברי הרמב"ם הללו מעיר מָרי יוסף קאפח שם וזה לשונו: "כמה מרפסן אגרי דברי האמת הללו, וכמה צריכים בעלי התשובות בימינו לקבעם כמרגלית לנגד עיניהם, שהם מביאים חבילות של בעלי סברא הרצויה להם כדי לעבּוֹת את האמת שלהם [=והאמנם רק "בעלי התשובות"? מדוע צמצמת וטשטשת את האמת מָרי יוסף קאפח?]".


השקפה או דעה שהוכחה כאמת, אין לה צורך בחיזוק מפלוני אלמוני שהלך בשיטה זו, ולא ב"הסכמות" או ב"המלצות" משוּם אדם או שנדמה לאדם, והיא אף לא תיחלש במאומה אם כל הנחשבים לגדולים יחלקו עליה, אין לזה כל משמעות לעצם האמת. ולכן, כאשר אני רואה רשימות ארוכות ומייגעות של סברות זהות או ריבוי ב"הסכמות" לפני פתיחת ספר "תורני" מהודר בחיצוניותו, אין אני מתרשם מאורכן או ממליצותיהן או ממספרן המייגע. אדרבה, אם היו בספר דברי אמת באמת, המחבר לא היה צריך להתייגע כדי לאסוף שיטות שיחזקו את הזיותיו או לכתת רגליו ולהחניף לעובדי אלילים כדי להשיג "הסכמות" מאנשי השם הריקים, וכל זאת כדי שספרוֹ יימכר או כדי שיכניסוהו לפנתיאון ארון הספרים ה"תורני".


כחוטבי עצים ביער


נחזור עתה לדברי רבנו בחיי לעיל שאומר משפט מטלטל, ולפיו אין ערך לעשיית המצוות ללא ידיעת השם, וכֹה דבריו: "ולא תיתכן לו שום מצוה בלי ידיעתן ועשייתן". ואכן, מָרי זיהה את עומק דבריו של רבנו בחיי והוא מעיר שם על דבריו אלה: "כי עשיית המצוות – לדעת רבנו וכך לדעת הרמב"ם – ללא ידיעת השם אינו אלא 'כחוטב עצים ביער', כלשון הרמב"ם בסוף מורה הנבוכים". ועל אף הבנתו זו, מָרי בחר לחבור לצאצאי המינים לחוטבי העצים והגומות למיניהם למחללי שם שמים לחוצבי התורה מהובלי הדעת נעדרי המחשבה, וכרע והשתחווה להם, ולא הצליח להתרומם מעל אהבת הממון כדי להדריך אותנו אל דרך האמת.


והנה דברי רבנו במורה בעניין חוטבי העצים למיניהם: "וכן כל זמן שאתה עושה מצוה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה ולא ממי בא [="מי הוא המצווה" (מָרי)] ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל תכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]". ואל יהא קל בעיניכם עוון זה, שהרי בפסוק הבא הנביא ירמיה מגלה לנו על עונשם החמור של המפנים עורף לידיעת ה': "הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".


נחזור לדברי רבנו בחיי, בימינו המצב חמור עוד יותר מאשר בתקופתו, וברוב המקרים "דורשי החכמה" עוטי השחורים אפילו לא משקיעים את זמנם בעיון מעמיק בשיטות זניחות או בפלפולים הזויים, אלא מכלים את ימיהם בחימום כיסא מרופד, בנדנוד גוום ומגבעתם, בעשיית תנועות חפירה עם גודלם, ובעיוות פניהם כמתאמצים להבין דבר קשה, תוך שהם ממלמלים בארמית משפטים שאינם מבינים כמלחשי סגולה ולא יותר.


"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).

"יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" (תה' קז, כז).

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!