[מאמר זה פורסם בכתב-העת 'אפיקים' גיליון עח, תמוז תשמ"ב, עמ' 4–5].
דור שלם בישראל מחפש את הקול האמיתי של ארץ-ישראל ואינו מוצא אותו ב"קול ישראל". שלושה קולות בוקעים ב"קול ישראל", ודומה שהקול הזה מתורגם מלשונות זרים לחלוטין למהותה ולרוחה היהודית של ישראל: מאנגלית, מגרמנית, מפולנית ומעוד לשונות באירופה. מחפש אתה השתקפות קולות מזרחיים ושורשיים בשיר, בזמר, בתוכניות תרבות יהודית מקורית, במורשת, בהיסטוריה ובספרות ואין אתה מוצא אותם.
לשם יציאת חובה מביאים מפקידה לפקידה שיר בודד על יהדות זו או אחרת, ותו לא! היכן השירה הספרדית האדירה? היכן השירה של יהדות תימן? היכן הפולקלור העממי היהודי שישקף את הווייתה של היהדות המזרחית? כל זה אַיִן! במקום זה אתה מוצא פולחן של שירה ומוסיקה שנחשבות למערביים או לדמוי מערבי, ולא לחינם בכל השכונות והפרברים בוקעות תוכניות מתחנת השידור הערבית של "קול ישראל" ומתחנות השידור של הארצות השכנות. "קול ישראל" נעשה חסר תוכן ועני בתוכניות יהודיות מקוריות, והוא היה יכול להיות עשיר שבעולם במגוון העצום של תוכניות מוסיקליות מההווי היהודי המקורי, מן המטענים שהביאו עמם העדות והשבטים שנהרו לישראל משבעים הגלויות.
לצערנו הגדול, בגלי צה"ל המצב עוד יותר גרוע. הם מביאים תוכניות מוסיקליות חסרות עדנה ויופי בטענה של אחידות. מעולם לא שמענו בגלי צה"ל משהו שישקף את הווייתה ותרבותה של מחצית האומה. הכל שם על טהרת הלעזות, פזמונאות זולה וחיקוייה ללא כל תוכן יהודי ואין דורש ואין מבקש ואין מוכיח. הדבר ממש מדהים. כלום אין שם פיקוח? מדוע ניתן לצוות הזה, הממונה על גלי צה"ל ועל "קול ישראל", לעשות כראות עיניו מתוך השקפת עולם מעֻוותת וצרת-אופקים הזרה לרוח תרבות ישראל? לא לחינם נוצרת הזָּרוּת שמרגיש בה החייל והפרט מבני יהדות המזרח, בצבא ובחברה בישראל. זוהי השחתת תרבות עתיקה ומפוארת, זוהי התעלמות מכֻוונת מערכים נעלים אשר קיימו את פזורי ישראל במשך דורי דורות. בצה"ל אנו מדברים על איכות, והנה לדאבוננו, התוכניות המוסיקליות ותוכניות המלל הנישאות ב"קול ישראל" ובגלי צה"ל נעדרות כמעט לחלוטין ממשות של רוחניות ותרבות יהודית.
האם נוצרו כלי התקשורת רק לחיקוי תרבות זרה?
שני כלי התקשורת המרכזיים של המדינה: הרדיו, כולל גלי צה"ל, והטלביזיה הכללית והלימודית יכלו להיות להלכה ולמעשה מקורות לאחדות העם. מכשירים אלה יכלו לרכז תחת ידם עושר תרבותי אדיר שמעטים דוגמתו בעולם: בשירה, בזמר, במחול, בפולקלור, בספרות ובהיסטוריה מקוריים. כל פזורה מפזורות ישראל הביאה עמה סגנונות עתיקים שורשיים היונקים ממקורות האומה הקדומים ומן האזור של המזרח-התיכון. היהדות המזרחית שימרה בתוכה את הרציפות התרבותית והאמנותית של העם, מאז ראשית גלותו. אולם, לגודל הצער, עומדים בראש מכשירי התקשורת הללו אנשים בעלי מנטליות קפואה ומאובנת, בעלי דעות קדומות אשר הם במזרח, אבל ליבם ונשמתם תקועים בחיקוי המערב מעבר לים. לגבי דידם זמר פופ מהארלם או מאיזה שהוא פרבר לונדוני עדיף הוא על יוצרים מבני יהדות המזרח. אנשים אלה העומדים בראש מכשירי התקשורת הדומיננטיים במדינה, אינם מסוגלים לחרוג מן השגרה שלהם והם-הם במחדליהם ובמעשיהם יצרו בקרב למעלה ממחצית האומה את המרירות והתסכול.
אנו לא נשכח את הסדרה "עמוד האש" של הטלביזיה, שהתעלמה ממאבקיהם ומתרומתם של יהודי המזרח בהעפלה ובבניין הארץ.
רשות השידור מרבה לטפל בנושאים משניים, מרבה לסקר יריבויות אישיות בין אנשי מפלגות ואינה מטפלת בבעיות הקיום היסודיות, החברתיות והתרבותיות של העם היושב בציון.
מזה שנים רבות התריעו רבים מבני יהדות המזרח על העוול והעיוות של שידורי "קול ישראל", גלי צה"ל והטלביזיה הלימודית והכללית, ותבעו לתקן את דרכם ולשרת את כל אזרחי המדינה: הן בהעלאת שירה וספרות מזרחית-יהודית, והן בהעלאתם על הבמה של חוקרים, סופרים, פרשנים ואמנים מבני יהדות המזרח. כל העת שומעים אנו מפי אנשי רשות השידור כל מיני טענות משונות, כגון "אנו עושים", "אנו מתכוננים לעשות", "אנו, אנו, אנו" – בלי שייעשה משהו ממשי תכליתי. ואם נעשה משהו הרי זה מעין כסות עיניים, מעין יציאת חובה.
פעם, לפני עידן ועידנים, אפשר היה לשמוע לעתים תכופות את ברכה צפירה, את שושנה דמארי, את חנה אהרוני ועוד, את צליליו היפים של המבטא העברי הצח. היום, כאמור, כל מה שנעשה הוא רק ליציאת חובה ובמבטא עילג מכוער חקייני-לעזני, שאינו הולם מדינה של יהודים. ומצער הדבר שגם בטלביזיה רואים ושומעים דמויות בני העדה השלטת בלבד. אם זה ב"מוקד" ואם זה במופעי תרבות אחרים. הכי רק אלה גאונים ומייצגים את כל העם? גם בין יהדות המזרח מצויים מומחים ומלומדים רבים בכל תחומי התרבות, מדוע אין רואים גם אותם בכלֵי התקשורת הממלכתיים?
תשובות חמקניות של רשות השידור
לפני כשנתיים קמה יום אחד בחורה צעירה, דבורה בשארי, דור שני בארץ, וכתבה מכתב מלא מרירות למנהל רשות השידור, לחברי הכנסת, לאישי ציבור, לראשי מפלגות, לראש הממשלה, לנשיא המדינה, לשר החינוך והתרבות ועוד, ובו היא מתריעה ומאשימה את רשות השידור במגמות של הטמעה והַשְׁכחה של תרבות יהדות המזרח, הנובעות מתוך יחס עוין לתרבותה ולספרותה של יהדות זו, כשבמקומה לעזוּת חקיינית תוצרת הירכתיים של אירופה ואמריקה.
התגובות למכתב זה מצדיקות את כל התזות שלה. תשובתו של מר צבי שפירא, מפקד גלי צה"ל, ממש מתמיהה ובלתי מובנת. הוא כותב לה: "מכתבכם גורם לי צער רב וגם תשובתי אינה מתוך שמחה, אני מכיר בבעיה שאתם מעוררים ואף התלבטתי רבות עם אנשי גלי צה"ל להביא לפתרונה".
הגברת יוהנה פרנר, מנהלת מחלקת התוכניות בטלביזיה הלימודית, כתבה לכותב טורים אלה בעניין התוכנית "זהו זה", בקשר לעליית תרמ"ב, שהציגה את יהדות תימן בצורה גרוטסקית, בזו הלשון: "בצער עמוק עיינתי במכתבתך (ד בכסלו תשמ"ב) וככל שקראתי נעצבתי יותר".
אדם עומד ומשתומם על טיבו של ה"צער" הזה. על אי השמחה, על הבעיות שבני יהדות המזרח מעוררים, על ההתלבטויות הקשות כיצד להביא לפתרון כל הבעיות הללו. לשדר, למשל, שירה שבזית לאומית-מוסרית, או שירה וזמרה של מלחינים צעירים מבני יהדות המזרח שמקצביהם מתאימים לצעירים ולמבוגרים. עובדה היא שבכל מקום בעולם זוכות השירה והזמרה התימנית להדים חיוביים – זוהי בעיה בעיניהם של מר צבי שפירא וגב' פרנר?
אנו רוצים להזכיר למפקד גלי צה"ל שלפני למעלה מעשרים שנה זכתה להקת זמר ומחול תימנית בפרס שני במוסקבה, מתוך מאות רבות של להקות מכל רחבי העולם. לצערנו, רק לגלי צה"ל ישנן בעיות גדולות להעלות את הרמה, ולהעלות על הבמה מבני יהדות-המזרח שישירו את שירת חייהם ושירת אבותיהם. מר צבי שפירא מדגיש במכתבו "שאין מקום... לתת העדפה דווקא לסגנון זה או אחר, והליכה בכיוון זה... תביא ליצירת 'גטו' תרבותי בגלי צה"ל". מר שפירא חושש מפני יצירת גטו תרבות בגלי צה"ל, והוא בכך יוצר גטו בכל רחבי הארץ. מפקד גלי צה"ל יואיל בטובו ללכת לפרברים, למשכנות ישראל בכל רחבי הארץ, והוא יתפלא לשמוע ששירתם נשמעת ובוקעת מכל זווית ומכל פינה, ולא עוד אלא שאפילו מ"קול קהיר" משדרים אותה יותר מאשר בגלי צה"ל או ב"קול ישראל". בושה תכסה פנינו!
מר צבי שפירא מבשר לנו שלפני כחצי שנה הפיק ערב גדול על שירת תימן אשר התארחו בו מיטב האומנים, והוא מתהדר בתוכנית זו שהופקה לפני כשנתיים על יהדות תימן – ובזה מעיד הוא על חוסר המעש של תחנת גלי צה"ל כלפי תרבותנו והווייתנו בארץ. הוא מסיים את מכתבו (שנשלח לדבורה בשארי ביום 19 באוקטובר 1980) בהבטחה "שבמשך הזמן נעצב תרבות אחת אשר תאמץ לתוכה את כל העדות והסגנונות". זוהי הבטחה יפה, שאין שוברה בצידה. הנה עברו כשנתיים ימים מאז, ובינתיים התחלפו מנהלים ועדיין לא נראית אפילו לא התחלה כלשהי באופק. את אזנֵי מי באה לסבר תשובה חמקנית זו?
אין צורך בהעדפות
מכתב אחר נתקבל ממר משה עמירב, דובר רשות השידור. גם כאן עומד אדם ומשתומם. הוא כותב לדבורה בשארי שאנו עושים "מאמץ מכֻוון" לתיקון המצב, ומוסיף: "אין אנו חושבים שזה מספיק ועוד רבה הדרך להגיע לרצוי", ומדגיש: "גם בתחום כוח האדם ישנו מאמץ לטפח ולהכשיר, הן בתחום הניהול והן בתחום ההפקה, בני עדות-המזרח, אף יצאה השנה הוראה מן המנכ"ל להעדיף בן עדות-המזרח אם שאר הנתונים שווים".
מדוע רבה הדרך? מדוע לא יעלו על הבמה מבני יהדות-המזרח? למה "המאמץ"? למה "ההתחבטות וההתלבטות"? ולמה בכלל להעדיף בן יהדות-המזרח? אין צורך בכלל בהעדפות, יש להמעיט בשידורי לעז ולתת לעם מאשר לעם.
מכתבו של חבר הכנסת יהודה בן מאיר גם הוא מלפני שנתיים (6.10.80), ושוב לאותה דבורה בשארי. הוא מודה "שיש הדגשת יתר מוגזמת על תרבות מערבית ועל שידורים שמקורם בתרבות מערבית". והוא מוסיף ומדגיש "שיש מקום להדגשה הַרְבֵּה יותר רחבה בשידורי הרדיו והטלביזיה לתרבות יהדות-המזרח, וכן יש לשדר תוכניות אשר ידברו לליבם של יותר ממחצית אוכלוסיית ישראל".
לצערנו, מאז כתיבת מכתבים אלה לא תוקן דבר ויש חשש חמור שהמצב אפילו הוּרע. כהוכחה לרוע המצב אנו מביאים מחקר שעשתה ד"ר מינה צמח. המחקר מראה בעליל ששידורי התוכניות של כלֵי התקשורת מיועדים אך ורק לחלק קטן מן העם היושב בציון. והנה תוצאותיו (המחקר פורסם לפני כשישה חודשים ב'אנשים' של ירחון מוניטין): 45% מילדי הארץ מזרחיים ומבקשים שירים וספרות מזרחיים.
נילחם על זכותנו להיות מה שאנו
הנה לפנינו שמות הזמרים המשודרים ביותר ב"קול ישראל" ובגלי צה"ל: מתי כספי, שלמה ארצי, אריק איינשטיין, חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, הצ'רצ'ילים [להקת רוק ישראלית שפעלה בין השנים 1965–1975], להקת תיסלם המשדרת פוק ופאנק, והם משמיעים אותה ערב ובוקר וצוהריים. אין בכל האמנים האלה אף דמות מזרחית אחת.
אנו נחתום את רשימתנו בשני קטעים: הראשון ממכתב ששלחה דבורה בשארי לפני כשנתיים למנכ"ל רשות השידור מר יוסף לפיד; והשני, מדבריו של המלחין והתמלילן אביהו מדינה שראו אור ב"סוף השבוע", מעריב, ל בניסן שנה זו.
דבורה בשארי:
"אך מעתה, אדוני המנכ"ל, יהא סוף לכך. מעתה נדרוש ונילחם על זכותנו להיות מה שאנו רוצים להיות, מה שאנו מעריכים כטוב, ומה שאנו חושבים שיפה וטוב. שכן המרירות המצטברת, מהותנו החצויה, שרשינו המדוכאים ותרבותנו שהוּשפלה עד עפר לא יתנו לנו מנוח ובשמם נילחם, ובשמם נצא עד אשר תשׂכילו ותשנו באופן יסודי את המערכת. ורצוי והכרחי שתזכרו את אשר אמר נתן רוטנשטרייך ולא תשכחו זאת לעולם, ואצטט: 'אנו רשאים וחייבים למדוד כל תרבות לפי אמת-המידה של היותה שומרת ומממשת את מהותו של האדם כסובייקט או סותרת מהות זאת... בחינת ערכיותה של תרבות אינה יכולה להיות בחינת רמתה הטכנית. כי תרבות אינה נמדדת על-פי השתלטות האדם על הטבע אלא בפיתוחו של האדם... לכן צריך למנוע זיהוי הַתַּרבות של החברה הקולטת עם תרבות בכלל!'".
אביהו מדינה:
"ברשות השידור יושבת חבורה של שרלטנים, הנוהגת בהתנשאות ובזלזול כלפי המוסיקה (והתרבות) המזרחית, ולמרות שהיא מתיימרת לדבר אל רוב העם, היא מעודדת רק פופ, רוק ופאנק ושאר ירקות של המערב, ואין מי שישליט סדר בתוך ההפקרות והבלגן הזה".
המסקנה ההכרחית
נוכח מציאות זו המקפחת והמתעלמת ביודעין מתרבותם של בני יהדות-המזרח, אין לה, ליהדות זו, דרך אחרת אלא להיאבק נגד תפישׂת עולמם המעֻוותת של אנשי רשות השידור על מעמדה, מקומה ומשקלה של יהדות-המזרח ברקמה התרבותית המתהווה בישראל. ובבוא היום יווכחו לדעת, כי מכשירי התקשורת הנמצאים ברשותם הבלעדית אינם נחלתם הפרטית, אלא נחלה לאומית של כל העם, ולא רק לבעלי תפישׂת-עולם מעֻוותת ודעות קדומות.
מן ההכרח הוא לפעול לשבירת המונופול של רשות השידור ברדיו ובטלביזיה, ולהתארגן לקראת הקמת תחנות שידור מקומיות ברדיו ובטלביזיה בכבלים. עלינו להתארגן היטב כדי שנוכל להיות גורמים משפיעים ויוצרים בתחנות האלה, ואז ישובו אנשי רשות השידור ברדיו ובטלביזיה "הממלכתיים" לממדיהם הטבעיים המצומצמים, וזה יהיה גמולם הראוי על יחס ההתנשׂאות המזויף שבו הם נוהגים כלפי הציבור הרחב של עדות-המזרח בישראל.
Σχόλια