ימים נוראים – ימים גדולים

[מאמר זה פורסם לראשונה בכתב-העת "אפיקים" גיליון סח, תשרי תשל"ט, עמ' 2].


כּפוּתים בשגרת-הלשון, נאחל גם הפעם לקוראינו, לבני עדת-תימן ולכל בית-ישראל, כי "תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה".


האמנם הייתה השנה העוזבת אותנו, שנת תשל"ח, שנת קללה בלבד? אין ספק שבחיי הפרט היו רגעים קשים לרבים. אנשים הסתלקו מעולמם. אנשים נפגעו בתאונות דרכים, טבעו במים או נשרפו באש. עם כגון אלה כבר השלמנו, בעקבות קבלת הדין, כי "בראש השנה ייכתבון וביום צום כיפור ייחתמון: מי לחיים ומי למוות". מן הגורל הזה אי-אפשר להימלט.


אולם, ככלל, כעם במדינתו, היינו עדים בשנה זו גם לימים ולמאורעות היסטוריים כבירים. כבר בתחילתה, בחלוף החגים, ישבנו ליד מקלטי הטלביזיה, וחזינו בהופעה שעוד שבועות מעטים קודם לכן לא עלתה כלל במחשבה: בואו של נשיא מצרים, מוחמד אנוואר סאדאת, לירושלים, נאומו בכנסת, התוועדויותיו עם הסיעות השונות בכנסת, ופגישותיו עם רבי-המדינה. הופעתו וגם דבריו אמרוּ והודיעו כלפי חוץ, כי המדינה הערבית הגדולה ביותר, מאלו שהיינו שרויים עמן ביחסי-מלחמה מאז קום המדינה, ניחמה על עֲבַר-הדמים והיא נכונה להכיר בישראל ולחיות עמה ביחסי-שכנות נורמליים.


כל המילים הטובות הצטמצמו למלה אחת, הטובה בכולן, היקרה בכולן: שלום! שלום בין ישראל והעולם הערבי, וסוף המלחמות העקובות-מדם, שהפילו חללים הרבה אצלנו וגם אצלם. פתיחת פרק חדש בחיי האזור שבו אנו שוכנים, פרק של תקווה לשיתוף פעולה.


אכן, נשיא מצרים תבע מאיתנו מחיר כבד מנשוא: למסור לגויים הישמעאלים את כל חבלנו מולדתנו שכבש צבאנו במלחמת ששת-הימים, למדינות אשר מהן נכבשו אותם חבלי ארץ. מחיר גבוה, מחיר מכאיב, מחיר מקומם. מי מאיתנו אינו חש בליבו, כי יהודה ושומרון הם חלק מארץ-ישראל בגבולות שהוּתוּו בהבטחה האלהית בברית בין-הבתרים? קווה קיווינו, כי מנהיגי שני הצדדים, בשבתם ליד השולחן הירוק של משא ומתן, ימצאו נוסחה להתפשר עליה, למען יינצל כבודן של מדינות-ערב ואילו אנו לא נהיה נאלצים לוותר על הכל.


לצערנו, עלה המשא ומתן על שׂרטון כבר בראשיתו. התברר, כי מצרים אינה מוכנה להוריד מן המחיר הכבד מאומה, ונציגינו הרשמיים לא היו מוכנים ובצדק לשלם את המחיר הכבד. מלבד זה נתגלה, כי מנהיגי שני הצדדים – הנשיא אנוואר סאדאת מזה, וראש הממשלה מנחם בגין מזה – פיתחו רגישות שלילית זה כלפי זה, עד כי כל המשך השיחות נעשה בלתי אפשרי, ועד כי פשטה ההערכה כי תהליך השלום ייפסק עוד קודם שנכנס להילוך גבוה.


כאן נכנס לתמונה ג'ימי קרטר, נשיא ארצות הברית, שהזמין את שני האישים להיוועד עמו במחנה-הנופש שלו, ללא לחץ של זמן, ללא סדר יום קבוע. שלושה-עשר יום ישבו האישים, הם ופמליותיהם, במחנה "קמפ דייויד". סגורים ומסוגרים, ללא יכולת להיות מושפעים – לטוב או לרע – מקולות ומתגובות על פרטי המשא ומתן.


מלאכת השכנוע הייתה קשה. אין ספר שהנשיא קרטר הפעיל גם מכבש כבד, שעליו הושם כל משקלה של ארצות הברית. ואם כי היו שמועות שההתוועדוּת עומדת בפני כשלון חרוץ, התבשרנו בבוקרו של טו באלול תשל"ח (17 בספטמבר), כי הושג הסכם בין הצדדים, כמסגרת להשכנת שלום במזרח-התיכון בין ישראל ומצרים, וגם ראשי פרקים של תוכנית לפתרון בעיית הגדה המערבית ורצועת עזה, והאוכלוסייה הערבית השוכנת בתוכן.


שוב פקדו אותנו ימים גדולים שייזכרו בחיי האומה. לפי ההסכם ייחתם חוזה שלום בין ישראל ומצרים תוך שלושה חודשים. ובעתיד הלא רחוק, לאחר החזרת הריבונות המצרית בסיני, יותקנו יחסים דיפלומטיים וקשרי מסחר רגילים בין ישראל ומצרים. אוניות ישראליות, מניפות דגל ישראל, יעברו בתעלת סואץ, ועוד ועוד. היש להתפלא שהמוני בית ישראל הגיבו גם הפעם בשמחה גדולה ובהתלהבות על הידיעות בדבר שלום קרב, שהגיעו הפעם מוושינגטון? איך יכול אדם מישראל לא לשמוח, למשמע האפשרות שלא עוד תשכל חרב, שבנים יקרים וצעירים לא יפלו בקרבות, שדם התמצית הכלכלית שלנו לא יוקז במלחמות עקובות מדם?