יסוד חינוך הבנים ושקר טענת הסמכות

עודכן ב: לפני יומיים

במאמר זה אנו מבקשים לשרטט בקווים כלליים את סוד ההצלחה בחינוך הילדים בימינו: דור המדע והדעת. כמו שכתבתי במאמר אחר ("חינוך הבנים לדרך השם", חלק א, חלק ב), בדורנו לא די לחנך את הבנים והבנות כמו שנהגו אבותינו בתימן או בגלות אחרת, דהיינו בדרך של אכיפת סמכות וקביעת השקפות באופן שרירותי ולעתים קרובות אף באמצעות הפעלת כוח פיסי על הבנים כדי ליישרם לכיווני המוסר והדעת. ויתרה מזאת, לא הועילו ולא יועילו שלל ההזיות וההפחדות מבית שיקוצם של הוזי ההזיות המקובלים, אשר אבותינו שגו ותעו ולעו בהן, והשתמשו בהן גם כדי להפחיד את הילדים, ואתן דוגמה לדבריי:


זכורני כאשר הייתי ילד קטן, לנתי לילה אחד אצל קרוב משפחה מבוגר שהיה אדוק ורדוף בהזיות הקבלה הנגעלות, יום אחד, הוא תפש אותי כאשר איני לבוש בציצית מתחת לבגדים. הוא זעם עלי, היכה אותי נמרצות, והחליט להעניש אותי בכך שהוא יכריח אותי לישון בלילה החם עם טלית קטן. הוא כנראה נסמך על הזיות הקבלה או הזיות אחרות בעניין חשיבות מה שנקרא "טלית קטן" וכן בעניין חשיבות לבישתו בלילה. התוצאה הייתה מחרידה, בנו הגדול ריחם עלי, וקם על אביו בחמת זעם שיעזוב אותי לנפשי, וכמעט שהיכה את אביו. בסופו-של-דבר ישנתי ללא הבגד שנקרא "טלית קטן", אך זכר אותו המאורע הותיר צלקת בנפשי.


האב ההוא, אשר חינך את ילדיו על ברכי ההזיות כבר עבר מן העולם, אך בניו רחוקים מהדת מאד, בניו אנשים משכילים בעלי תארים, אשר כל חייהם ספגו את שיטות החינוך הקלוקלות של אביהם, שיטות ההזיה וההפחדה, עד שהם בעטו בדת בעיטה גסה. ולא רק הם, זכורני כי רוב מוחץ ומכריע של בני המקום עזבו ונטשו את הדת לחלוטין, כי הוריהם חינכו אותם על ההזיות והדמיונות מבית המדרשות של דרום תימן שהיו ספוגים בהזיות הקבלה הארורה.


הציר שעליו סובב החינוך


כדי לעמוד על הציר המרכזי שעליו סובב החינוך בימינו, דור המדע והדעת, נעיין בשני פירושים של רס"ג בעניין החינוך, ומשם נמשיך להסיק את מסקנותינו, בפירוש רס"ג למשלי (כט, יז): "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", הוא אומר כך:


"הַנַּחַת בעולם-הזה, מן הפשעים וההפסדים והתביעות, כגון תביעות המלכים [או בתי המשפט או המשטרה או שירות בתי-הסוהר או ההוצאה לפועל וכיו"ב]; ולעולם-הבא, מתביעות ה' להוריו על שלא חינכוהו. ואחרי סילוק הנזק תחליף את מקומו טובה ועונג: בעולם-הזה, במה שמכבד אותו בנו במאכל ובמלבוש ובהידור ובשירות; ולעולם-הבא, בגמול העצום והרב שיהיה לו מאת ה' על שהיטיב להשגיח על בנו".


בהמשך משלי (כט, יט): "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה", רס"ג אומר כך:


"זה היפך הפסוק הראשון, אמר, כשם שבני אדם מוכרחים [...] שיהיה שליח [=האב או המורה המחנך] להעמידם [=להדריכם וללמדם] על [המצוות] השמעיות [=המצוות שיש להתבונן ולהעמיק בהם כדי להבין את ההיגיון שעומד מאחוריהם], כך הכרחי שיהיה להם עם השמעיות גם מצוות אשר הטוב והמרוחק שבהם יהיה נטוע ומובן בשכלם, לפי שאינם לוקחים מוסר בדברים בלבד, והיאך יבינו ללא היגיון והבחנה ושכל? ולפיכך היה חיובי שיקדמו לפני המצוות השמעיות מצוות הגיוניות [=מצוות שכל אחד מסוגל להבין בשכלו מיד את נחיצותם וחשיבותם], והם האמת והיושר והצדק ואהבת לרעך כמוך".


רס"ג מלמד אותנו את סוד החינוך לדרך התורה והמצוות, ובמיוחד בדורנו בדור הדעת והמדע. כלומר, כדי שהבן או הבת ילכו בדרכי ה' הישרים במשך כל ימי חייהם באמת ובאמונה, עליהם להבין בשכלם ובהגיונם את מוסריות ורוממות מצוות התורה! לא די להפחידם בעונש מאת ה', וכל-שכן שהזיות הקבלה הארורה לא יועילו ולא יצילו אותם מתעייה. אלא, יש לרומם את הבן לדרכי הדעת המדע והמחשבה הנכונה! רק בן או בת שמבינים בשכלם את צדקת דרך ה' ומוסריות התורה, רק להם יש סיכוי ללכת בדרך ה' מרצונם לאורך ימים, ורק הם עשויים לעבוד אל אמת ולא לתעות אחרי אלהים אחרים ולשגות בטמטום ובאלילות.


דע את אלהי אביך ועבדהו


כדי לחנך את הבן או הבת בדרכי המחשבה הישרה, על האב והאם להיות בעצמם אנשים משכילים וחכמים, שהרי הם לא רק צריכים לתת דוגמה אישית להתנהגות נבונה ומושכלת, הם גם צריכים להנחות את ילדיהם ללכת בדרכים הללו: ללמדם ולהביא להם ראיות והוכחות לצדקת דרכם, ולרומם אותם להכרה שאנו הולכים בדרך ה' לא רק בגלל שאבותינו לימדו אותנו שזו היא הדרך הנכונה, אלא בעיקר בגלל שאנו משכילים את הטוב שֶׁבָּהּ בשכלנו.


דבר גדול לימדנו אפוא רס"ג, והוא, שכדי לעבוד את ה' חובה עלינו להבין ולהשכיל את המצוות בהיגיון ובדעת! ולא כמו שאומרים רובם הגדול של הדרשנים השכירים בימינו: "שיש לזרוק את השכל", ושיש להתנער מכל ביקורת והכרעה שכלית. בדרך זו הם הורסים את חינוך הילדים, כי הם הופכים את ההמון לסכלים ולנבערים אשר אינם מסוגלים לחנך ולהנחות את עצמם בדרך הישרה, כל-שכן לחנך בנים ובנות. הרשעים הללו מורים לנו להיות טיפשים וסכלים כדי שנהיה מטומטמים ונבערים, ואז הם יוכלו לתמרן אותנו ולהחדיר לנו את הזיותיהם הנחלות. בדרך זו, הם הופכים אותנו לאנשי כת אשר הולכים בעיוורון אחרי ראשי הכיתות למיניהם, ומקיימים ומבצעים באופן עיוור כל פקודה וכל הוראה והלכה.


דרך הסכלות במסווה הסמכות


יש דרך נוספת שבה הרבנים השכירים מתעים אותנו, דרך הרבה יותר מתוחכמת, מפני שהיא מוצגת על-ידם כ"דרך שכלית". בדרך זו נוקטים הרבנים השכירים הדרדעים, אשר מתכחשים למוצאם, כי השוחד כבר עיוורם ואילץ אותם לזרוק אבנים לבאר מים חיים. כיצד הם יתמודדו אפוא עם האמת אשר טופחת על פניהם? ובכן, הם לא יכולים לומר לתלמידיהם "לזרוק את השכל" או לחדול מביקורת והכרעה שכלית, שהרי כל גאוותם ויהירותם מבוססת ונטועה על רוממות מחשבתם המדומה, והיא מדומה כי היא אינה מביאה אותם ליראת שמים אלא להפוך תורת חיים לקורדום חוצבים, ואין חכמה ואין תבונה ללא יראת שמים.


מה יעשו אפוא? איך יתמודדו עם הביקורת על מעלליהם ותעלוליהם? ובכן, לאחר שהרבנים הדרדעים השכירים נלאו למצוא עצה כיצד להשתיק את אדיר הקטן אשר מפריע לחייהם ההרמוניים לצד צאצאי המינים והשלמונים... הם פנו לדרך אחרת: הם פונים לדרך הסמכות. ואין הבדל בין דרך הסמכות לבין דרך הסכלות של הרבנים הדרשנים הוזי ההזיות, כי גם זו וגם זו זורקות את השכל בפועל, רק שדרך הסמכות עושה זו בתחכום רב.


הם החליטו לתאר ולצייר את אדיר הקטן כטיפש וסכל אשר אין להתייחס אליו. והראיה הגדולה שלהם שאדיר הקטן הינו טיפש וסכל, היא: שאף-לא-אחד מהרבנים הדרדעים למחצה לשליש ולרביע, בתימן או בארץ, השמיעו או הסכימו עם דעותיו! כלומר, לאדיר הקטן אין סמכות להשמיע דברי אמת לוהבים! ואני תמה, לא רק שהנני הולך בדרכו ושיטתו של אברהם אבינו ומָרי יחיא קאפח במלחמתם בעבודה-זרה, נניח לזה, איה הדעת והשכל הישר? איה וקבל האמת ממי שאמרו? איה אהבת האמת ורדיפת הצדק? ומכיוון שהרבנים הדרדעים השכירים רחקו מדרכי מישרים, אומר כמה מלים על אהבת האמת ורדיפת הצדק, מפני שהן היסוד לחינוך עצמנו והבנים לידיעת ה' ולאהבתו, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


אהבת האמת ורדיפת הצדק


אחד היסודות החשובים ביותר במשנת רבנו הרמב"ם הוא אהבת האמת ורדיפת הצדק, וידועים הם דבריו בראש הקדמתו למסכת אבות: "וקבל האמת ממי שאמרו". כלומר, על כל אדם מוטלת החובה לשמוע ולבחון את ההשקפות והדעות בעין השכל מבלי לייחס חשיבות למעלתו האמיתית או המדומה של האומר. אולם, המציאות המעֻוותת בעולמנו היא שרבים מקרב המשכילים (וכל שכן השוטים) מתבוננים באמיתוֹת מסוימות ושוללים אותן על הסף – רק בגלל שהממסד הרבני או אפילו רב ממסדי אחד שעשה לו שם בארץ מתנגד להן.


ולשניהם, גם למשכילים בעיניהם וגם לממסד או לרב הממסדי התורן שאליו הם נושאים את עיניהם, הנני מצרף את דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, אולי יש תקוה, לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם, וכֹה דברי רבנו (עמ' יג):


"אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברה כגון אָמרוֹ: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שֶׁאֵלּוּ האישים הגדולים, החסידים, המשׂכילים, המופלגים בחכמה, שלֵמי הדעת, כאשר ראו את דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר – נכנעו וחזרו לדעתו, כל-שכן וקל-וחומר שאר בני אדם, כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש".


כלומר, אמת-המידה הקובעת את אמיתת הדעה או ההשקפה היא: האם דברי החולק הם "נכונים יותר והגיוניים יותר", ולא אם דברי החולק מוסכמים ומומלצים על-ידי חבר מרעים שוחרי שילומים אשר הפכו תורת חיים לקרדום חוצבים, ובעקבות זאת נתעוורו מן האמת, וכל השקפותיהם והלכותיהם וכל דבריהם כפופים נובעים ונרצעים לשאיפותיהם הפוליטיות ולתאוות הכוח והבצע. אמנם, דברי רבנו נשמעים בימינו כמו חלום רחוק, שהרי מי מאותם גדויילים מסוגל להודות על האמת? ואפילו אלה אשר מתהדרים בהיותם כביכול נאמנים לאור ההלכה והמחשבה של רבנו הגדול, האם הם מסוגלים להודות על האמת? וכל מי שאינו מקיים את צוואת חז"ל ואינו מודה על האמת – הינו כגולם וכקיר אטום שאין תקוה בו!


לפיכך, מה שאמרתי לעיל "אולי יש תקוה", כוונתי היא רק לתלמידים ההולכים שולל אחר מנהיגי דת תאבי בצע, ולא לרבנים הדרדעים הממסדיים השכירים עצמם, כי אלה לעולם לא יודו על האמת אשר מסכנת את מעמדם, כבודם, יוקרתם, משכורתם ושררתם, וכמו שרבנו כותב באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכז): "והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו", והוא מוסיף שם ואומר (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [!]".


עוד למדנו מדברי רבנו לעיל, כי גדולי התנאים, הלל ושמאי, כאשר מצאו שדברי התלמיד הקטן צודקים מדבריהם – מיד נכנעו וחזרו לדעתו, ולא ראו בכך ביזיון או פחיתות כבוד, כי זו היא דרכה של תורה וזהו כבודה של תורה! שהרי מכבודה של תורה שהחכמים שנושאים אותה ורוממותה בגרונם יהיו אנשי אמת ורודפי צדק, אנשי אמונה שכל מחשבותיהם ומעשיהם מכֻוונים לקדש שם שמים, להסיר את התקלות והמכשולים מדרכי החכמים ותלמידיהם, ולסלול את הדרך לידיעת ה' יתעלה – שהרי כל השקפה זרה וכל דעה גרועה מרחיקים אותנו מייעודנו ומרימים מסך עבה ואטום בינינו לבין ידיעת בורא-עולם.


ולא רק הלל ושמאי, כך גם מורים לנו במפורש חכמינו ז"ל במוסריהם במסכת אבות (ה, ו) באמרם, שמי שאינו מודה על האמת הוא בגדר גולם! וכֹה דבריהם: "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם: [...] ומודה על האמת – וחילופיהן בגולם", וכך ביאר רבנו משנה זו: "ולא תהיה בו עקשנות, אלא אם ישמע את האמת יודה בו, ואפילו היה אפשר לו לדחות ולהתווכח ולהטעות [בלשונו השׂכירה החלקלקה], לא יעשה את זה, והוא אמרו: ומודה על האמת".


וכך נהג רבנו בעצמו, והנה דבריו בתשובה (מתורגמת על-ידי מָרי בספר המצוות, עמ' ו):


"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברֵי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".


והמחלה שהייתה נגע נפוץ בימי רבנו, פשטה ופשׂתה בימינו לממדים מבהילים, שהרי כל מי שמוצא דבר אמת מנומק ומבוסס שהוא נגד דברי אחד ההוזים המהבילים הקרויים בימינו גדויילים ושרי תורא – מיד יסבור שדברי האמת הינם שקר ואף כפירה ברורה! ובמלים אחרות, הדת האשכנזית הפרו-נוצרית הצליחה להחדיר את ההשקפה הרעה שאין לבחון דעות לגופן אלא לפי מידת הפופולאריות שלהן ולפי גדולת האומר לבוש הגלימה והמגבעת. והשקפה זו, שאמיתת הדעה נבחנת באופן שרירותי בהתאם לגחמותיהם ולהזיותיהם של השוטים המהובלים באלף השנים האחרונות הקרויים "חכמי ישראל" – השחיתה את דת משה כליל, והפכה אותנו מעם חכם ונבון לגוי סכל ונבל אשר כל רואיו מלעיגים לו ושׂוֹטמים אותו.


דברים דומים לדבריו בתשובתו לעיל, כותב רבנו גם בחתימת פירושו למשנה:


"ולא תיארתי את המצב הזה, אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'".


נמצא, כי חקירת האמת ופרסומה וסילוק טעויות ושגיאות מדברי רבנו אהובה עליו מאד מפני שהיא עבודת השם! כלומר, רבנו היה אדם גדול באמת מפני שהוא לא ראה בטעויותיו מקור לחולשה, אלא להיפך, בגילוי נאות שהוא עלול לטעות הוא חינך את תלמידיו שהוא בשר ודם, ואין להתייחס לדבריו כאילו הוא אלוה. לפיכך, אם נמצאה טעות בדבריו יש לפרסמה ולתקנה, כי בזאת מושגת מטרתו הנשגבה של רבנו בעצמו – הדרכת עם ישראל לדרכי מישרים, והישרת המחשבה לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


למדנו אפוא, כי בּבָחננו דעה והשקפה עלינו לשאוף ולחתור אל האמת הטהורה, ואם חלילה העדפנו את קביעתו של איזה סכל תועה שעשה לו שם בארץ – חטאנו לאמת ואף קיבלנו עלינו בשר ודם לאלוה, כי הפננו עורף לצלם האלהים שחנן אותנו בו ה' יתעלה, והתייחסנו לדברי הגוף הנגוף המלא אספסוף כאילו הוא אלהים חיים. עלינו לבער מנפשנו כל זיק של יראה מפני הגדויילים ושרי התורא עניי הרוח הללו אשר עמוסים בגאווה ותאווה, כפי שמנקים את הבגד המלוכלך מטינופו, כי אין עני אלא עני הרוח ואין אומלל מנעדר החכמה.


סוף דבר


טענת הסמכות היא אפוא בדיוק כמו טענת "לזרוק את השכל", שהרי שתי הטענות טוענות את אותו הדבר, הדרשנים הוזי ההזיות מחדירים לשומעי לקחם "לזרוק את השכל" ללא שום תירוץ, כי הם לא זקוקים לתרץ תירוצים. שומעי לקחם ברמה כל-כך נמוכה, עד שדי בהילת הגדולה והשררה ובכמה הרמות ידיים מרשימות אל-על, כדי לשכנע אותם. לעומת זאת, הרבנים השכירים הדרדעים אינם יכולים לטעון את טענת "לזרוק את השכל", אז הם טוענים אותה בתחכום: במקום לומר זרקו את השכל סתם, הם אומרים זרקו את השכל כי לאדיר הקטן אין סמכות לטעון טענות אשר מערערות על ההזיות שאימצנו במשך מאות שנים.


הרבנים הדרדעים השכירים ודומיהם מרחיקים אותנו מדרך האמת ומתעים אותנו אחרי ההבל, מפני ששלילת טענת הסמכות ואהבת האמת והצדק הן השערים לדרך האמת: הדרך שתרומם אותנו להיות "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב), הדרך שבה נמלא את ייעודנו כאור יהודה ואור לגויים, הדרך שבה נבנה אומה כלילה בשלמותה עד שכל עמי העולם יתבוננו על חוקי התורה ומצוותיה ויקראו בהתפעלות: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), והדרך לקיום הנבואה: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ [נוצרים ופרו-נוצרים] וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


מה ההבדל אפוא בין הדרשנים המהובלים לדרדעים השכירים? אין הבדל, שניהם אומרים לזרוק את השכל. אולם האמת שעוונם של הדרדעים חמור יותר, כי הם גם משתמשים בהתעיות ובדרכי תכסיסנות כדי להרחיק אותנו מדרך האמת, ויחד עם זאת מנפנפים בגאון בהליכה ובדבקות בדרך האמת הטהורה שהלך בה רבנו, ועל זה אין מחילה וסליחה.


"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה? וָאֹמַר אֲדֹנָי יְיִ אַתָּה יָדָעְתָּ" (יח' לז, ג).


התמונה מאת: לויוני-YL, נוצר על-ידי מעלה היצירה. רישיון: CC BY-SA 4.0.

יסוד חינוך הבנים ושקר טענת הסמכות
.pdf
Download PDF • 168KB

82 צפיות0תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!