רבנו בחיי בן יוסף בן פקודה (ספרד, המאה הי"א) מתאר בספרו "תורת חובות הלבבות" את מצב לימוד התורה בימיו, וכֹה דבריו שם (עמ' כג):
"וכל מי שחשק לעיין בחוכמת התורה, אין מטרתו ממנה [=להשׂיג מן התורה] אלא לְמַה שֶׁיִּיקָּרֵא בו חכם אצל ההמון וייחשב ידען בעיני המתדמים לחשובים, ונמצא פונה מידיעת ספר תורת ה' אל מה שלא יוסיף לו מעלה ולא יתטהר בו ממגרעת שבנפשו, ואשר אילו לא יְדָעוֹ לא היה נענש עליו, ונתעלם מלעיין ביסודי דתו וצירי תורתו אשר אין לו התנצלות על אי ידיעתם וההתעלמות מהם, ולא תיתכן לו שום מצוה בלי ידיעתן ועשייתן, כגון ידיעת בירור ייחוד השם – האם חייבים אנו לעיין בכך בשכלנו, או שדי לנו אם יתאמת מצד הקבלה [=המסורת] בכך שנֹאמר: 'אלהינו אחד' כדרך שאומרים ההמון בלי ראיה והוכחה?
[רבנו בחיי מוסיף:] והאם חייבים אנו לחקור על עניין האחד האמיתי והאחד שהוא על דרך ההעברה [=ההעברה וההשאלה, והוא מבאר עניינים אלה בשער ייחוד השם] כדי שיובדל בדעתנו עניין זה מיתר האחדים הנמצאים או לאו? וזה ממה שאין מפלט לדתי מלדעת אותו, ועליו זירז הכתוב באמרוֹ: 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים' [דב' ד, לט]".
רבנו בחיי מתאר מציאות דתית יהודית עגומה ועלובה ביותר, לפיה כל מי שפונה ללימוד התורה משקיע בדברים שבהם יזכה לכבוד ולמעמד וליוקרה ולפרסום אצל ההמון ואצל גדולי האסלה אנשי השם המתדמים לחשובים, אך אינם חשובים באמת לפני צור עולמים. לצד דברים אלה, קאפח מסביר מהם הדברים שאותם אנשים מכלים בהם את ימיהם כדי להשיג כבוד וגדולה מדומים, וכֹה דבריו שם (הערה 16): "וייתכן שכוונת רבנו ל[פירוש] אגדות ברכות ופרק חלק כפשוטן [...] ואפשר שכוונתו לפלפולי ההמצאות המשפטיות הנדירות במשפטי התורה".
עֲשׂוֹת שׁיטות הרבה אין קץ
"וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ" (קה' יב, ב).
לדעתי יש להוסיף לרשימתו של קאפח גם את אלה שמתהדרים בהעתקת אינסוף שיטות הלכתיות בנושא מסוים – דומות או שונות. העתקת השיטות הדומות נועדה לחזק את שיטת המחבר, והעתקת השיטות השונות נועדה להתהדר ולהתרברב באיסוף השיטות הרבות כאילו המחבר גאון עצום. בזאת נדמה לשוטים שהשׂיגו מעלה לפני ה' יתברך, אך למעשה מילאו את עצמם בדברים שאין בהם תועלת ולעתים קרובות אף הבלים ממש. המעלה היחידה שהשיגו היא בעיני המון בני האדם שאינם יודעים להעריך חכמה באמת, וכן בעיני הקולגות: אנשי השם המתדמים לחשובים, אשר משבחים את אריכות דבריהם המייגעים ואורך רשימת הפוסקים שאספו כדי להתגאות בבקיאותם המדומה (כדי לרומם את חיבוריהם שלהם, שהרי הם הולכים באותה שיטה של איסוף קש וגבבה). וכבר הוכיח אותם הנביא ירמיה על דרכם המשובשת (ט, כג): "כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", ולא בהעתקת שיטות על-גבי שיטות שהעיסוק בהן מסית את המחשבה מדרך האמת ומשכיח את חובת ידיעת ה' יתעלה.
בדרך זו תועה עולם התורה האורתודוקסי בימינו, ודומני שגדולי המהבילים ההולכים בשיטה הזו הינם עִזֵּי משפחת יוסף אשר אינם יודעים מימינם ומשמאלם, ואשר מילאו את דפי ספריהם בשיטות על-גבי שיטות מטופשות והזויות גם כדי להסתיר את סכלותם ולכזב בידענותם, אך לא פחות מזה כדי להחניף למינים ולצאצאיהם בהתייחסות מעריצה ומתבטלת כלפי אבותיהם המהובלים. וראוי לצרף בעניין זה את דברי רבנו הרמב"ם במורה (עמ' קצו), וכֹה דבריו:
"לפי שכל דבר שהוּכח [=שהוא אמת ונכון] לא תוסיף אמיתתו ולא יתחזק הנכון שבו בהסכמת כל העולם עליו, ולא תיגרע אמיתתו ולא יֵחָלֵשׁ הנכון שבו אם יחלקו כל אנשי הארץ עליו". על דברי הרמב"ם הללו מעיר קאפח שם, וזה לשונו: "כמה מרפסן אגרי דברי האמת הללו, וכמה צריכים בעלי התשובות בימינו לקבעם כמרגלית לנגד עיניהם, שהם מביאים חבילות של בעלי סברא הרצויה להם כדי לעבּוֹת את האמת שלהם [האמנם רק "בעלי התשובות"? מדוע קאפח השכיר מצמצם ומטשטש את האמת? והלא כל ספרי ההלכה המהובלים בימינו כך הם]".
השקפה או דעה שהוּכחה כאמת, אין לה צורך בחיזוק מפלוני-אלמוני שהלך בשיטה זו, ולא ב"הסכמות" או ב"המלצות" משוּם אדם או שנדמה לאדם, והיא אף לא תיחלש במאומה אם כל הנחשבים לגדולים יחלקו עליה, אין לכל זה שום משמעות לעצם האמת. ולכן, כאשר אני רואה רשימות ארוכות ומייגעות של סברות זהות או ריבוי של "הסכמות" לפני פתיחת ספר "תורני" מהודר בחיצוניותו, אין אני מתרשם מאורכן או ממליצותיהן או ממספרן המייגע. אדרבה, אם היו בספר דברי אמת באמת, המחבר לא היה צריך להתייגע כדי לאסוף שיטות שיחזקו את הזיותיו או לכתת רגליו ולהחניף לעובדי אלילים כדי להשיג "הסכמות" מאנשי השם הנבובים, וכל זאת כדי שספרוֹ יימכר או כדי שיכניסוהו לפנתיאון ארון הספרים ה"תורני".
כחוטבי עצים ביער
נחזור עתה לדברי רבנו בחיי לעיל שאומר משפט מטלטל, ולפיו אין ערך לעשיית המצוות ללא ידיעת ה', וכֹה דבריו: "ולא תיתכן לו שום מצוה בלי ידיעתן ועשייתן". קאפח השכיר זיהה את עומק דבריו של רבנו בחיי והוא מעיר שם על דבריו אלה: "כי עשיית המצוות – לדעת רבנו וכך לדעת הרמב"ם – ללא ידיעת ה' אינה אלא 'כחוטב עצים ביער', וכלשון הרמב"ם בסוף מורה הנבוכים". ועל אף הבנתו זו, קאפח בחר לחבור ולשרת את המינים וצאצאיהם, חוטבי העצים והגומות למיניהם, מחללי-שם-שמים ביד רמה, הופכי תורת אלהים לקורדום חוצבים, מעוותי התורה ומזייפי המצוות, מחדירי השקפות המינות והתועבה, נעדרי המחשבה וגדושי הזוהמה, אשר מתעים את העם באכזריות אחרי ההבל – קאפח התימני כרע והשתחווה להם, ולא הצליח להתרומם מעל רדיפת הבצע ואהבת השׂררה והכבוד כדי להדריך בעוז לדרך האמת.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, נא) בעניין חוטבי העצים וחופרי הגומות למיניהם:
"וכל זמן שאתה עושה מצוה, [אם] אתה עושה אותה באיבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא [מי הוא אל-אמת אשר ציווה בו] ולא מה תכליתו [מה הטעם שנצטווינו בו] – אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם: 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [יר' יב, ב]".
ואל יהא קל בעיניכם עוון זה שמתאר הנביא ירמיה, כי בפסוק שלפניו הפושעים הללו נזכרים כרשעים ובוגדים, ובפסוק שלאחר-מכן מתואר עונשם החמור המתאים לעוונם הקשה:
"מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד? נְטַעְתָּם גַּם שֹׁרָשׁוּ יֵלְכוּ גַּם עָשׂוּ פֶרִי [ריבוים והצלחתם אינם מעידים על יושרם וטוהר מעשיהם] קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם. וְאַתָּה יְיָ יְדַעְתָּנִי תִּרְאֵנִי וּבָחַנְתָּ לִבִּי אִתָּךְ הַתִּקֵם כְּצֹאן לְטִבְחָה וְהַקְדִּשֵׁם לְיוֹם הֲרֵגָה".
ועם-ישראל כבר מבין היטב את משמעות הפסוקים הללו, ובמיוחד לאחר השואה הנוראה. אך "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע מֵאֲנוּ לָשׁוּב" (יר' ה, ג).
נחזור לדברי רבנו בחיי, בימינו המצב חמור בהרבה מאשר בתקופתו, וברוב המקרים "דורשי החכמה" עוטי השחורים והמרדעות אפילו לא משקיעים את זמנם בעיון מעמיק בשיטות זניחות או בפלפולים הזויים – אלא מכלים את ימיהם בהזיות פרו-נוצריות משחיתות, תוך הצגה חיצונית של "גאונות" אשר באה לידי ביטוי: בנענוע גוום ומגבעתם כחולי הנפש אחוזי הטירוף, בעשיית תנועות חפירה וחציבה עם גודלם, ובעיוות פניהם ומצחם כמתאמצים להבין דבר קשה, תוך שהם ממלמלים בארמית משפטים שאינם מבינים, כמלחשי סגולה ולא יותר.
"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).
"הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְיָ וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו" (עו' א, ח).
"יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע" (תה' קז, כז).