top of page

יסוד חינוך הבנים ושקר טענת הסמכות

במאמר זה הנני מבקש לשׂרטט בקווים כלליים את הדרך להצלחה בחינוך הילדים בימינו: דור המדע והדעת. כמו שכבר כתבתי במאמר אחר ('חינוך הבנים לדרך השם'), בדורנו לא די לחנך את הבנים והבנות כמו שנהגו אבותינו בתימן או בכל גלות אחרת, דהיינו בדרך של אכיפת סמכות וקביעת השקפות באופן שרירותי, ואף יש להיזהר מאד מלהפעיל כוח פיסי על הבנים כדי ליישרם לכיווני המוסר והדעת, ורק לעתים רחוקות יש לעשות-כן. יתר-על-כן, לא הועילו ולא יועילו שלל ההזיות וההפחדות מבתי השיקוצים של הוזי ההזיות המקובלים, אשר אבותינו שגו ותעו ולעו בהן, ואשר השתמשו בהן גם כדי להפחיד את הילדים, ואתן דוגמה לדבריי:


זכורני כאשר הייתי ילד קטן, לנתי לילה אחד אצל קרוב משפחה מבוגר שהיה אדוק ורדוף בהזיות הקבלה הנגעלות, יום אחד, הוא תפס אותי כאשר איני לבוש בציצית מתחת לבגדים. הוא זעם עלי, היכה אותי נמרצות, והחליט להעניש אותי בכך שהוא יכריח אותי לישון בלילה החם עם ציצית קטן. הוא כנראה נסמך על הזיות הקבלה או הזיות אחרות בעניין חשיבות מה שנקרא "ציצית קטן" וכן בעניין חשיבות לבישתו בלילה. התוצאה הייתה מחרידה, בנו הגדול ריחם עלי, וקם על אביו בחמת זעם שיעזוב אותי לנפשי, וכמעט שהיכה את אביו. בסופו-של-דבר ישנתי ללא הבגד שנקרא "ציצית קטן", אך זֵכר אותו המאורע הותיר צלקת בנפשי.


האב ההוא, אשר חינך את ילדיו על ברכי ההזיות כבר עבר מן העולם, אך בניו רחוקים מהדת מאד, בניו אנשים משכילים ובעלי תארים, אשר כל חייהם ספגו את שיטות החינוך הקלוקלות של אביהם, שיטות ההזיה וההפחדה, עד שהם בעטו בדת בעיטה גסה. ולא רק הם, זכורני כי רוב מוחץ ומכריע של בני המקום עזבו ונטשו את הדת לחלוטין, כי הוריהם חינכו אותם על ההזיות והדמיונות מבתי המדרשות של דרום-תימן, שהיו ספוגים בהזיות הקבלה הארורה.


"וְיָמִים רַבִּים לְיִשְׂרָאֵל לְלֹא אֱלֹהֵי אֱמֶת וּלְלֹא כֹּהֵן מוֹרֶה וּלְלֹא תוֹרָה" (דה"ב טו, ג).


הציר שעליו סובב החינוך


כדי לעמוד על הציר המרכזי שעליו סובב החינוך בימינו, דור המדע והדעת, נעיין בשני פירושים של רס"ג בעניין החינוך. נתבונן בהם היטב כי הם יובילו אותנו לעמוד על ציר החינוך המרכזי. בפירוש רס"ג למשלי (כט, יז): "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ", הוא אומר כך:


"'יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ' – הַנַּחַת [=המנוחה] בעולם-הזה, [היא] מן הפשעים וההפסדים והתביעות, כגון תביעות המלכים [או בתי המשפט או המשטרה או שירות בתי-הסוהר או ההוצאה לפועל וכיו"ב]; ולעולם-הבא, מתביעות ה' להוריו על שלא חינכוהו. ואחרי סילוק הנזק [מן הבן] תחליף את מקומו טובה ועונג [=נחת]: בעולם-הזה, במה שמכבד אותו בנו במאכל ובמלבוש ובהידור ובשירות; ולעולם-הבא, בגמול העצום והרב שיהיה לו מאת ה' על שהיטיב להשגיח על בנו".


בהמשך משלי (כט, יט): "בִּדְבָרִים לֹא יִוָּסֶר עָבֶד כִּי יָבִין וְאֵין מַעֲנֶה", רס"ג אומר כך:


"זה היפך הפסוק הראשון, אמר, כשם שבני אדם מוכרחים [...] שיהיה שליח [=האב או המורה המחנך] להעמידם [=להדריכם וללמדם] על [המצוות] השמעיות [=המצוות שיש להתבונן ולהעמיק בהן ביישוב הדעת בשנות הבגרות כדי להבין את הגיונן ואמיתתן, אך בשנות הילדות והנערות לא ניתן להבינן, ולכן על האב לאכוף את קיומן מכוח סמכותו בלבד. וכוונת רס"ג, כמו שחובה לאכוף ולייסר את הבנים בדברים כדי לקיים את המצוות השמעיות], כך הכרחי שיהיה להן, עם [המצוות] השמעיות, גם מצוות אשר הטוב והמרוחק שבהם יהיה נטוע ומובן בשכלם, לפי שאינם לוקחים מוסר בדברים בלבד, והיאך יבינו ללא היגיון והבחנה ושכל? ולפיכך היה חיובי [=הכרחי] שֶׁיִּקְדְּמוּ לפני המצוות השמעיות המצוות ההגיוניות [=מצוות שכל אחד מסוגל להבין בשכלו מיד את נחיצותן וחשיבותן], והם האמת והיושר והצדק ואהבת לרעך כמוך".


רס"ג מורה לנו את הדרך שבה נצליח לחנך למוסר, לתורה ולמצוות, ובמיוחד בדורנו בדור הדעת והמדע. לפי רס"ג, כדי שהבן או הבת ילכו בדרכי ה' הישרים במשך כל ימי חייהם באמת ובאמונה, עליהם להבין בשכלם ובהגיונם את מוסריות ורוממות מצוות התורה! לא די להסביר להם שה' גומל ומעניש, וכל-שכן שהזיות הקבלה הארורה לא יועילו ולא יצילו אותם מתעייה. אלא, יש לרוממם לדרכי הדעת והמדע והמחשבה הנכונה! רק בן או בת שמבינים בשכלם את צדקת דרך ה' ומוסריות התורה, רק להם יש סיכוי ללכת בדרך ה' מרצונם לאורך ימים, ורק הם עשויים לעבוד אל אמת ולא לתעות אחרי אלהים אחרים ולשגות בטמטום ובאלילות.


דע את אלהי אביך ועבדהו


כדי לחנך את הבן או הבת לדרכי המחשבה הישרה, על האב והאם להיות בעצמם אנשים משכילים וחכמים, שהרי הם לא רק צריכים לתת דוגמה אישית להתנהגות נבונה ומושכלת, הם גם צריכים להנחות את ילדיהם ללכת בדרכים הללו: ללמדם ולהביא להם ראיות והוכחות לצדקת דרכם, ולרומם אותם להכרה שאנו הולכים בדרך ה' לא רק בגלל שאבותינו לימדו אותנו שזו היא הדרך הנכונה, אלא בעיקר בגלל שאנו משׂכילים ומזהים את הטוב שֶׁבָּהּ – בשכלנו.


דבר גדול לימדנו אפוא רס"ג, והוא, שכדי לעבוד את ה' חובה עלינו להבין ולהשׂכיל את המצוות בהיגיון ובדעת! ולא כמו שאומרים רובם הגדול של הדרשנים האורתודוקסים בימינו: "שיש לזרוק את השכל", ושיש להתנער מכל ביקורת והכרעה שכלית. בדרך זו הם הורסים את חינוך הילדים, כי הם הופכים את ההמון לכסילים נבערים אשר אינם מסוגלים לחנך ולהנחות את עצמם בדרך הישרה, כל-שכן לחנך בנים ובנות. הרשעים רודפי הבצע הללו מורים לנו להיות טיפשים וכסילים כדי שנהיה עיוורים ונבערים, ואז הם יוכלו לתמרן אותנו ולהלעיט אותנו בכל השקפותיהם והזיותיהם הרעועות. בדרך זו, הם הופכים אותנו לעובדי אלילים אשר הולכים בעיוורון אחרי המינים, ומקיימים ומבצעים באופן עיוור כל פקודה והוראה שיוצאת מפיהם.


"יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן, הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת יְיָ נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר" (יש' א, ג–ד).


"עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם" (הושע ד, יב).


דרך הסכלות במסווה הסמכות


יש דרך נוספת שבה הכומרים השׂכירים מתעים אותנו, דרך הרבה יותר מתוחכמת מפני שהיא מוצגת על-ידם כ"דרך שכלית". בדרך זו נוקטים הכומרים השׂכירים הדרדעים, אשר מתכחשים למוצאם, כי השוחד כבר עיוור את עיניהם ואילצם לזרוק אבנים לבאר המים-החיים, ואסביר: הכומרים הדרדעים נדרשים להתמודד עם האמת אשר טופחת על פניהם, אך בשונה מכומרי המינות האדומיים, הכומרים הדרדעים אינם יכולים להורות לתלמידיהם יודעי המדעים "לזרוק את השכל" או לחדול מביקורת עיונית והכרעה שכלית – שהרי כל גאוותם ויהירותם מבוססת ונטועה על רוממות מחשבתם המדומה, והיא מדומה כי היא אינה מביאה אותם ליראת שמים אלא להפוך את תורת-האלהים לקורדום-חוצבים, ואין חכמה ואין תבונה ללא יראת-שמים.


אם-כן אפוא, מה יעשו ראשי הדרדעים? איך יתמודדו עם הביקורת על מעלליהם ותעלוליהם? ובכן, לאחר שהכומרים הדרדעים נלאו למצוא עצה כיצד להשתיק את אדיר הקטן אשר מפריע לחייהם ההרמוניים לצד צאצאי המינים וטומאת השלמונים... הם פנו לדרך אחרת: הם פונים לדרך הסמכות. ואין הבדל בין דרך הסמכות לבין דרך הסכלות של הכומרים הדרשנים הוזי ההזיות, כי גם זו וגם זו זורקות את השכל בפועל, רק שדרך הסמכות עושה זו בתחכום רב.


הכומרים הדרדעים החליטו לתאר ולצייר את אדיר הקטן כטיפש וסכל אשר אין להתייחס אליו. והראיה הגדולה שלהם לכך שאדיר הקטן הינו טיפש וסכל, היא: שאף-לא-אחד מהכומרים הדרדעים למחצה לשליש ולרביע, בתימן או בארץ, השמיע את דעותיו! כלומר, לאדיר הקטן אין סמכות להשמיע דברי אמת נוקבים ולוהבים! ולא רק שהנני הולך בדרכו ושיטתו של אברהם אבינו ומָרי יחיא קאפח במלחמתם בעבודה-זרה, נניח לזה, איֵּה הדעת והשכל הישר? איֵּה ו"קבל האמת ממי שאמרו"? איֵּה אהבת האמת ורדיפת הצדק? ומכיוון שהכומרים הדרדעים רחקו מדרכי אמת ומישרים, אומַר כמה מלים על אהבת האמת ורדיפת הצדק, מפני שהן היסוד לחינוך עצמנו ובנינו לידיעת ה' ולאהבתו, ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


אהבת האמת ורדיפת הצדק


אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה רבנו הוא אהבת האמת ורדיפת הצדק, וידועים הם דברי רבנו בראש הקדמתו למסכת אבות: "קבל האמת ממי שאמרו". כלומר, על כל אדם מוטלת החובה לשמוע ולבחון את ההשקפות והדעות בעין השכל מבלי לייחס חשיבות למעלתו האמיתית או המדומה של האומר. אולם, המציאות המעֻוותת בעולמנו היא, שרבים מקרב המשׂכילים (וכל שכן המוני השוטים) מתבוננים באמיתוֹת מסוימות ושוללים אותן על-הסף – רק בגלל שממסד הכמורה או אפילו כומר ממסדי אחד שעשה-לו-שם-בארץ, מתנגד להן.


ולכומרים הדרדעים האורתודוקסים השׂכירים רודפי השלמונים, וכן לחכמים בעיניהם הנוהים אחריהם, אצרף את דברי רבנו בהקדמתו לפירוש המשנה, אולי יש תקוה לחכמים בעיניהם, לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם, וכֹה דברי רבנו (עמ' יג): "אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברה כגון אָמרוֹ: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שֶׁאֵלּוּ האישים הגדולים, החסידים, המשׂכילים, המופלגים בחכמה, שלֵמי הדעת, כאשר ראו את דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר – נכנעו וחזרו לדעתו, כל-שכן וקל-וחומר שאר בני אדם, כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש".


כלומר, אמת-המידה הקובעת את אמיתת הדעה או ההשקפה היא: האם דברי החולק הם "נכונים יותר והגיוניים יותר", ולא אם דברי החולק מוסכמים ומומלצים על-ידי חבר מרעים שוחרי שילומים אשר הפכו תורת חיים לקורדום חוצבים, ובעקבות זאת נתעוורו מן האמת וכל השקפותיהם הלכותיהם הוראותיהם וכל מאווייהם, כפופים ונרצעים לשאיפותיהם הפוליטיות ולתאוות הבצע והשׂררה. אמנם, דברי רבנו נשמעים בימינו כמו חלום רחוק, שהרי מי מאותם גדולי-האסלה מסוגל להודות על האמת? ואפילו אלה אשר מתהדרים בהיותם כביכול נאמנים לאור ההלכה והמחשבה של רבנו הרמב"ם – האם הם מסוגלים להודות על האמת? וכל מי שאינו מקיים את צוואת חז"ל ואינו מודה על האמת, הינו כגולם וכקיר אטום שאין תקוה בו!


לפיכך, מה שאמרתי לעיל "אולי יש תקוה", כוונתי היא רק לתלמידים ההולכים שולל אחרי כומרי-דת רודפי בצע ושׂררה, ולא לכומרים האורתודוקסים הממסדיים השׂכירים למיניהם, כי אלה לעולם לא יודו על האמת אשר מסכנת את מעמדם, כבודם, יוקרתם, משׂכורתם ושׂררתם, וכמו שרבנו כותב באיגרתו לתלמידו ר' יוסף (עמ' קכז): "והיאך אתה מדמה לעצמך בני, שהם יגיעו לדרגת הכרת האמת עד כדי שיודה שהוא חסֵר ויעקור כבודו וכבוד בית אביו? זה מה שלא יעשֵׂהו כמוהו ולא מי שהוא יותר שלם ממנו", והוא מוסיף ואומר שם (עמ' קלא): "ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [!]". כלומר, כאשר יש סכנה לשׂררתם, אפילו לעבירות החמורות הם שולחים את ידם, ופושטים את טלפיהם.


עוד למדנו מדברי רבנו לעיל, כי גדולי התנאים, הלל ושמאי, כאשר מצאו שדברי התלמיד הקטן צודקים מדבריהם – מיד נכנעו וחזרו לדעתו, ולא ראו בכך ביזיון או פחיתות כבוד, כי זו היא דרכה של תורה וזהו כבודה של תורה! שהרי מכבודה של תורה שהחכמים שנושׂאים אותה ורוממותה בגרונם יהיו אנשי אמת ורודפי צדק, אנשי אמונה שכל מחשבותיהם ומעשיהם מכֻוונים לקדש-שם-שמים, להסיר את התקלות והמכשולים מדרכי החכמים ותלמידיהם, ולסלול את הדרך לידיעת ולאהבת ה' יתעלה – שהרי כל השקפה זרה וכל דעה גרועה מרחיקים אותנו מייעודנו ומרימים מסך עבה ואטום בינינו לבין דרך האמת וידיעת ה' יתעלה שמו.


ולא רק הלל ושמאי, כך גם מורים לנו במפורש חכמינו ע"ה במוסריהם במסכת אבות (ה, ו) באמרם, שמי שאינו מודה על האמת הוא בגדר גולם! וכֹה דבריהם: "שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם: [...] ומודה על האמת – וחילופיהן בגולם", וכך ביאר רבנו משנה זו: "ולא תהיה בו עקשנות, אלא אם ישמע את האמת יודה בו ואפילו היה אפשר לו לדחות ולהתווכח ולהטעות [בלשונו השׂכירה והפוליטית החלקלקה], לא יעשה את זה, והוא אמרו: ומודה על האמת".


וכך נהג רבנו בעצמו, והנה דבריו בתשובה (מתורגמת על-ידי קאפח בספר המצוות, עמ' ו):


"ואני יודע כי מחלת הכל מחלה אחת כללית, והיא, שכל מי שמצא בדבריי, בכללים או בפרטים, דבר שהוא נגד דברֵי אחד הגאונים או המפרשים – עולה על לבו שאני טעיתי. אם כי יודע אני כי לא רחוק הדבר שאני אטעה וייעלם ממני עיון או לשון מפורש, ואין זה דבר נורא, ואני שמח מאד על הביקורת, והעושה זאת יש לו שכר ואני מודה לו, כי ייתכן שהוא צודק במה שהעיר ואועיל גם אני בכך, או שהוא טעה ויועיל לו ולזולתו".


והמחלה שהייתה נגע נפוץ בימי רבנו, פשׁטה ופשׂתה בימינו לממדים מבהילים, שהרי כל מי שמוצא דְּבר-אמת מנומק ומבוסס שהוא נגד דברי אחד ההוזים המהבילים הקרויים בימינו גדויילים ושרי תורא – מיד יסבור שדברי האמת הינם שקר ואף כפירה ברורה! ובמלים אחרות, הדת האשכנזית הפרו-נוצרית הצליחה להחדיר את ההשקפה הרעה שאין לבחון דעות לגופן אלא לפי מידת הפופולאריות שלהן ולפי גדולת הכומר בעל המרדעת והמגבעת. והשקפה זו, שאמיתת ההשקפה נבחנת באופן שרירותי בהתאם לגחמותיהם ולהזיותיהם של השוטים המהובלים באלף השנים האחרונות הקרויים "חכמי ישראל" – השחיתה את דת משה כליל, והפכה אותנו מעם-חכם-ונבון, לגוי-סכל-ונבל אשר כל רואיו מלעיגים לו ושׂוֹטמים אותו.


דברים דומים לדברי רבנו בתשובתו לעיל, כותב הרמב"ם גם בחתימת פירושו למשנה:


"ולא תיארתי את המצב הזה אלא כדי להסביר התנצלותי במה שעלול להיראות [כשגיאה] למבקר שידקדק בו, ואין ראוי להאשימו על ביקורתו, אלא יש לו שכר מאת ה' על כך, ואהוב הוא עלי כי היא מלאכת ה'".


נמצא, כי חקירת האמת ופרסומה וסילוק טעויות ושגיאות מדברי רבנו אהובה עליו מאד מפני שהיא עבודת ה' יתברך! כלומר, רבנו היה אדם גדול באמת מפני שהוא לא ראה בטעויותיו מקור לחולשה, להיפך! בגילוי נאות שהוא עלול לטעות הוא חינך את תלמידיו שהוא בשר ודם, ואין להתייחס אליו ולדבריו כאילו הוא אלוה. לפיכך, אם נמצאה טעות בדרכו או בדבריו יש לפרסמהּ ולתקנהּ, כי בזאת מושׂגת מטרתו הנשׂגבה של רבנו בכבודו ובעצמו – הדרכת עם-ישראל לדרכי מישרים, והַיְשרת המחשבה לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.


למדנו אפוא, כי בּבָחננו דעה או השקפה עלינו לשאוף ולחתור אל האמת הטהורה, ואם חלילה העדפנו את קביעתו של איזה סכל תועה שעשה-לו-שם-בארץ – חטאנו לאמת ואף קיבלנו עלינו בשר ודם לאלוה, כי הִפנֵנו עורף לצלם האלהים שהעניק לנו ה' יתעלה, והתייחסנו לדברי הגוף הנגוף המלא אספסוף כאילו הוא אלהים חיים. עלינו לבער אפוא מנפשנו כל זיק של יראה מפני גדולי-האסלה ושרי התורא עניי הרוח הללו אשר עמוסים בגאווה ותאווה, כפי שמכבסים את הבגד המלוכלך והסרוח מטינופו, כי אין עני אלא עני הרוח ואין אומלל מנעדר החכמה.


סוף דבר


טענת הסמכות היא אפוא בדיוק כמו טענת "לזרוק את השכל", שהרי שתי הטענות טוענות את אותו הדבר: הדרשנים הוזי ההזיות מחדירים לשומעי לקחם "לזרוק את השכל" ללא שום תירוץ, כי הם לא זקוקים לתרץ תירוצים. שומעי לקחם ברמה כל-כך נמוכה, עד שדי בהילת הגדולה והשׂררה ובכמה הרמוֹת-ידיים מרשימות אל-על, כדי לשכנע אותם. לעומת זאת, הכומרים הדרדעים אינם יכולים לטעון את טענת "לזרוק את השכל", אז הם טוענים אותה בתחכום: במקום לומר זרקו את השכל סתם, הם אומרים זרקו את השכל כי לאדיר הקטן אין סמכות לטעון טענות שמערערות על ההזיות הפגאניות שהולעטנו בהן במשך מאות שנים.


הכומרים הדרדעים השכירים ודומיהם מרחיקים אותנו מדרך האמת ומתעים אותנו אחרי ההבל, מפני ששלילת טענת הסמכות ואהבת האמת ורדיפת הצדק הן-הן השְׁערים לדרך האמת: אל הדרך שתרומם אותנו להיקרא: "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב), הדרך שבה נמלא את ייעודנו כאור יהודה ואור לגויים, הדרך שבה נבנה אומה כלילה בשלמותה עד שכל עמי העולם יתבוננו על חוקי התורה ומצוותיה ויקראו בהתפעלות: "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו), והדרך לקיום הנבואה: "יְיָ עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי אָרֶץ [נוצרים ופרו-נוצריים] וְיֹאמְרוּ: אַךְ שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין בָּם מוֹעִיל" (יר' טז, יט).


מה ההבדל אפוא בין הדרשנים המהובלים לדרדעים השכירים? לכאורה אין הבדל, כי שניהם אומרים לזרוק את השכל. אולם, עוונם של הדרדעים חמור בהרבה, מפני שהם גם משתמשים בהתעיות ובדרכי תכסיסנות כדי להרחיק אותנו מדרך האמת, ויחד עם זאת מנפנפים בגאון בהליכה ובדבקות בדרך האמת הטהורה שהלך בה הרמב"ם, ועל זה אין מחילה וסליחה.


"וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה? וָאֹמַר: אֲדֹנָי יְיִ אַתָּה יָדָעְתָּ" (יח' לז, ג).


יסוד חינוך הבנים ושקר טענת הסמכות
.pdf
Download PDF • 186KB

208 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page