לדעת הרמב"ם מותר לאשכנזים לאכול קטניות בפסח

ידועה ומפורסמת שיטת חכמי-יועצי-אשכנז לאסוֹר אכילת קטניות בפסח. זכורני כשהייתי ילד קטן שוחחתי עם חבריי מעדת האשכנזים האירופיים, והם נהגו להתלונן בפניי על-כך ש"אין מה לאכול בפסח", ו"כל הפסח אוכלים תפוחי אדמה". מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח? מהם יסודותיו של מנהג זה? והאם מותר ליהודי אשכנזי בימינו לאכול קטניות בפסח למרות מנהג אבותיו? בחלקו הראשון של מאמר זה, נסקור את יסודו התלמודי של היתר אכילת הקטניות בפסח, נמשיך בהצגת טעמי המנהג לאסוֹר אכילת קטניות מתוך דברי ראשוני אשכנז, ונבחן את הטעמים האלה לאור דברי התלמוד והרמב"ם.


א. יסוד ההיתר לאכול קטניות בפסח


היסוד הקדום שממנו לומדים שמותר לאכול קטניות בפסח הוא במשנה פסחים (ה, א): "אֵלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון". כידוע, יש מצוַת עשה מן התורה לאכול כזית מצה בליל-הסדר, והמשנה עוסקת בשאלה: מאֵלו מיני דגן ניתן להכין את המצה כדי שנצא בה ידי חובת המצוה? המשנה משיבה על שאלה זו, ומלמדת שיש להכין את המצה דווקא מחמשת מיני הדגן.


בפירושו למשנה זו, רבנו מסביר מדוע המשנה קובעת שיוצאים ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח דווקא בחמשת מיני הדגן הללו, והוא מבאר שיסוד הדברים בפסוק: "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת" (דב' טז, ג). כלומר, הפסוק קושר בין איסור אכילת החמץ לבין חובת אכילת המצות, כדי ללמדנו, שרק מצה שנעשתה מדברים שעשויים להחמיץ יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה. נמצא, שרק מצה שנעשתה מחמשת מיני הדגן הללו שעשויים להחמיץ, יוצאים בה ידי חובת אכילת כזית מצה בליל פסח.


ולענייננו למדנו, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ.


וכֹה דברי רבנו בפירושו למשנה שם:


"אכילת מצה בלילי פסח מצוַת עשה [...]. ונאמר: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת' וכו', כל הזרעונים שבָּצֵקן מחמיץ יוצא בהן ידי חובתו במצה. וחמשה מיני זרעונים אלו בלבד הן שבאין לידי חִמּוּץ, אבל זולתן כגון האורז והדוחן [...] מתקלקל בצקן אם נשתהה ואינו מחמיץ".


יסוד ביאורו של רבנו נמצא בתלמוד (פסחים לה ע"א), וכך נאמר שם:


"[משנה:] אלו דברים שאדם יוצא בהן [כלומר, מי שאכל מצה העשויה מהם – יצא ידי חובת אכילת מצה בפסח]: בחיטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון. [תלמוד:] הני [=אֵלּוּ (חמשת מיני הדגן)] – אִין [=כן], אורז ודוחן – לא. מנא הני מילי? [=מהו המקור לכך שאורז ודוחן שעשו מהם מצה אין יוצאים בה ידי חובה?] אמר קרא [=ממה שנאמר בפסוק]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת', דברים הבאים לידי חִמוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח – יצאו אלו שאינן באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון".


וכך ביאר רבנו חננאל (צפון אפריקה, המאה הי"א) את התלמוד (שם): "ופשטינן מהאי קרא [=ואנו למדים מהפסוק הזה]: 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ' וכו' – דברים שייתכן שיבואו לידי חִמוץ אותם הזהירה תורה שלא תניחם להחמיץ אלא תאכלֵם מצה, אבל אלו שאין באים לידי חִמוץ לעולם, אלא לידי סרחון, גם אם תאכלם מצה אינה חשובה מצה".


נמצא אפוא, שחכמי המשנה והתלמוד קיבלו במסורת התורה-שבעל-פה, שרק חמשת מיני הדגן הללו עשויים להחמיץ כאשר הם באים במגע עם מים. כלומר, כל שאר מיני הזרעים (כולל קטניות), אם יבואו במגע עם מים לעולם לא יחמיצו, ולכן מותר לאכלם בפסח גם אם הם באו במגע עם מים. ללמדנו, שלדעת חכמי המשנה והתלמוד מותר לחלוטין לאכול קטניות בפסח. מסורת תורה-שבעל-פה זו נפסקה להלכה ב"משנה תורה", וכך פוסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ה, א):


"אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני הדגן בלבד. והם שני מיני החיטים שהן החיטה והכוסמת. ושלשה מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון. אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהן – אין בהן משום חמץ, אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ – הרי זה מותר באכילה, שאין זה חִמוץ אלא סרחון".


אגב, מה שנאמר בתלמוד וב"משנה תורה", שהקטניות באות "לידי סרחון" אם ניסו להתפיחן כבצק, רבנו מסביר (לעיל בפירושו למשנה), שכוונת הדברים שהם באים לידי קלקול ועיפוש, בשונה מחמשת מיני דגן שבבואם במגע עם מים הם מתנפחים ומשביחים.


ב. מדוע אסרו חכמי-יועצי-אשכנז לאכול קטניות בפסח?


יש לא מעט טעמים למנהג שאוסר לאכול קטניות בפסח, בפרק זה נעסוק בטעמים הקדומים והמרכזיים.


הטעם הראשון


הטעם הראשון נמצא ב"ספר המנהגות" (אשר בן שאול, צרפת, המאות הי"ב–י"ג), וזה לשונו (עמ' 176): "ונהגו כל העולם שלא לאכול זרעונים בפסח מפני שהן מחמיצין, ועל כן נקראין חימצי". מדבריו עולה: א) שכל העולם נהגו שלא לאכול קטניות; ב) הסיבה שנהגו שלא לאכול היא מפני שהן מחמיצות; ג) המקור לכך שהן מחמיצות הוא מפני שקראו להן בשם "חימצי" אשר דומה לשם "חמץ".


חשוב להדגיש, שטענתו השנייה של אשר בן שאול לפיה קטניות עשויות להחמיץ – מנוגדת לפסק התלמוד, שהרי בתלמוד נפסק מפורשות שחמשת המינים היחידים שמחמיצים במים הם חמשת מיני הדגן שפורטו לעיל. וקאפח, אשר מותח ביקורת על טעמיו ההזויים של אשר, משום מה שוכח את הביקורת המרכזית הזו, לפיה עצם דבריו מנוגדים לתורה-שבעל-פה.


והנה דברי קאפח בפירושו להלכות חמץ ומצה (ה, א):


"והנה מה שכתב [...] ספר המנהגות 'שנהגו כל העולם', טעות הוא ואין הדברים אמת, ורוב ארצות המזרח לא נהגו איסור. ובתימן אכלו את כל הקטניות כאמיתה של תורה. ומה שכתב שמחמיצין מפני שנקראין 'חימצי', דברים מתמיהין, כי היא מין קטנית הנקראת בערבית 'חמץ' ובארמית 'חימצי', ואי דרשינן בשמא [=ואם דורשים לאסוֹר דברים לפי השם שלהם], צריך לאסור את היחמור שהוא חיה טהורה מפני ששמו דומה לחמור ["זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ [...] אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר" (דב' יד, ד–ה)], ואלה דברים שלא ניתנו להיאמר".


על דבריו של אשר יש תמיהה נוספת: מדבריו לא ברור האם "חימצי" הוא שם לכל הזרעונים, או שם לסוג מסוים של קטנית, ואם "חימצי" הוא שם לסוג מסוים של קטנית, כפי שהוא במקורו בארמית, מדוע אשר הצרפתי מפליג בדמיונו ואוסר את כל סוגי הקטניות? ובכן, התשובה היא שאין לתמוה על-כך שדברי השוטים תמוהים וסבוכים, כי כך היא דרכם.


הטעם השני


הטעם השני הובא בתוך דברי מנוח בן יעקב, שגם הוא התגורר בארץ המינים (צרפת, המאה הי"ג). אמנם, מנוח חולק על הטעם שכותב אשר בן שאול ב"ספר המנהגות", אך הוא מעלה טעם אחר, וזה לשונו (בפירושו לדברי הרמב"ם ב"משנה תורה" לעיל):


"וכתוב ב'ספר המנהגות' [הובא לעיל] [...]. ולא מסתבר לומר שיהיה המנהג תלוי באיסור כלל, שאין בשום קטניות בעולם שום חִמוץ. אלא מפני שאין דרך לאכול קטניות במועד שהרי כתוב 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [דב' טז, יד], ואין שמחה באכילת תבשיל קטניות".


מדברי מנוח עולה נקודה חשובה והיא, שגם לדעתו אין שום קטניות שעשויות להחמיץ, וכמו שהוא כותב לעיל: "שאין בשום קטניות בעולם שום חִמוץ". מכל מקום, לדעתו, הטעם שמפניו אסרו לאכול קטניות בפסח הוא משום שאין שמחה באכילת קטניות, וזה נוגד את חובת השמחה בחג שנאמר: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". על טעמו זה של מנוח אומר קאפח שם:


"ומה שכתב שאין אוכלין קטניות במועד משום שמחת החג, דברים הרבה יותר מתמיהין [ואין דבריו נכונים, כי אין יותר תמוה ומתמיה מסטייה ממסורת התורה-שבעל-פה, וקאפח מטשטש את העובדה שראשוני אשכנז סטו ממסורת התורה-שבעל-פה שניתנה לנו איש-מפי-איש מפי משה רבנו], ואלו ראה 'לחוח ד'רה' [=לחוח מִדּוּרָה] בשמן שומשמין שפצחו עליה שתי ביצים, היה מניח לחם הניקודים התפל ורץ בכל כוחו להשיג מעדן כזה, וכן תבשיל של אורז בבשר ומֵח עצמות לא היה אומר מה שאמר, וכי יש עונג מועד גדול מזה?".


הטעם השלישי


לאחר שמנוח כתב את טעמו הראשון (במאמרנו הוא הטעם הקודם, דהיינו הטעם השני), הוא התלבט והוסיף טעם נוסף. נראה שהוא הרגיש בחולשת הטעם הראשון שכתב, ולכן בסוף הטעם השני לקמן הוא הוסיף וכתב שם: "וזה הטעם יש לו שורש" – משמע שהטעם הראשון אין לו שורש, דהיינו רעוע ביותר, ואכן צדק בזה. וזה לשונו שם במלואו:


"אחר זה מצאתי כתוב שיש מין אחד נקרא 'ויצאש', והם גרגרים של חיטה שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמין הזונין. שבשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך הישר, וחוזרת זונין, מלשון 'כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ' [הו' א, ב], ובשנה גשומה חוזרת התבואה 'ויצאש' [...] ועל כן אסרו כל קטניות – וזה הטעם יש לו שורש".


מנוח טען שאכילת קטניות בפסח נאסרה, מפני שיש מין מסוים של חיטים שצורתן משתנית בשנת בצורת לצורה שדומה לצורת קטנית, ואם תהיה שנה גשומה לאחר מכן, החיטים חוזרות לצורתן הטבעית. ויש לתמוה, מדוע מנוח אסר את כל הקטניות משום מין מסוים של חיטה? מדוע לא אסר רק את מיני הקטניות שדומות לאותן החיטים? ולא מספיק שגזירה זו כלל לא נאמרה בתלמוד, כלומר בשום מקום בתלמוד לא אסרו לאכול מיני קטניות שדומות לחיטי הזונין, מנוח הוסיף עוד גזירה הזויה על הגזירה ההזויה הראשונה, ואסר את כל מיני הקטניות, גם אלו שאינן דומות כלל לחיטי הזונין. נמצא, שגזרו גזירות מרחיקות לכת, וגזירות על הגזירות, על יסוד טעמים רעועים ורצוצים ביותר, ובניגוד למסורת התורה-שבעל-פה.


ועל עצם טענתו של מנוח, שצורת חיטי הזונין משתנית משנת בצורת לשנה גשומה, כותב קאפח שם: "ומה שכתב על הזונין, יסוד הדברים בלשון רבנו בפירוש המשנה [...] בתוספת דברים שאין להם שחר". וכך כותב רבנו בפירושו למשנה על הזונין (כלאים א, א): "זונין, מין חיטה שהארץ משנה אותה ונפסדת צורתה וטבעה, ולפיכך נקרא זונין מענין היציאה מדרך היושר כאמרוֹ: 'לִבָּם הַזּוֹנֶה' [יח' ו, ט]". כלומר, לדעת רבנו צורת הזונין אינה תלויה בשנת בצורת או בשנה גשומה, אלא באיכות הקרקע, והיא זו שגורמת לשינוי צורת החיטים לזונין, ועניין זה אינו קשור כלל לקטניות או להלכות הפסח.


בהמשך המאמר נסיק מסקנות ביחס לאכילת קטניות בפסח בימינו, כלומר: לאור חולשת הטעמים שבגינם אסרו לאכול קטניות בפסח כאמיתה של תורה, נברר האם האשכנזים צריכים התרת נדרים כדי לשוב ולאכול קטניות בפסח כדין התלמוד? ויתרה מזאת, האם בכלל לדעת הרמב"ם מותר למנוע אכילת קטניות בפסח? כן נגלה מה עומד מאחורי התגית "לאוכלי קטניות" שמוטבעת על שלל המוצרים שמכילים קטניות, ונסיים את מאמרנו בתיאור מצוַת השמחה בחג שיסודה בפסוק: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" (דב' טז, יד).


ג. האם צריך התרת נדרים כדי לאכול קטניות בפסח?


בחינת שלושת הטעמים המרכזיים שבגינם אסרו לאכול קטניות בפסח מלמדת, שאיסור זה רעוע וחלוש ביותר. ויש לשאול, יהודי אשכנזי שמבקש לנהוג כפי הדין התלמודי הקדום והמקורי, האם הוא רשאי לעשות כן? ואם כן, האם הוא צריך לעשות התרת נדרים?


מדברי מנוח הצרפתי עולה, שאם עדה נהגה במנהג שאוסר דבר מסוים, ונתגלה שהמנהג הוא מנהג טעות, כלומר ראשי העדה שגו והנהיגו לאסור דבר שהוא מותר – אפשר ורצוי לחדול מאותו מנהג שאוסר, אך לפי דעתו צריך לעשות התרת נדרים כדי להתיר את המנהג שקיבלו עליהם. דבריו לקמן הובאו כדברי התנגדות לטעם הראשון שהובא במאמר זה, וכזכור, לפי הטעם ההוא אסור לאכול קטניות בפסח משום שהן מחמיצות, וזה לשונו שם:


"ואין ספק שאם רצה לאכול זרעונים בפסח וכיוצא בו משאר קטניות – מותר ואין בזה חשש איסור כלל, ואף על פי שנהגו [לאסוֹר], דהא אמרינן בירושלמי פ' מקום שנהגו [הל' א]: 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו'".


לפי מנוח הצרפתי, אין לאסור לאכול קטניות בפסח משום שהן מחמיצות, ואם אסרוּ מטעם זה, היה מותר ורצוי לבטל את האיסור, ולחזור ולאכול קטניות בפסח לאחר התרת נדרים ("נשאל ומתירין לו"). מדבריו משמע, שאם ניתן להוכיח שגם שאר הטעמים הם טעמים שאינם נכונים, גם במקרה כזה יש לחזור ולאכול קטניות בפסח לאחר התרת נדרים.


ברם, לדעת הרמב"ם אין צורך בהתרת נדרים! לדעתו, מי שאסר על עצמו בטעות דבר שהוא מותר לפי אמיתה של תורה, מספיק להודיע לו שהוא טועה ושהדבר שאסר על עצמו מותר. כלומר, די להודיע לו שהוא טועה ויחזור לנהוג לפי ההלכה המקורית והנכונה. ואלה דברי יוסף קאפח בפירושו להלכות חמץ ומצה (ה, א), ובתוכם מובאים דברי הרמב"ם בעניין זה:


"אמרינן בירושלמי פרק מקום שנהגו (הל' א): 'כל דבר שאינו יודע שמותר וטועה בו באיסור – נשאל ומתירין לו', נראה דרבנו מפרש נשאל [=שואל] לחכם, והחכם מודיעו ואומר לו שהוא טועה ושהדבר מותר, ולא שמתירין לו כהתרת נדר, וזה לשון [הרמב"ם] בתשובה (סי' שי): 'ולפי אלו העיקרים כולם שזכרנו [=שהזכרנו] אמרו [חז"ל], שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור, לפי שמה שזכר [=שהזכיר] הירושלמי הוא התרת מה שחשבו בו אסור, לא חיוב סתירת מנהג שיש בו טעות, לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר'. עיין שם דלדבריו אין צריך התר אלא להודיע שזה טעות".


מפרשנותו של קאפח עולה, כי לדעת הרמב"ם התלמוד הירושלמי חִיֵּב התרת נדרים רק למנהגי איסור שאין יסודם בטעות. ברם, מנהג איסור שנהגו בו כתוצאה מטעות בהבנת כללי ההלכה או מכל אי-הבנה אחרת, אין צורך בהתרת נדרים, רק במתן הודעה שהמנהג הוא מנהג טעות ויחזרו לנהוג כפי שנפסק בהלכה המקורית. זאת ועוד, מדברי הרמב"ם עולה, שרצוי להורות ולעודד בני אדם לחדול מלנהוג במנהגי טעות כגון אלה, ולהשתדל להסביר להם שמדובר במנהגי טעות, ושמצוה לחזור ולנהוג כפי ההלכה המקורית, שהרי רבנו כותב בתשובתו: "שאין ראוי להניח בני אדם על איסור מה שחשבו [שהוא] אסור".


ויתרה מזאת, רבנו הרמב"ם אף רומז שמדובר בעבירה! מפני שהוא משווה בין אדם שחזר בתשובה מעבירות שבידו, לבין אדם שחדל מלנהוג במנהגי איסור שגוּיים: "לפי שאין הפרש בין התרת האסור ובין איסור המותר". כוונתו לומר, כמו שחוזר בתשובה חָדֵל מלהתיר לעצמו את הדברים שנאסרו בתורה ללא התרת נדרים, כך אדם שאסר על עצמו בלא ידיעה, חָדֵל מלאסוֹר על עצמו דברים שלא נאסרו ללא התרת נדרים. כלומר, ממה שהרמב"ם משווה בין התרת האיסור לבין איסור המותר, למדנו, שאסור לאדם לאסוֹר על עצמו דברים ללא צורך, כמו שאסור לו להתיר לעצמו את הדברים האסורים!


***

ויש להוסיף כאן הערה חשובה לדעתי, כאמור, מפרשנותו של קאפח עולה, כי לדעת רבנו התלמוד הירושלמי חִיֵּב התרת נדרים רק למנהגי איסור שאין יסודם בטעות. ובמלים אחרות, אדם שנהג מנהג מסוים שאין יסודו בטעות זקוק להתרת נדרים כדי להתירו, כמו לדוגמה אדם שהחליט לגדל זקן, לפי הזייתו של קאפח יצטרך התרת נדרים כדי להוריד את זקנו. ברם, ההזיה הזו שקאפח מנסה להנחיל אין לה ידיים ורגליים, דהיינו אין שחר לעיקרון ההלכתי אשר לפיו מנהג איסור שאין יסודו בטעות אי-אפשר לחדול ממנו ללא התרת נדרים.


הרחבתי בעניין זה במאמרי: "תפילת ערבית – חובה או רשות", וברשותכם אצטט כמה פסקות מתוך המאמר הזה אשר נוגעות לתשובת רבנו בעניין הירושלמי שנזכר לעיל:


דומני שהמקור של קאפח לשיטתו-הזייתו שמנהג מתקבל כנדר, טמון בביאור רבנו למאמר מסוים בירושלמי בתשובה בסימן שי. אולם, קאפח שגה פעמיים בהבנת התשובה: הוא גם שגה לחשוב שלפי הירושלמי מנהג מתקבל כנדר, וגם שגה לחשוב שרבנו סבור כן! ובמלים אחרות, הוא שיבש את הירושלמי והחדיר את השיבוש לתוך דעת רבנו! והאמת, שלא הירושלמי סבור שמנהג מתקבל כנדר, ולא רבנו סבור שמנהג מתקבל כנדר, כי כמו שראינו לעיל, שום נדר לא חל על אדם אם הוא לא נדר בפיו וקיבל על עצמו לקיים את אותו הנדר.


[...] [כאן הבאתי את תשובת רבנו שראינו לעיל, וכן הסבר קצר שגם אותו כבר ראינו לעיל].


מכל מקום, יש שני דברים חשובים מאד לענייננו אשר נלמדים מדברי רבנו:


האחד, הירושלמי כלל לא התייחס לשאלה האם מנהג איסור הופך לנדר, ואין צורך לומר שהירושלמי אינו קובע שמנהג חיובי כלשהו הופך לנדר, כל מה שהירושלמי אומר הוא, שמי שטעה ואסר על עצמו דבר שהוא מותר, ילך לחכם והוא יורה לו שהדבר מותר ואין צריך התרת נדרים. ובמלים אחרות, אין ראיה מהירושלמי שמנהג כלשהו הופך לנדר.


והשני, לא רק שהירושלמי לא אומר שמנהג הופך לנדר, גם רבנו אינו אומר זאת בתשובה! ההיפך הגמור הוא הנכון, שהרי ב"משנה תורה" אין שום הלכה כזו, דהיינו, שמי שנהג לאסור על עצמו דבר מסוים ואפילו מתוך ידיעה שמדובר בהיתר גמור, או שחייב את עצמו במצוה כלשהי שהיא בגדר רשות – אין שום הלכה הקובעת שהנהגתו הופכת לנדר ועתה הוא זקוק להתרת נדרים, כדי לחדול מלנהוג במנהגו. ויתרה מזאת, וכי יעלה על הדעת להעניש אדם על-כך שהוא החליט לנהוג במנהג חיובי? שהרי אם הוא יחדל ולו פעם אחת מלנהוג באותו מנהג חיובי שהוא נוהג בו, הדבר ייחשב לו לעוון ולהפרת נדר! ואיה השכל הישר?


ואם בתשובתו זו של רבנו עסקינן, נצרף כמה משפטים מדבריו שם אשר גם בהם יש לימוד חשוב מאד לענייננו (מהד' בלאו): "וכבר בארנו שהראוי להתיר לכל בני אדם כל מה שאפשר להתיר ולא נטריח עליהם. ויש לאדם בינו לבין עצמו שיחמיר על עצמו כל מה שירצה כמו שבארנו". הראינו לדעת, כי אין לחייב את בני האדם בדברים שהם רשות...


קצרו של דבר, אפילו מנהג איסור שאינו מנהג טעות אין צורך בהתרת נדרים כדי לחדול ממנו, כל-שכן וקל-וחומר מנהג איסור שיסודו בטעות חמורה אשר מנוגדת למסורת התורה-שבעל-פה, אין צורך בשום התרת נדרים כדי לחדול ממנו, ומצוה רבה לשוב למסורת הנאמנה.


ד. האם לדעת הרמב"ם מותר למנוע אכילת קטניות בפסח?


עד כה ראינו, שלדעת רבנו, מותר ואף מצוה רבה, לאדם שאבותיו נהגו לאסוֹר אכילת קטניות בפסח, לחדול מלאסור זאת על עצמו, ולשוב לנהוג כפי דין התלמוד, וכפי המסורת האמתית והנאמנה של התורה-שבעל-פה. עוד ראינו, שכמו שאסור לאדם להתיר לעצמו איסורים ולנהוג בהפקרות דתית ומוסרית, כך אסור לו לאסור על עצמו דברים שהתורה או חכמים לא אסרו עליו במפורש. דברים אלה נכונים במיוחד לגבי שמחת יום-טוב, כי אסור בשום פנים להצֵר לבני אדם בשמחת יום-טוב, וכמו שעולה מתוך דברי רבנו בתשובה סימן קטו.


להלן מעט רקע לתשובה הנדונה:


בכמה מקומות במצרים נהגו שלא לאפות בתנור של גויים ביום-טוב, אלא אפו בבתיהם על אף אי-הנוחות שיש בדבר, וכן נהגו שלא לקנות מצרכים מהחנוונים הגויים ביום-טוב – כל זאת מחשש שמא הגויים יכריחו אותם לישא-וליתן עמהם ולעסוק בכל מיני מלאכות ביום-טוב, בראותם שרק בשבת הם נזהרים שלא לעשות מלאכה. ועתה באו אנשים והתירו את הכל, ושאלו את הרמב"ם האם יש למנוע מהם לבטל מנהגים שנעשו משום גדר וסייג.


וכֹה דברי רבנו בתשובתו להם (סימן קטו):


"אין להצֵר לבני אדם בשמחת יום-טוב ואין למנעם מלאפות בפורני [=בתנור של גויים], וכל החששות הללו רחוקות". על דבריו אלה של הרמב"ם כותב קאפח: "הרי לא חש [=חשש] רבנו למנהג כל זמן שהוא מגביל מדבר מצוה שהיא שמחת יום-טוב, אף-על-פי שנעשה לגדר וסייג לדעת הנוהג בו, והוא הדין לכל מנהג שיש בו משום הגבלה למצוה אפילו בדרך רחוקה אין לחוש לו" (הלכות שביתת יום-טוב א, אות כז).


נמצא, שלדעת הרמב"ם אסור למנוע דברים שמביאים לשמחה ביום-טוב, ולכן יש לבטל ללא התרת נדרים כל מנהג שגורע משמחת יום-טוב, וזאת אפילו במקום שהמנהג לא נולד בטעות אלא הונהג לגדר וסייג. והמסקנה לענייננו היא, שיש מצוה לחדול מאיסור אכילת קטניות בפסח, וזאת מפני שאיסור זה גורע משמחת החג, ולדעת רבנו, כל דבר שגורע משמחת החג, אפילו באופן עקיף ורחוק, יש לחדול ממנו מיד, ולשמוח בחג באופן השלם ביותר שניתן.


נמצא אפוא, שיש שני טעמים לכך שאין צורך בהתרת נדרים כדי להתיר אכילת קטניות בפסח: 1) מדובר במנהג משובש מאד שיסודותיו רעועים ביותר; 2) אפילו מנהג שנעשה לגדר ולסייג, כאשר הוא גורע משמחת החג, מצוה לבטלו, ואין כל צורך בהתרת נדרים.


בתשובה נוספת בעניין זה, משיב הרמב"ם לשואל, אשר שאל אותו על אדם שהיה לו הסכם עם בעל הפורני (=התנור) לאפות אצלו בשכר חודשי, והוצרך לאפות אצלו ביום-טוב, האם זה מותר, והשיב (סימן קנו):


"דבר זה מותר לצורך, וכך אנו עושים תמיד, אופין ביום-טוב בפורני, וכך ראינו כל קודמינו מכל חכמי המערב, ואף אחד לא התנגד לאסור הדבר, ואין בו לדעתי שום איסור כלל".


ה. "לאוכלי קטניות"


חשוב לציין כי בימינו חכמי-יועצי-אשכנז דאגו לכך, שכל המוצרים המכילים קטניות יהיו מסומנים בכיתוב "לאוכלי קטניות", ותמוה בעיניי מדוע הם מתעקשים על כיתוב זה דווקא, מדוע לא נכתב "מכיל קטניות" וכיו"ב, מדוע הם כותבים "לאוכלי קטניות" כאילו מדובר באוכלי נבלות וטרפות, שהרי למעט פעם אחת שאינה נוטה לכיוון מסוים, המילה "אוכלי" בכתבי-הקודש מובאת תמיד בהקשר שלילי מאד:


1) "אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל" – נביאי הבעל ונביאי האשרה (מ"א יח, יט).


2) "אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסֻפוּ נְאֻם יְיָ" –ביטויים קשים מאד שסופם פורענות וכליה (יש' סו, יז).


3) "פֹּעֲלֵי אָוֶן אֹכְלֵי עַמִּי" – עובדי העבודה-הזרה שרוצחים וטובחים בעם-ישראל (תה' יד, ד).


4) "אֹכְלֵי לֶחֶם הָעֲצָבִים" – האוכלים מן הלחם המוגש לפני עבודה-זרה (שם קכז, ב).


5) "וְאֹכְלֵי פַת בָּגוֹ" – האוכלים מן המאכלים הטמאים המוגשים על שולחנו של מלך מצרים (דנ' יא, כו).


לפיכך, לפי דעתי יש לשנות את הכיתוב מ"לאוכלי קטניות" ל"מכיל קטניות" ותו לא, ואף שצאצאי המינים לא יעשו-כן, מפני שהם אינם מסוגלים לעקור את כבודם וכבוד אבותם ולהודות על האמת – לפחות אנו שהוארנו באורו של הרמב"ם, נבין שעלינו להתנתק מהקשרו השלילי של הפסוק, ולסלק מקרבנו כל רגשות אשמה דמיוניים באכלנו קטניות, ואף להחדיר לתודעתנו שאנו מקיימים מצוה חשובה וגדולה מן התורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ".


ו. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ"


טרם שנעיין במצוה המיוחדת שיש לשמוח בחג, נביא את דברי הרמב"ם שקובע שיש מצוה לשמוח תמיד בכל עת ולא רק בחג, וכֹה דבריו בהלכות דעות (א, ה–ז): "הדרך הישרה היא מדה בינונית [...] כיצד? [...] ולא יהיה מהולל ושוחק, ולא עצב ואונן, אלא שמח, כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות [...] – וזו היא דרך החכמים".


בהלכה נוספת שם פוסק רבנו (ב, יד): "לא יהיה אדם בעל שחוק והתל, ולא עצב ואונן אלא שמח. כך אמרו חכמים: 'שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה'. וציוו שלא יהא אדם פרוץ בצחוק ולא עצב ומתאבל, אלא מקביל את כל האדם בסבר פנים יפות".


נעבור עתה לעיין במצוה המיוחדת שיש לשמוח בחגים, וזה לשון רבנו ב"ספר המצוות" (מצות עשה נד):


"והמצוה הארבע וחמישים, הציווי שנצטווינו בשמחה ברגלים, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' [...] והעניין הראשון שאליו נרמז במצוה זו הוא להקריב קרבן שלמים [...]. ובכלל אמרוֹ 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ' מה שאמרוּ עוד [חז"ל], והוא אמרם: שְׂמַח בכל מיני שמחה [חגיגה ח ע"ב], מֵהֶן אכילת הבשר בחגים, ושתיית היין, ולבישת [בגדים] חדשים, וחילוק מיני פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים [...]. וכל זה נכלל בכלל אמרוֹ: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ'. והחמוּר בהם חיוב שתיית היין דווקא [=יין יבש שאינו מבושל ואינו מסוכר], כיוון שהוא מיוחד לשמחה".


נחתום דברינו בדברי הרמב"ם על השמחה בהלכות שביתת יום-טוב (ו, טז–יז):


"שבעת-ימי-הפסח ושמונת-ימי-החג עם שאר ימים טובים כולן אסורין בספד ותענית. וחייב אדם להיות שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו, שנאמר: 'וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ' [דב' טז, יד]. אף-על-פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים [...] יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד בראוי לו".


"כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיט כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין, שאין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמֵללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כרשׂו, ועל אלו נאמר: 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם' [הושע ט, ד]. ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר: 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם' [מלאכי ב, ג]".


כלומר, אף שעיקר השמחה בחג היא באכילת בשר קרבן השלמים (בזמן שבית-המקדש קיים), מכל מקום ציוו אותנו חכמים לשמוח ולשמֵּח בשלושת הרגלים ככל יכולתנו. יהי רצון שנזכה לשמוח בחג הקרוב ובכל החגים בשמחה אמיתית של מצוה, שמחה רוחנית שמלווה את האדם לאורך זמן, ממלאה אותו בחיוניות ובמרץ, ומעודדת אותו להמשך עשייה חיובית, להמשך התרוממות רוחנית ולחיזוק הרצון להשיג הישגים אמיתיים.

לדעת הרמבם מותר לאשכנזים לאכול קטניות בפ
.
Download • 201KB

290 צפיות3 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!