לאחר המלכתו של דוד למלך על יהודה, יוצא יואב בן-צרויה וחייליו אל גבעון אשר הייתה סמוכה לנחלת בנימין. בגבעון פוגשים יואב וחייליו את אבנר בן-נר, שר צבאו של שאול לשעבר, הוא ואנשיו. אבנר פונה אל יואב ואומר לו: "וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל יוֹאָב, יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ, וַיֹּאמֶר יוֹאָב, יָקֻמוּ" (שמ"ב ב, יד). יואב מסכים לערוך מופע גלדיאטורים רצחני, אף-על-פי שמדובר במעשה מתועב ואסור בתכלית האיסור.
המאורע מתחמם ואף צד לא מפקיר את אחיו בשדה הקרב: "וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד מְאֹד, בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד" (שם, יז), ופירש הרטום: "לאחר שנפלו הנערים פרצה מלחמה בין שני המחנות". עשהאל בן-צרויה, המתואר כ"כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה", מגיע מול אבנר בן-נר הלוחם המנוסה בכוונה להילחם בו: "וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר, לֵאמֹר אֶל-עֲשָׂהאֵל, סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי: לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה, וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל יוֹאָב אָחִיךָ. וַיְמָאֵן לָסוּר, וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו, וַיִּפָּל שָׁם וַיָּמָת תַּחְתָּו. וַיְהִי כָּל-הַבָּא אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת, וַיַּעֲמֹדוּ" (שם, כג).
א. יואב נוקם והורג את אבנר בן-נר
כעבור זמן מה, ממלכת ישראל הולכת ודועכת בעוד שלטונו המבורך של דוד הולך וגובר. בסופו-של-דבר, אבנר מחליט למסור לדוד המלך את ההנהגה על כלל שבטי ישראל, מדובר בדבר גדול ונפלא – ממלכת ישראל תהיה מאוחדת עתה תחת מלך אחד.
לשם-כך, דוד מכין משתה לאבנר ואנשיו: "וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד, אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל, וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית, וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ. וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר, וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם" (שם ב, כא). רגעים לאחר-מכן, יואב נוקם את נקמת אחיו והורג את אבנר בדרכו חזרה לביתו, זו הפעם הראשונה שיואב מורד במלכות, אמנם הוא חושד באבנר שריגל אחרי דוד, אך אין לו שום זכות לפעול על דעת עצמו.
במפתיע, דוד מגיב ברפיון לאותו מעשה: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי: יְשַׁלֵּם יְיָ לְעֹשֵׂה הָרָעָה, כְּרָעָתוֹ" (שם לט), ופירש הרטום: "רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ – חלש במלכותי, שעתה זה משחוני למלך, ועדין לא התחזקתי במלכותי; וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה [...] קָשִׁים מִמֶּנִּי – אין ביכולתי להענישם כראוי להם לפי מעשיהם, כי חזקים הם ממני. דוד הרגיש כי בלי עזרתם של בני צרויה לא יוכל להתחזק במלכותו".
אמנם כך עולה מהפסוקים, אך אתמהה, הלא בשם ה' צבאות דוד חיסל בנערותו את גוליית הפלישתי, מדוע הוא חושש מחסרונו של יואב בן-צרויה בממלכתו? זאת ועוד, כל תלמיד-חכמים יודע, שהאימרה "ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו" מבטאת התנערות מאחריות. בכל-אופן, ניתן לזהות אצל יואב נטייה להשׂתרר על דוד – והלא מוכרת לנו התופעה שבה אדם מקבל תפקיד "קרוב לצלחת" ונכשל לקבל את תפקידו בענווה...
ב. יואב נוקט בדרכי התעיה כדי להשיב את אבשלום
לאחר שאמנון אונס את תמר אחותו מאב, אבשלום, אחיה של תמר מאם, נוקם בו והורגו, וכך נאמר לאחר מכן: "וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר, וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים. וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם, כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת" (שמ"ב יג, לח-לט). רגשותיו של דוד כלפי אבשלום לא ברורים והפירושים דחוקים, אך יש צורך בהם על מנת להבין את המתרחש הלאה.
"וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן צְרֻיָה כִּי לֵב הַמֶּלֶךְ עַל אַבְשָׁלוֹם. וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה, וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי נָא וְלִבְשִׁי נָא בִגְדֵי אֵבֶל, וְאַל תָּסוּכִי שֶׁמֶן, וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל מֵת" (שם יד, א).
יואב מחליט להשיב את אבשלום אך הוא עושה זאת בחוצפה רבה, הוא שולח במרמה אישה מתקוע לארמון המלך, היא מתחפשת לאשה אשר מתאבלת ימים רבים, והיא מעזה להוכיח את דוד בעזרת סיפור שיואב המציא ושתל בפיה. בסופו-של-דבר התרמית נחשפת:
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל זֹאת? וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר, חֵי נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל, מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי, וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדָּבָר, עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת הַדָּבָר הַזֶּה; וַאדֹנִי חָכָם, כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, לָדַעַת, אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ" (שם, יט–כ).
דוד היה חכם, הוא הצליח להבין שידו של יואב בדבר, אך הוא לא שם קץ לתופעה הזו ונשאר אדיש למעלליו של יואב פעם אחר פעם: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב, הִנֵּה נָא עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת הַנַּעַר אֶת אַבְשָׁלוֹם" (שם יד, כא). כנראה שדוד אכן התגעגע אל אבשלום אך הדחיק זאת ובצדק, יואב ניצל זאת ועורר את געגועי האב לבנו, אך לשם מה?
יואב מביא את אבשלום העירה אך דוד אינו מעוניין לראות אותו, רק לאחר שנתיים הם נפגשים ודוד מנשק את אבשלום לאות שסלח לו. מכאן הדברים מתגלגלים לרעתו של דוד, אבשלום אינו מצליח להתגבר על גאוותו: "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם, מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ, וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו" (שם טו, ד). אבשלום מתאווה לשבת על כיסא הדיינים במלוא הדרו, כמובן שהמשפט שפצה מפיו חושף כמה הוא לא ראוי למעמד הנשגב.
ג. אבישי בן-צרויה מציע לחסל את שמעי בן גרא
בסופו-של-דבר אבשלום חוטא, ומחליט לקחת את כיסא אביו. דוד בורח מבנו ומתחיל במסע נדודים, במהלכו הוא נתקל בשמעי בן-גרא ממשפחת שאול, אשר מחרפו ומגדפו:
"וְכֹה אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל. הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְיָ כֹּל דְּמֵי בֵית שָׁאוּל, אֲשֶׁר מָלַכְתָּ תַּחְתָּו, וַיִּתֵּן יְיָ אֶת הַמְּלוּכָה בְּיַד אַבְשָׁלוֹם בְּנֶךָ; וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה. וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן-צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ: לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ? אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁוֹ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מַה לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרֻיָה, כֹּה יְקַלֵּל, כִּי יְיָ אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד, וּמִי יֹאמַר, מַדּוּעַ עָשִׂיתָה כֵּן" (שם טז, ז–יא).
פעם ראשונה שדוד מוחה בבני-צרויה שיפסיקו להתעסק בענייניו. בהמשך הפסוק דוד טוען שה' שלח את שמעי. טענתו זו של דוד מבטאת את תחושת האשמה הקשה שדוד נשא על כתפיו לאחר חטא בת-שבע, וכן את כניעתו המוחלטת לה' יתעלה, עד שהוא אִפשר לשמעי בן גרא לקללו מבלי שהוא העניש אותו מיד במקום. דוד סבל את חרפותיו של שמעי כי הוא ראה בכך חלק ממירוק עוונו החמור. שמעי נותר בחיים כל ימי דוד כדי להזכיר לדוד את חטאו, וכן כדי ללמד אותנו על תחושת האשמה הקשה של דוד ועל החרטה הגדולה שלו שהתבטאה בייסורי נפש עצומים, עד שהוא הותיר בחיים את שמעי כל ימי חייו. ברם, לאחר מותו של דוד המלך שמעי בן גרא נענש, וכך דוד המלך מצווה על שלמה בנו לפני מותו:
"וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי, מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם, וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַייָ לֵאמֹר, אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב [ראו שם יט, כ], וְעַתָּה אַל תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל. וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד" (מ"א ב, ח–י).
ד. יואב ממרה את פי דוד והורג את אבשלום
בחזרה לאבשלום, דוד מתחזק לאחר תקופת נדודיו ומוכן להילחם בצבאו של אבשלום, אך יש לו דרישה מחייליו: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי, לֵאמֹר, לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם; וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ, בְּצַוֺּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם" (שם יח, ה). דוד מצווה את לוחמיו לחוס על אבשלום ולא להורגו, אך כפי שנראה להלן יואב עושה כרצונו – אימת המלך התפוגגה ונעלמה מקרבו מזה זמן רב.
"וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל יוֹאָב, וְלוּא אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף, לֹא אֶשְׁלַח יָדִי אֶל בֶּן הַמֶּלֶךְ, כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ, אֹתְךָ וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר, שִׁמְרוּ מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם. אוֹ עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁי שֶׁקֶר, וְכָל דָּבָר לֹא יִכָּחֵד מִן הַמֶּלֶךְ, וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד. וַיֹּאמֶר יוֹאָב, לֹא כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ; וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ, וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי, בְּלֵב הָאֵלָה. וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב, וַיַּכּוּ אֶת אַבְשָׁלוֹם וַיְמִתֻהוּ" (שם, יב–טו).
ה. יואב ממרה את פי דוד והורג את עמשׂא
דוד רוגז ובוכה על בנו אבשלום, השמועות הגיעו לאזניו על מעשה יואב, וכֹה דבריו בהמשך הפרק (שם יט, יד): "וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ, הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, אִם לֹא שַׂר-צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים, תַּחַת יוֹאָב". דוד שולח את עמשא שר צבאו החדש לשים סוף למרד המתגבר בתוך שבטי ישראל, יואב מקנא לו ואינו מוכן לוותר על שררתו.
"וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַעֲמָשָׂא, הֲשָׁלוֹם אַתָּה אָחִי? וַתֹּחֶז יַד יְמִין יוֹאָב בִּזְקַן עֲמָשָׂא לִנְשָׁק לוֹ. וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב, וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת; וְיוֹאָב, וַאֲבִישַׁי אָחִיו, רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן-בִּכְרִי" (שם כ, ט–י).
יואב רוצח את עמשא בדם קר תוך כדי שהוא "שם עליו יד" וקורא לו אחי! הצביעות הזאת מוכרת מימינו אנו, וכנראה שדוד המלך חווה אותה על בשרו, וכמו שהוא אומר בתהלים: "חָלְקוּ מַחְמָאֹת פִּיו וּקֲרָב לִבּוֹ, רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן וְהֵמָּה פְתִחוֹת" (נה, כב).
סוף דבר
מסקנת הדברים היא שהתורה מגינה ומצילה, לא כסגולה מאגית דמיונית, אלא באופנים מושכלים ורציונליים: הסיפורים והאירועים שמתוארים בתורה ובנביאים מלמדים אותנו חוכמת חיים, כיצד עלינו לנהוג בנסיבות מסוימות, וכיצד עלינו להיזהר ולהישמר מטעויות שעשו אנשים גדולים בעבר. באמצעות ניסיונו של דוד המלך עם בני צרויה, אנו למדים שלעתים עלינו לנהוג בעוז בנחישות ובתקיפות ללא פחד ומורא, ואף שעל כף המאזניים מונחים חשבונות רבים, אין לעשות חשבונות ולחשב חישובים, אלא לפעול!
"רַבַּת שָׁכְנָה לָּהּ נַפְשִׁי עִם שׂוֹנֵא שָׁלוֹם, אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר, הֵמָּה לַמִּלְחָמָה" (תה' קכ, ו–ז).
נשאר ספק מהדהד מדבריך, האם היה עליו להרוג את אבשלום? נאמר על פרעה שהקשה ה׳ את ליבו ולאחר מכן העניש אותו, למדנו שלולא פרעה היה חפץ להרע, לא היה מקבל את התפקיד. מסקנת הדברים היא שאבשלום אינו חף מפשע וצריך לדעת עיקר זה כי בנקל ניתן לפנות אל השיממון.
בנוסף צריך לזכור שאבשלום הוא התגשמות הנבואה של נתן הנביא כעונש על חטא בת שבע: "כֹּ֣ה ׀ אָמַ֣ר יְהוָ֗ה הִנְנִי֩ מֵקִ֨ים עָלֶ֤יךָ רָעָה֙ מִבֵּיתֶ֔ךָ וְלָֽקַחְתִּ֤י אֶת־נָשֶׁ֨יךָ֙ לְעֵינֶ֔יךָ וְנָֽתַתִּ֖י לְרֵעֶ֑יךָ וְשָׁכַב֙ עִם־נָשֶׁ֔יךָ לְעֵינֵ֖י הַשֶּׁ֥מֶשׁ" (שמואל ב',י"ב) .דבר זה יכול להסביר את ההתנהגות הסלחנית של דויד כלפי אבשלום כמו שהוסבר לגבי שמעי בן גרא. ניתן לשים לב שדויד בצוואתו לשלמה כשמגיע ליואב הוא מזכיר את הריגת אבנר ועמשא אבל לא מזכיר את הריגת אבשלום. אז אפשר לומר שמצד אחד ידע שאבשלום חייב מיתה ומצד שני הבין שאבשלום היה מעין שליח של הקב"ה.
תלמיד משה, באמצעות תשובתי הקצרה להלן הנני מבקש ללמד גם כלל חשוב מאד.
בכל מקום שיש לנו ספק בעניין מסוים מצד אחד, ופסוק מפורש מצד אחר, יש לזנוח את כל הספקות, ולחתור להבין את הספק באופן שיתאים לפסוק המפורש. כי אין לנו ספק באמיתת התורה ודברי הנביאים, וזה יסוד מוסד בתורת משה, ולכן תחילה עלינו לשים לנגד עינינו את הפסוק או הפסוקים המפורשים, ולצאת מתוך ההנחה שזו האמת ועתה עלינו להבין אותה.
יש פסוקים רבים שבהם הקב"ה משבח את דוד המלך, וזה לא חזון כל-כך נפרץ בספרי הנביאים, וזה מוסיף ומלמד על גדולתו האמיתית של דוד המלך, ראה לדוגמה במלכים (טו, ה): "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו, רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה…
שלום לך.
דע שדוד עשה תשובה על המעשה ועוד-זאת שנענש חמורות. מעבר-לכך, זה היה חטאו היחידי כפי שהראתי במאמרי הקודם.
"אבן ואבן איפה ואיפה תועבת יי גם שניהם" (משלי כ, י).
בנוגע לאבשלום, לדעתי אתה צודק בדבריך, הוא "חסך את שבטו" עליו והדבר אכן עלה לו ביוקר בבן סורר ומורה, אך ראוי לציין שלא קל להוציא את בנך להורג ובין כה-וכה זה נתון לשיקול דעתו של המלך.
שורה תחתונה, כיום יש קואליציה ואופוזיציה, חברי כנסת שיכולים להפיל את ראש הממשלה וזו הדרך שונה מהדרך שהתקיימה אז, שבה דוד היה יחידי ועשה כמיטב יכולתו, אך הלא הוא בן-אדם? דוד שגה בדברים מסוימים. ושוב אני מדגיש שעליך לשקול את הדברים כיאה לעשות.
ישר כוחך.
תודה רבה איתמר על החיבור המהורהר והחשוב שלך.
שאלתי: מה נתן לדוד את הזכות שלא להרוג את אבשלום, או למנוע את רצחו? אבשלום היה 'מורד במלכות' בוטה! האם יש חוק אחד לאנשים רגילים וחוק אחר לבעלי 'קשרים'? האם משפחת המנהיגים עולה על החוק? זהו סוג השחיתות הרעית שאנו רואים בחברות מושחתות מרושעות - נפוטיזם בוטה ושחיתות מנצלת של האליטות, בעוד ששאר האנשים צפויים לחיות לפי חוק אחר לגמרי. לדוד לא הייתה שום זכות כלשהי להתנהג כמו רודן ולתת 'פרוטוקסיה' לאבשלום רק משום שהוא היה בנו.
ראשית, דוד שוכב עם אשת איש! ולא הוא ולא בתשבע (זה מזעזע איך שהיא נתפסת כקדושה!) מקבלים את עונש המוות על כך! ובאופן מדהים הוא גם לא נאלץ לפרוש מהמלכות, (ומצער עוד יותר הוא שהילד…