top of page

'כטל מים' וזיקתו לזריחת מחשבת האמת

במאמר זה נעיין במאמר מדרשי מסוים שנכתב על-ידי חז"ל, ובו תיארו, כפי שראו בעיני רוחם, את אופני הפעולה של המן בחָרשו רעה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. העיון במדרש נועד לשפוך אור על הרעיון שעומד מאחורי מנהג מסוים שנהגו בו יהודי-תימן בעת הלוויה. המנהג הוא אמירת קינה בנעימת-בוכים בנוסח "אהוב ירחמוֹ שוכן שמים" וכו', בעת לוויית המת למנוחת-עולם. נפתח אפוא בציטוט המקור ממגילת-אסתר שאליו מתייחס המדרש:


"וַיַּרְא הָמָן כִּי אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה. וַיִּבֶז בְּעֵינָיו לִשְׁלֹח יָד בְּמָרְדֳּכַי לְבַדּוֹ [...] וַיְבַקֵּשׁ הָמָן לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ [...] בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (אסתר ג, ה–ז).


מפשט הכתובים עולה, כי המן, או המעונן (=האסטרולוג) שהמן היה שואל בעצתו, הפיל גורל כדי לבדוק איזו היא העת המתאימה ביותר להשמיד ולאבד את היהודים. נראה, כי המן בחן את ימי השנה בגורל יום אחר יום, ונדחה מיום ליום עד שהגיע לחודש שנים-עשר הוא חודש אדר. ועל הפסוק "הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל" וכו', נאמר במדרש שבמסכת מגילה (יג ע"ב):


"'הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל', תנא: כיוון שנפל פור [=הגורל] בחודש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה-באדר מת ובשבעה-באדר נולד".


לפי מדרש זה, משה רבנו רבן של כל הנביאים, עלה לגנזי מרומים בשבעה באדר (מסורת דומה מובאת במדרש במסכת קידושין לח ע"א). במדרש צוין, כי המן סבר שחודש אדר הוא חודש פורענות לישראל הואיל ומשה רבנו נפטר בו, ולכן הוא נבחר כחודש המתאים ביותר להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. ברם, לפי המדרש, נעלמה מצורר היהודים העובדה כי שבעה-באדר הוא גם עת הלידה בה"א הידיעה – לידתו של משה רבנו ע"ה מושיעם של ישראל.


מהו המסר שהמדרש הזה מבקש להעביר? האם לתאריך לידה או מיתה – כפי שחשב המן – יש באמת השפעה על מצבה ומעמדה הלאומי של אומה שלמה? ובכן, השקפת העולם שהמדרש מייחס להמן: אשר קושרת את התפתחות מהלך חיינו בתנועות גרמי השמיים, וקובעת שיש זמנים טובים או טובים פחות לביצוע פעולות מסוימות – הינה איסור תורה חמור מאד שנוגע לאיסורי עבודה-זרה, והנה לפניכם דברי התורה בעניין האסטרולוגיה ודומיה:


"כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן [=אסטרולוג] וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח, ט–יג).


והנה לפניכם גם דברי רבנו ב"איגרת תימן", דבריו אלה נכתבו לראש גולת תימן, יעקב פיומי, אשר כמו אביו נתנאל, שקע והתטנף בהזיות האסטרולוגיה עד צווארו (עמ' מב, מו):


"אבל מה שראיתי שאתה נוטה אליו מענייני הכוכבים והמחברות [=הִתחברות כוכבים מסוימים במזלות מסוימים] שהיו והעתידים להיות, כל הדבר הזה הסירהו ממחשבתך ורחץ דמיונך ממנו כמו שרוחצים את הבגד המלוכלך מטינופו. לפי שהם דברים שאין להם אמיתות אצל החכמים השלמים, ואפילו שלא מאנשי-התורה כל-שכן מאנשי-התורה, ואפסותם ברורה וגלויה בהוכחות מושכלות אמיתיות [...] והם כולם דברים שאין בהם אמת, אלא אומרן או סכל או בדאי או מי שזומם לסתור את התורה ולהרוס חומותיה. [...] וכך כל פעולה הנעשית מאת ה' בעולם תהיה דבר הכרחי מן המחברות, כל זה הניחו כדי להרוס יסודות התורה".


לאור דברים חריפים אלה, מתחדד אפוא הצורך להבין את הרעיון הגלום במדרש שנזכר: מה הוא אפוא המסר שיש ללמוד מקביעת לידתו ומותו של משה רבנו בשבעה-באדר? ובכן, ייראה לי, כי התשובה מחולקת לשני ראשים: הפרט והכלל. ביחס לפרט והוא משה רבנו, המדרש נועד ללמד אותנו שחייו של משה רבנו ע"ה בעולם-הזה היו חיים מוגבלים ומצומצמים מאד ביחס לגדולת אישיותו ולשאיפותיו הרוחניות, עד שחִיותו בעולם-הזה, בתוך גוף בשר ודם, הֵצֵירה את צעדיו הרוחניים והגבילה את רצונו העז לדעת ולהשיג את ה' בתכלית השלמות.


וכך כותב הרמב"ם: "ועלה אל ההר בחצי יום שביעי באדר כמו שנתברר בקבלה [=במסורת התורה-שבעל-פה], והיה זה מותו ביחס אלינו שנפקד מאתנו, וחיים ביחס אליו במה שנתעלה אליו, וכך אמרו ע"ה: משה רבנו לא מת אלא עלה ומשמש במרום" (הקדמה לפיהמ"ש).


נמצא אפוא, כי הניתוק מעולם החומר, היינו המוות, טמן בחובו ברכה עצומה למשה רבנו, שהרי סוף-סוף התממשה משאלת נפשו הטהורה, והיא זכתה להשיג את בוראהּ כפי שחשקה בעוצמה אדירה. ולדעתי, זו הסיבה המרכזית שבמסורת חז"ל נקשרה מיתתו של משה רבנו עם לידתו, ללמדנו שמיתתו היא גם עת הלידה – עת שמחה גדולה ואדירה עם כל הצער הכרוך בהינתקות מצאן מרעיתו: עם-ישראל, ומארץ-ישראל המובטחת שכה ערג לה. וראיה לכך ממה שאומר הרמב"ם לעיל, שמשה רבנו נתעלה למעלה נשׂגבה, ומיתתו, כלומר העדרו, אינה אלא ביחס אלינו שנעדר מאיתנו, אך ביחס אליו, התנתקותו מכבלי החומר המעיק אינה אלא חיים חדשים שנתעלה אליהם: "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ" (תה' לא, כ).


נמצא, כי עת המיתה היא גם עת הלידה, עת שבה אנחנו מגיחים לחיי הנצח. כלומר, הלידה במשמעותה הפשוטה היא מעבר מחיים מוגבלים אל עולם האפשרויות הבלתי-מוגבלות ומלא הטובות, מעבר ממקום צר וחשוך אל מקום רחב ומואר גדוש בשׂכיות חמדה; ודומה לזה היחס בין התנתקותנו מעולם החומר השפל והמצומצם אל עולם האור, האמת והנצח. ומכאן יובן גם הרעיון שמבטא המדרש ביחס לכלל: המדרש מבקש להעביר מסר לפיו לידתו והסתלקותו של משה רבנו ע"ה מסמלת את לידתו והסתלקותו של כל אחד ואחד מאיתנו. דהיינו, אם האדם זכה והוא ראוי לחיי הנצח, באותה העת שנכבה מאורו בעולם האפל, בה בעת נדלק מאורו בעולם האור, האמת והצדק. "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (יש' סד, ג).


רעיון זה, לפיו היפרדות הנפש מהגוף היא גם עת לידה ושמחה גדולה, בא לידי ביטוי באחד ממנהגי ההלוויה של יהודי-תימן: מי שהשתתף בהלוויה שנערכה לפי מסורת יהודי-תימן, ודאי קלטה אזנו את המשפט הבא שנישא בפיהם של משתתפי ההלוויה: "אהוב ירחמוֹ שוכן שמים [...] ויקדים לו מחילה כטל מים". וכך תיאר קאפח מנהג זה (הליכות תימן, עמ' 250):


"שוב נושאים את ה'מיטה' על כתפיהם ואומרים כל הקהל יחד: 'אהוב ירחמך שוכן שמים, יקדים לך מחילה כטל מים. ברוך ירחמך שוכן שמים, יקדים לך מחילה כטל מים. גיבור ירחמך שוכן שמים, יקדים לך מחילה כטל מים'. וכן על דרך זו ממשיכים: 'דגול, הדור, ועד, זכאי, חנון, טהור, כביר, לומד, מלך, נורא, סולח, עוזר, פודה, צדיק, קדוש, רחום, שדי, תמים'. כל זמן שהם הולכים ממשיכים באמירת נוסח זו [...] כעבור כמה צעדים עומדים שוב ואומרים: 'וישים חלקך עם מנשה ואפרים ועם שהוציאו עצמותיו ממצרים'. 'הצור תמים פעלו' וכו' עד סוף הפסוק" (אגב, רבנו היה מתנגד בתוקף למנהג זה, בשל ריבוי התארים שמופנים בו כלפי ה' יתברך).


במהלך אחת ההלוויות שנשמע בה נוסח זה, נשאלתי על-ידי אחד המשתתפים שאינו מעדת יהודי-תימן "מה הם אומרים?". אותו בחור לא הבין את שתי המלים "כטל מים" והבהרתי לו אותן. לאחר ששבתי לביתי ניקרה במחשבתי השאלה ביחס למשמעות המשפט "ויקדים לו מחילה כטל מים". שאלה זו המשיכה להעסיקני עד שבמהלך לימודיי נתקלתי במדרש שייתכן מאוד והוא המקור שהעניק השראה למחבר הקינה "אהוב ירחמו" וכו'. משפט זה נמצא במדרש בראשית-רבה (לט, ט) והרעיון שגלום בו קרוב לרעיון שאנו דנים בו, וזה לשונו: "'לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ' [תה' קי, ג] לפי שהיה אברהם מתפחד ואומר: תאמר שיש בידי עוון שהייתי עובד עבודה-זרה כל השנים הללו, אמר לו הקב"ה: מה טל זה פורח – אף כל עוונותיך פורחין".


מחבר המדרש מתאר את חששו הגדול של אברהם אבינו, בשל כל אותן השנים שבהן עבד עבודה-זרה עם בני עירו ובני משפחתו, וכך תיאר רבנו בהלכות עבודה-זרה פ"א את ראשית מהלך חייו והתפתחותו של אברהם אבינו: "כיוון שנגמל איתן זה, התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשב ביום ובלילה, והיה תמה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג, ומי יסבב אותו, לפי שאי אפשר שיסבב את עצמו [...] ואביו ואימו וכל העם עובדים עבודה-זרה והוא היה עובד עמהם. ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה. וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל, ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו. וידע שכל העם טועים [...] ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו".


במאמר מוסגר אציין, שיסוד דברי רבנו כאן הוא במדרש במסכת נדרים (לב ע"א): "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו". כלומר, כבר מגיל צעיר מאד התעוררה באברהם אבינו אהבת האמת והתשוקה לידיעתה, והחל לתהות ולבחון את דרכם של בני משפחתו ובני עירו. בסופו של תהליך החקירה אברהם אבינו ע"ה השׂכיל להכיר בבורא-עולם, הבין שדרכם של בני עירו ובני משפחתו רעה ומתועבת, הרים את דרך האמת על נס, וכפר בעבודה-זרה ובכומריה.


נחזור למדרש-רבה, מחבר המדרש מתאר את אברהם אבינו פונה להקב"ה בחשש גדול ומזכיר לפניו את כל אותן השנים שבהן עבד עבודה-זרה. בעיני רוחו של מחבר המדרש, הקב"ה משיב לאברהם אבינו שאין לו כל סיבה לחשוש, ואף חיזק את הרגעתו במשל מעולם הטבע: כמו שהטל מתפוגג במהרה בצאת השמש בגבורתו, כך עוונותיך מתפוגגים ונמחלים קל מהרה.


ועתה נבין את המלים "ויקדים לו מחילה כטל מים" אשר נאמרות בפי יהודי-תימן בעת הלוויה. לאור המדרש, כוונת יהודי-תימן שהנהיגו לומר נוסח זה, ברורה: כמו שהטל מתפוגג ונעלם עם עלוֹת השמש המכסָּה את הארץ בקרניה המחממות, כך אנו מבקשים מאדון כל הנפשות שיעלים את עוונותיו של הנפטר ויפוגג אותם כמו הטל הזה שנעלם חיש מהרה. אגב, לא נוהגים לומר קינה זו על אשה, גם מפני שצניעותה משמרתה מן העוונות, גם מפני כבודה של האשה שיש להיזהר בו יותר מכבוד האיש, גם מפני שכבוד אשה קבורתה ואין להתמהמה באמירת קינות, וגם מפני שחוסר צניעות הוא לפרסם את קלקלתה ועוונותיה של אשה.


יתר-על-כן, נראה שהתפוגגות הטל בהתחדשותו של היום נועדה לרמוז לנו על דבר-מה עמוק יותר. שהרי אם נתבונן, עֵת התפוגגות הטל מתרחשת בעֵת זריחת השמש על הארץ – וכך גם אצל אברהם אבינו, עֵת התפוגגות עוונותיו מתרחשת בעֵת זריחת שמש השכל במחשבתו. כלומר, מעת שזרח והאיר אור הדעת והאמת במחשבתו וליבו של אברהם אבינו, ורוממוֹ לידע את מציאות הבורא ואחדותו, מאותה העת פרחו ונעלמו עוונותיו. כלומר, אותם העוונות, אשר הם-הם המסכים המבדילים בינינו לבין הבורא יתעלה שמו, מתפוגגים ופורחים כלא היו בעת שאנו מתאמצים משתדלים ונאבקים להזריח את שמש הדעת והאמת במחשבתנו.


וביחס למסכים שמבדילים בינינו לבין בורא-עולם, ראו נא דברי רבנו בהקדמתו לאבות (פ"ז):


"כבר ביארנו בפרק השני [...] שהמגרעות [...] מהן מידותיות כגון התאוותנות, והגאווה, והרגזנות, והחרון, והעזות, ואהבת הממון, ודומיהם והם רבים מאד [...] וכל המגרעות הללו הם המסכים המבדילים בין האדם לבין ה' יתעלה, אמר הנביא בבארו את זה: 'כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם [וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ' (יש' נט, ב)]. אמר, שעוונותינו והם הרעות הללו כמו שהזכרנו הם המסכים המבדילים בינינו ובינו יתעלה".


מזריחת השמש שמתוארת במדרש לעיל ניתן ללמוד לא רק על זריחת שמש-האמת במחשבתו של אברהם אבינו ועל זריחת שמש-הדעת במחשבתו ובדעתו של כל אחד ואחד מאיתנו, אלא גם על זריחת שמש האמת והצדק בעולם-הבא – שהרי העולם-הזה נמשל ללילה ואילו העולם-הבא נמשל ליום מאיר. כלומר, סוף הלילה נמשל למיתת האדם ולתום מסעו בעולם האופל, וזריחת השמש בתום הלילה נמשלה לבואו של האדם לעולם האור והאמת – לחיי העולם-הבא, לעולם של עונג רוחני נצחי, וכֹה דברי רבנו בעניינו: "העולם-הבא שבו תשׂכיל נפשינו מן הבורא [...] הרי אותו התענוג לא יתחלק ולא יתואר, ואין למצוא משל להמשיל בו אותו התענוג, אלא כמו שאמר הנביא: 'מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ' [תה' לא] [...] וזהו הטוב העצום שאין טוב להקישו אליו, ולא עונג לדמותו בו [...] וכל מי ששקע בתענוגות הגופניות והזניח את האמת והעדיף את השווא נכרת מאותו השגב" (הקדמה לפרק חלק).


שמש-הדעת שזרחה בחייו של אברהם אבינו, ואשר אורה היה כֹּה גדול עד שהוא קרא בעוז לכל באי עולם לדרך האמת והצדק, יש בה משהו, דק מן הדק, מן השמש שזורחת ומאירה את נפשות הזוכים לאורה בעולם-הבא – שהרי שתיהן שמשות של אמת והשגת ה' יתעלה, ומשתיהן נובע עונג רוחני נצחי שמאיר את חייו של האדם בדעת ובקרבת ה'-אלהים-אמת.


ובמלים אחרות, יש הזוכים לכך שהאושר המוחלט בעונג חושֵי הדעת הנצור ליודעי ה' לעולם-הבא, נוצץ לרגע קט במחשבתם בעולם-הזה, עולם החושך והאפלה, וכפי שרומז רבנו:

"ואל תחשוב שאותם הסודות הגדולים ידועים עד סופם ותכליתם לאחד מבני אדם, לא, אלא פעמים נוצץ לנו האמת עד שנחשבהו יום, ומיד יעלימוהו החומרים וההרגלים [שקיעתו של האדם בתאוות ובהרגלים רעים מעוורת את עיניו מלראות את האמת], עד שנשוב בלילה אטום קרוב למה שהיינו בו בתחילה, והרי אנו דומין למי שהבריק לו הברק פעם אחר פעם והוא בלילה אפל מאד [...] ולפי המצבים האלה משתנים מעלות השלמים" (הקדמה למורה, עמ' ו).

נמצא, שעלינו להשתדל מאד להאיר את עיני שכלנו באור הדעת והאמת, ובזאת נזכה להתענג ולוּ במשהו מאותו עונג חושֵׁי-הדעת הנצור למבקשי ה' אנשי האמת ההולכים בתמים.


בהמשך לדברי רבנו האחרונים, ראוי להוסיף, שרבנו ראה בעזיבת התאוות מטרה מרכזית במטרות התורה, והכרחית להתרוממות רוחנית אמיתית, וכֹה דבריו במורה-הנבוכים (ג, לג):


"ועוד מכלל מטרות התורה השלמה, עזיבת התאוות והזלזול בהן, וצמצומן עד כמה שאפשר, ושלא ידרוש מהן אלא ההכרחי [רק מה שדרוש לו לאדם לקיום חיים תקינים ומאושרים]. וכבר ידעת כי רוב להיטות ההמון והתפקרותם אינה אלא בזלילה במאכל ובמשתה ובתשמיש, וזה הוא המבטֵּל את שלמות האדם הסופית, והמזיק לו גם בשלמותו הראשונית, והמפסיד רוב מצבי אנשי הערים והנהגת הבית. כי ברדיפה אחר עצם התאווה כדרך שעושים הסכלים, יִבְטְלוּ התשוקות העיוניות, ויִיפָּסד הגוף ויֹאבד האדם בטרם בוא עיתו הטבעי לו, ויתרבו הדאגות והיגונות, ויתרבו הקנאות והשנאות והמחלוקות [...] וזו מטרה גדולה ממטרות התורה".


סוף דבר


המשפט "ויקדים לו מחילה כטל מים" נועד אפוא לעורר התבוננות באורו של העולם-הבא מֵחַד, ובחשכת עולם השקר מאידך. כלומר, בקשת המחילה מאת ה' יתעלה על הנפטר, נועדה לשזור קווים מחשבתיים של התבוננות אישית מעמיקה בעולם-הזה, בתכליתו ובתקוותו.


ואסיים בדברי צידוק הדין והודאה לבורא יתעלה: "לעולם ילמֵּד אדם עצמו להיות דּוּמָם [מקבל את הרעה בדממה מתוך ידיעה שדינו דין אמת], ומודה על כל מידה ומידה בין טוב ובין רע, שהכל בדין והכל במשפט ואשרי מי שזכה לכך, וכן הוא אומר: 'טוֹב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יְיָ' [איכה ג, כו] ואומר: 'יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו' [שם, כח]" (מדרש הגדול, איכה שם).


מדוע מחבר המדרש מוסיף: "ואשרי מי שזכה לכך"? וכי לא ברור שיש לקבל הכל באהבה, בין כשהוא נותן ובין כשהוא לוקח? וכי לא ברור שדינו דין אמת ושכל פעולותיו בצדק מדוקדק? וכי צידוק-הדין איננה חובה בסיסית המוטלת על כל יהודי? ובכן, נכון הדבר שזו חובה בסיסית, ואף-על-פי-כן, זו חובה לא פשוטה ורק יחידי סגולה זוכים להכפיף גם את רגשותיהם החזקים ביותר לשׂכלם, שהרי בשכלינו אנו יודעים שכל מה שה' נוטל או מעניק הוא בחסד ובצדק מדוקדק מאיתו – וכמו שאמרו חז"ל: "כל דעבדין מן שמיא לְטָב [=לטובה]" אף שאין שכלינו מסוגל להגיע עד חקר חכמת פעולותיו. "יְיָ נָתַן וַייָ לָקָח יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ" (איוב א, כא).


'כטל מים' וזיקתו לזריחת מחשבת האמת
.pdf
הורידו את PDF • 183KB

65 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page