"שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד" (מש' יב, יט)
יש צורך בחישובים הנדסיים מדויקים על-מנת שמבנה יעמוד איתן. ישנם חישוביים עיקריים שיש לערוך וביניהם לחשב כוחות אנכיים, וכן את כוחות המומנטים שהינם כוח כפול מרחק. לדוגמה, כאשר אדם יניח קורת עץ שטוחה על-גבי אבן, ובאחד מקצותיה הוא יניח משקולת, יהיה עליו להפעיל כוח על הקצה השני של הקורה כדי לאזן אותה בצורה אופקית כפי שמוצג בתמונה משמאל:
מדוגמה זו עולה, כי יש צורך לחשב לאיזה צד פועל המומנט, כך לדוגמה במרפסת, יש למקם את הברזלים בחלקו העליון של הבטון לאורך הגבול שבין המרפסת לפנים הבית, וזאת בכדי שהם יתנגדו למשקל הדוחף כלפי מעלה... מהנדסים שגו ומיקמו את הברזלים בחלקו התחתון של הבטון וניתן להמחיש זאת שהאדם בתמונה משמאל יניח את ידיו בתחתית הקורה כדי לאזן אותה, לא יועיל הדבר, וכך מרפסות פשוט נשלפות החוצה וקורסות; ורק כאשר שני אנשים נושאים משקל, או במלים אחרות, כששתי קורות נושאות את משקל התקרה – יש למקם את הברזלים בחלק התחתון, כי כעת הם נושאים את העומס הדוחף הפעם כלפי מטה; הרי הוא מתחלק בין שתי הקורות בשווה כפי שהומחש בתמונה הימנית.
"שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה" (תה' עג, ג)
התווכחתי עם חבר בשאלה: האם לפי דעתו חז"ל כתבו את משליהם בידיעה שיהיו אנשים אשר ייכשלו בהבנת פשטי האגדות והמשלים כפשוטם? תהיתי, האם חז"ל היו מודעים לתקלה שעלולה לבוא על ידם? הלא אנו רואים בהצלחתם להטות את לב אנשי האמת אחרי הזיותיהם ודמיונותיהם, המשכתי ותהיתי, האם מה שהיה הוא שיהיה ואולי גם אז (בימי חז"ל) התקיימו להם חותרי אמת ומנגדם – מחפשי השקר ששאפו ועדיין שואפים לחיות בשלווה עם מעלליהם ותעלוליהם? במאמר זה ננסה לאפיינם, נעזר בתחילה עם רבינו מתוך הלכות תלמוד תורה (ה, ו):
"אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי, והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל – הם המרבים את המחלוקות, והם המחריבים את העולם, והמכבים נרה שלתורה, והמחבלים כרם יְיָ צבאות, ועליהם אמר שלמה בחוכמתו: 'אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים' [שה"ש ב, טו]".
הם עזבו את דרכי המוסר, אף התעו את עצמם עד שנעשה להם השקר כטבע שני וכעת ניגשו להתעות את זולתם במלוא עוזם, שנאמר (מש' י, יז): "וְעוֹזֵב תּוֹכַחַת מַתְעֶה". ועל אותם שועלים מדבר רס"ג גם בפירושו לפסוק (שם ט, יג–טז): "אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה, וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת, לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם, מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה", וכֹה דבריו שם:
"הם אינם מתעניינים בלמידת החכמה כלל, ואין מטרתם אלא להביא כעין הוכחות חלושות לפתי או סכל. [...] אף אחד מהם לא התעניין בהיקף ספר התורה ודיוקו ויתרותיו וחסרותיו והשאָלותיו וקושיותיו ולא במאומה מן המשפטים והדינים, ולא שאר ענייני המשמעת שנכללו במסורת, אלא מצאו כל הדברים הללו גם יחד מתוכנים ומתוקנים, והשיגו מקצתם ללא יגיעה, והחלו לדקדק אחרי בעלי הקבלה אשר יגעו בה, בפרטים מעטים ובדמיונות חלושים".
"בְּשִׂפְתֵי נָבוֹן תִּמָּצֵא חָכְמָה" (מש' י, יג)
מסקנתי היא שחז״ל לא חששו מהם כלל ובחרו להשכיל את הנבונים, שעליהם נאמר (מש' ט, א–ג): "חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה. טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ. שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי [מקום גבוה שממנו יקראו החכמים לבני אדם לחכמה] מְרֹמֵי קָרֶת", וכך ממשיך רס"ג בפירושו:
"אנשי האמת אינם קוראים לאף אחד לסבור שיטתם אלא לאחר שהתעניינו הם בה תחלה, ודייקו מה שיש בה ממה שהשכל מחייב, וידעו מה שכללה המסורת [התורה-שבעל-פה] ממנה – אז מגינים עליה ודוחים כל פקפוק שעלולים מתנגדיהם לטעון בה, וסותמים כל פִּרצה שעשׂוּיים להסתנן ממנה עליהם, ואז יתיישר הדבר להם ולמי שנספח אליהם. והרי הם דומים למי שאינו מזמין את ידידיו וקרוביו עד שבנה את הבית והתקין בו כלים וזבח ובשל ואפה ואף התקין את השולחן והכינוֹ ואחר-כך הזמין קרוביו, כאמרוֹ: 'בָּנְתָה', 'חָצְבָה', 'מָסְכָה', 'עָרְכָה' [שם], ואחר כך 'שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ'".
ומעט בהמשך שם מוסיף:
"כפי שמטרת החכמים לכל פתי להדריכו ולהחזירו [לדרך האמת], וכשם שמטרת המייחדים [המאמינים והפועלים בשכלם לייחוד ה'] והרבניים [בעלי המסורת, מוסרי התורה-שבעל-פה מאיש לאיש בשרשרת הדורות של עם-ישראל] – סילוק הסכלות, כך מטרת הכופרים והחולקים – להפיץ אותה, כאמרוֹ: 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם' [שם], המשיל במים הגנובים את הממון האסור, והמשיל בלחם סתרים את הביאות האסורות".
"יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב" (מש' יב, יח)
בל נשכח את עבדיהם הנרצעים והעיוורים של הכופרים, אשר משמשים כשלוחיהם ועושי דברם ומפיצים את סכלותם. רובם תועים וסומים אשר הורגלו לחשוב שרבותיהם שמעו את תורתם מפי הגבורה ולכן לא בוחנים את דבריהם בעזרת צלם האלוהים שנותר להם והוענק מאת ה'.
ראו לדוגמה את חסידי חב"ד השוטים אשר נוהים אחר "שולחן ערוך הר"ב", שהוא הוספת שקצים ורמשים על שולחן השרימפסים של קארו, עד שנוצר לפנינו דאבל צ'יזבורגר ברוטב צפרדעים, ראו מעט ממה שמצאתי בו במבט חטוף; וכך נאמר בהלכות שבת (רס, ד):
"השורף ציפורניים [שקיצץ] – חסיד; [ומי ש-]קוברן – צדיק; זורקן – רשע, שמא תעבור עליהן אישה עֻברה ותפיל ולדה, אבל מותר לזורקן בבית-המדרש וכיוצא בו, מקום שאין נשים מצויות לעבור שם". אין מילים לשיטתם לפסוק הלכות לפי פשטי אגדות חז״ל. ראו דוגמה נוספת לפסיקת הלכה ממדרשי חז"ל אשר מצאנו בהמשך דבריו שם (הלכות שבת רסח, א): "צריך לומר פרשת 'וַיְכֻלּוּ [הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם]' בתפלת ערבית. וכל המתפלל ואומר 'וַיְכֻלּוּ' – מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש-ברוך-הוא במעשה בראשית, שנאמר: 'וַיְכֻלּוּ', אל תקרי 'וַיְכֻלּוּ', אלא 'וַיְכַלּוּ', כלומר הקדוש-ברוך-הוא והוא".
נעיין עתה בפירוש רס"ג שם (י, כג): "כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה", וכֹה דבריו: "כִּשְׂחוֹק לִכְסִיל עֲשׂוֹת זִמָּה – זה ממה שרואים תמיד את הכסילים, אשר עושים את העבירות ואומרים שאינן אלא שחוק ושעשוע [...] עד שאפילו עבדו עבודה-זרה יהיה בעיניהם צחוק, כאמרו בפרשת העגל (שמ' לב, ו): 'וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק'; וְחָכְמָה לְאִישׁ תְּבוּנָה – שהחכם רואה את התכלית [השלכות המעשה ותוצאותיו] ומניח את העבירה במקומה".
סוף דבר
לטענת החילוניים אין אמת אחת, שהרי טענה זו מתנגשת עם תורת הפריצות שבידם; וישנם דתיים אשר מודים באמת, אך בעצם סותרים את עצמם בטענה: "אלה ואלה דברי אלוהים חיים". לכן אין הבדל ממשי ביניהם, מפני ששניהם מכזבים ובוחרים ללכת בשרירות לבם ונוהי
ם אחרי כל ההזיות והתאוות אשר עולות על רוחם. ואיך שגו בהבנת מאמר זה? והלא הוא נאמר על ויכוחיהם של חכמי המשנה והתלמוד, ונועדה להורות על שאיפתם הטהורה של החכמים הללו וללמדנו שכּל מעשיהם היו לשם שמים; ואוסיף, שמאז שחכמים אמרו את אמרתם המוסרית הזו, כל ויכוחיהם התלבנו ולובנו, וזכינו לרבנו הרמב"ם אשר ברר ניפה וערך את כל דיני התורה, והגיש לנו את משנה תורה להרמב"ם, לקטן ולגדול.
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דב' ל, יט).