יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ז)

בסדרת המאמרים: "יחסו של הרמב"ם לקבלה", השתדלנו להקיף ולשקף את דעותיו של רבנו הרמב"ם בנוגע לקבלה ולכמה מהשקפותיה היסודיות. בחלק הראשון הזכרנו את טענת המקובלים שסברו שהרמב"ם "לא זכה לחוכמת הקבלה" והפרכנו טענה זו מכל וכל.

כעת אוסיף נקודה חשובה בנוגע לטענה ההזויה הזו, שהרי הם טוענים בעצם שלהרמב"ם לא הייתה "זכות" לדעת את הקבלה מפני ש"שורש נשמתו" לא התאים לידיעת "חכמה" זו, כלומר, נגזר עליו מתחילת בריאתו שלא יוכל "להגיע" לידיעת הקבלה. ובלי לשים לב הם כופרים בשאט-נפש ביסוד מיסודות דתנו: יסוד הבחירה, וכמו שפוסק רבנו הרמב"ם בהלכות תשובה (ה, ב):

"אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טיפשי האומות ורוב גולמי בני ישראל, שהקדוש-ברוך-הוא גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע. אין הדבר כן, אלא כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה".

ורבנו מוסיף שם בהלכה ד:

"אילו היה האל גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או אילו היה שם דבר שמושך את האדם בעיקר תולדתו לדרך מן הדרכים, או למדע מן המדעות, או לדעה מן הדעות, או למעשה מן המעשים, כמו שבודים מליבם הטיפשים הוברי שמים – היאך היה מצווה לנו על ידי הנביאים 'עשה כך' ו'אל תעשה כך', 'הטיבו דרכיכם' ו'אל תלכו אחרי רשעכם', והוא [אותו האדם שנמשך לדרך מן הדרכים] מתחילת ברייתו כבר נגזר עליו, או תולדתו תמשוך אותו לדבר שאי אפשר לו לזוז ממנו. ומה מקום היה לכל התורה כולה? ובאיזה דין ובאיזה משפט נפרע מן הרשע או משלם שכר לצדיק? 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'? [בר' יח, כה]".

נמצא, כי המקובלים שהעלו טענה מגוחכת זו על דל שפתם, נמנים בכלל "גולמי בני ישראל", וה"טיפשים הוברי שמים". ולאחר שהשלמתי עניין חשוב זה, אעבור עתה לבחון את הטענה ההפוכה וההזויה לא פחות, לפיה רבנו הרמב"ם עסק בקבלה. ובכן, ישנן שתי דעות עיקריות בקרב המקובלים בנוגע לעסקו של הרמב"ם בקבלה: 1) הרמב"ם הכיר את הקבלה והשתמש בה בכתביו; 2) הרמב"ם נחשף לחוכמת הקבלה רק בסוף ימיו וקיבל אותה בשתי ידיו.

והנה, כל מי שזכה ללמוד את כתבי הרמב"ם והבין את דרכו והשקפתו הטהורה, ברור לו היטב שאין שחר לאף אחת מן הסברות הנזכרות לעיל אשר מקורן בהזיות ובדמיונות כוזבים, וכבר הארכנו בעניינים אלו בסדרת המאמרים שנזכרה בראש הדברים. אולם, כדי שטענות אלה ועקבותיהן יימחו ולא יזכרו עוד, נבחן כל אחת מהן בפני עצמה ונסתור אותן אחת לאחת.

א. הרמב"ם הכיר את הקבלה והשתמש בה בכתביו – האמנם?

יש הטוענים כי יש מקומות בכתביו שבהם הרמב"ם הסתמך על הקבלה. כמו כן, הם טוענים שניסוח של הלכות שונות, ובמיוחד הראשונות והיסודיות של הספר "משנה תורה", דהיינו הלכות יסודי התורה, נראות ממש כהעתק תרגומו של הזוהר, בשינויים קלים בלבד. כך למשל טען ראובן מרגליות (תר"ן–תשל"א), אשר נחשב ל"חוקר תורני" בכיר. הוא כתב ספר שנקרא "הזוהר והרמב"ם", ובו הוא מציג מקורות בכתבי רבנו הרמב"ם שדומים לפי דמיונו להזיות שנאמרו ב"ספר הזוהר". אך לא רק מרגליות, כך טען גם מנחם שניאורסון (לקו"ש ג, 768) וזה לשונו: "ידוע שהרמב"ם היה מקובל והרבה עניינים בספריו מקורם בזוהר". ובמקום אחר מנחם-מנדל הביא "ראיה" נוספת להצדיק את טענתו (התוועדויות תשמ"ה ג, עמ' 1950):

"מכאן תשובה גם לאלו הטוענים שתורת הקבלה לא הגיעה לידי הרמב"ם: שכן הרמב"ם מזכיר ומדגיש בהקדמתו לחיבורו אודות 'כל אותם הפירושים וההלכות והתשובות שחיברו הגאונים', והרי מצינו בתשובות הגאונים, כמו רב האי גאון ורב שרירא גאון וכיו"ב – עניינים בתורת הקבלה! והרי לא יתכן לומר – חס וחלילה, חס ושלום – על כך שהרמב"ם לא התייחס או שדילג על אותם תשובות הגאונים שעסקו בתורת הקבלה!! – בוודאי שלמד ועסק הרמב"ם גם בתורת הקבלה".

כאמור, תחלה נדון בטענה שרבנו ראה את הזוהר, ובכן, על-כך כבר נאמר "עולם הפוך ראיתי". שהרי כבר הוכחה העובדה שספר הזוהר נכתב על-ידי חבורת מקובלים שחיו סביב המאה הי"ג באזור ספרד – יותר ממאה שנה אחר פטירת הרמב"ם, וכך טענו והוכיחו רבנים גדולים כבר לפני מאות שנים בגיבוי של עשרות ראיות; ובימינו, בדור המדע, כלי המדע והמחקר השתכללו פי כמה וכמה, ובזכות זאת נוספו עוד עשרות רבות של ראיות שמוכיחות בעליל את איחורו של הספר, כך שלא נותר עוד שום ספק בדבר, והרחבתי בעניין זה בחלק הראשון של סדרה זו.

יוצא אם כן, שההיפך הוא הנכון – מקובלי הזוהר הם אלה שראו את כתבי הרמב"ם ועל פיהם הם כתבו את מאמריהם השונים, ובדומה מאד להוגי האסלאם והנצרות אשר כתבי הקודש של תורת משה היו לנגד עיניהם כאשר הם שרבטו את הזיותיהם בקוראן ובברית-החדשה.

בנוסף לכל האמור, כל מי שהעלה על דל שפתיו את הטענה לפיה "הרמב"ם ראה את הזוהר", הוכיח למעשה בטענתו זו את בורותו וחוסר בקיאותו בכתבי הרמב"ם. שכן הוא לא ראה את דבריו המפורשים של רבנו הרמב"ם בהקדמתו לחלק ג של הספר "מורה הנבוכים", וז"ל:

"וכבר ביארו [חכמים ע"ה] את עומק מעשה מרכבה וזרותם מהבנת ההמון, ונתבאר כי אפילו הדבר אשר יתבאר ממנו למי שחננו ה' להבנתו, הרי הוא מנוע מצד הדין ללַמְּדו ולהסבירו כי אם בעל-פה ליחיד המתואר [יחיד ומבין מדעתו] וגם לא יֹאמר לו אלא ראשי פרקים, וזוהי הסיבה שנפסק מדע זה מן האומה כליל, עד שאין למצוא ממנו מעט ולא הרבה. וראוי הוא לנהוג בו כך, לפי שלא חדל להיות מסור מן הלב אל הלב ולא נכתב כלל בספר. נוסף לכך, שמה שנתברר לי ממנו [מסודות מדעי האלהות] הוא על דרך ההשערה והמחשבה [...] הורוני המקראות שבספרי הנבואה ודברי חכמים, עם מה שיש בידי מן ההקדמות העיוניות".

מדברים אלה של רבנו אנו למדים שני דברים חשובים: א) שלא נכתב ספר כלל בענייני סודות התורה, ומכאן סתירה ברורה לכל "תורת הסוד הקדומה", שרבנו בחר במכֻוון שלא להתייחס אליה; ב) וכל-שכן שרבנו לא ראה את "ספר הזוהר" שנכתב רק כמאה שנה אחרי פטירתו.

וביחס לטענה הנוספת, לפיה רבנו נשען בהלכותיו על מקורות ופירושים, וכן הלכות ותשובות שונות שחיברו "הגאונים" ששילבו בדבריהם עניינים מספר הזוהר. ובכן, טענה זו כבר הופרכה בחשיפת הספרות הפסאודו-אפיגרפית הרחבה וגרורותיה, אשר פשטה כאש בשדה קוצים בעמֵּנו בגלות הקשה באלף השנים האחרונות (ראו: "יחסו של הרמב"ם לקבלה – חלק ה"), והנה לפניכם מעט מן האמור שם בחלק ה, על אותן "תשובות הגאונים" שציין שניאורסון:

"בדורות האחרונים גילו חוקרי הקבלה כי משה די-ליאון, לאחר שסיים את עבודתו בחיבור ספר הזוהר, ניגש לסדר ולערוך את שו"ת הגאונים המוכר בשם 'שערי תשובה', הוא הוסיף תשובות מזויפות משלו, ובסימנים רבים הוא שינה מהמקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד לשם השתלת רעיונותיו ה'קבליים' (ולקריאה נוספת ראו: תא שמע, 'שו"ת מן השמים – הקובץ ותוספותיו', עמ' 54 ואילך; וכן: נחמן דנציג, 'תשובות הגאונים, שערי תשובה, ושו"ת מן השמים', עמ' 21 ואילך)".

ונצרף להלן גם מספר קטעים נבחרים מתוך מאמרו של דנציג (עמ' 21–48):

"אוסף 'שערי תשובה' – אוסף זה אף הוא נערך בידי ר' משה די ליאון, שהכניס אליו את זיופיו. [...] מכל אלה אני מסיק, שמשה די ליאון ערך לא רק את האוסף הגדול של 'שערי תשובה' המודפס, אלא גם את האוסף הקטן שבכתב יד ניו-יורק, כדי לשלב במקומות שונים בתוך האוסף את הסימנים המזויפים שהוסיף, עוד קודם לכן, בסוף המהדורה המודפסת, מתוך מגמה לייחס את זיופיו ל'רבנו האי' [...] כאן מתגלה לעינינו עד כמה הוסיף משה די ליאון ושינה מן הנוסח שבמקור – לא רק בהוסיפוֹ סימנים שלמים לשערי תשובה המודפס (תופעה שעליה הצביעו כבר החוקרים), אלא גם בשַׁלבוֹ שורות יחידות, או סעיפים קטנים, בתוך תשובות הגאונים – כדי להטמיע את רעיונותיו בקבלה בתוך מקורות קדמונים [...]

לאחר השוואה של כמה סימנים נבחרים, מתגלה כאן לראשונה עד כמה הוסיף ושינה רמד"ל מן המקור שהיה לפניו. [...] נמצאנו למדים, שלבד מן הסימנים המזויפים ללא כל ספק, הרי גם בסימנים רבים אחרים המכילים ממש את תשובות הגאונים, שינה העורך [=די-ליאון המין הזייפן אשר עליו אמרו חז"ל מורידין ולא מעלין] מן המקור שלפניו לשם מטרות שונות, ובמיוחד למען השתלת רעיונותיו לתוך האוסף הערוך [...] נמצאנו למדים, שאין להישען על נוסחן של התשובות ב'שערי תשובה' המודפס – במיוחד במקומות שהרעיון קשור ליסודות קבליים, של מיסטיקה וסוד – ויש לחפש תמיד אחר הנוסח המקורי, או בכתב-יד גסטר וחבריו, או במקורות אחרים, ששימשו כבסיס לאוסף זה".

ולשם המחשת העניין אציג בפניכם תשובה אחת שהביא דנציג בספרו שם (עמ' 26), תשובה שהנוסח שלה נמצא שונה בכתבי-היד (גסטר ח"א סימן יז), וכך נאמר בתשובה המקורית:

"לרבינו האי בר מר נחשון ז"ל: והלכה כרבא דמחמיר. לפיכך אין אנו עושים כמשנה זו. ואין אנו נוהגים להפר נדרים, בין בראש השנה בין ביום הכפורים, ולא שמענו לרבותינו ז"ל שיהיו נוהגים זה כל עיקר. אף אתם החמירו כמותנו ואל תשנו ממנהג הישיבות".

וז"ל התשובה שהובאה בקובץ "שערי תשובה" המודפס (סימן קמג) שיצאה מתחת ידו של משה די לאון:

"לרבינו האי ז"ל: נוהגים בערים אשר סביבותינו לומר ביום הכפורים 'כל נדרי', ואומר דברי הערמה לשנה הבאה. אין ראוי לעשות כן. ואותם אשר התירו ותקנו דבר זה סמכו על דעתם. והחסידים הקדמונים לא נהגו לעשות הערמות בנדרים ובשבועות בליל כפור וחס וחלילה. וכבר ראינו ועייננו בדברים אלו וידענו מקבלת חכמה ידועה עניין הנדר והשבועה ואין לסמוך בדבר אשר ה' לא ציווה. וגם אותם הנוהגים זה, החמירו ועשו כמנהג חסידים הראשונים ואל תשנו ממנהג שתי הישיבות".

אגב, ראינו בדברים האמורים התנגדות חריפה לאמירת הפיוט המפורסם "כל נדרי".

ב. הרמב"ם נחשף לקבלה בסוף ימיו וקיבל אותה בשתי ידיו – האמנם?

כאמור בראש הדברים, הטענה השנייה של המקובלים הייתה, שהרמב"ם נחשף ל"חוכמת הקבלה" רק בסוף ימיו וקיבל אותה בחפץ לב בשתי ידיו. מקור טענה זו הינו באגדות ובדיות שהחלו להתרקם בסוף המאה הי"ג ותחילת המאה הי"ד, כמאה שנה לאחר פטירת הרמב"ם, כך שבדור של גירוש ספרד (סוף המאה הט"ו), הן כבר נפוצו בנוסחאות שונות ומשונות.

על השתלשלותן של בדיות אלו כבר עמד החוקר גרשום שלום במאמרו "הרמב"ם – מחוקר למקובל" (תרביץ, ו–ג, ניסן תרצ"ה). אולם, הואיל ורוב "עולם התורה" לא נחשף מעולם למאמרי מחקר ומדע והוא עדיין תקוע בדעות קדומות ומשובשות, נציג כמה מן המקורות לאותן אגדות ובדיות ונעמוד על כזביהן:

במאה הי"ד (כמאה שנה אחר פטירת רבנו כאמור) החלו להתפרסם בעולם אגרות מזויפות שיוחסו להרמב"ם, הקושרות אותו, כביכול, ללימוד הקבלה. כך הובא למשל ב"מגדל עוז" (שם-טוב אבן גאון, ספרד המאה הי"ד), וכך הוא כותב בפירושו ל"משנה תורה" (יסודי התורה א, י):

"ולדעתי שר"מ ז"ל ידע בהם [בהזיות הקבלה] בסוף ימיו, שאני מעיד שראיתי בספרד ארץ מולדתנו כתוב במגילה של קלף ישן מיושן ומעושן לשון זה: 'אני משה ב"ר מימון כשירדתי לחדרי המרכבה בינותי בעניין הקץ' [...] וקרובים היו דבריו לדברי המקובלים האמיתיים".

והנני מעיד שכל דבריו הזיות והבלים והאמת כאלף עדים, ודי בשורה אחת זו שהעתיק כדי לעמוד על זיופה של האגרת, שהרי לא ייתכן שרק בסוף ימיו רבנו "יָרַד לחדרי המרכבה", כלומר, רבנו עסק ב"מעשה מרכבה" כבר בספר מורה-הנבוכים, וכבר אז הוא "ירד" לעניין.

כמו כן, באותה המאה פורסם הספר "שושן סודות" (מאיר בן יעקב) ובו נדפסה גם האיגרת המפורסמת המוכרת בשם "מגילת סתרים", וכבר מזמן נחשף והוּכח בעליל זיופה של איגרת זו שיוחסה בשקר להרמב"ם, חלילה לו מכך. ראו נא בדברי קאפח (על שו"ת הריב"ד, ספר המדע, סימן ג), וכן בדברי יצחק שילת (אגרות הרמב"ם מהדורת שילת, "אגרות מזויפות"). וראו נא גם במאמר הנפלא: "מגילת סתרים: האיגרת בשבח הקבלה שיוחסה להרמב"ם".

ככל שחלפו להן השנים נרקמו עוד ועוד אגדות ובדיות, וכך נכתב בספר "אגרת חמודות" (מאיר אליהו בן בנימין, סוף המאה הט"ו), שם בתחילת הספר (לונדון תרע"א עמ' 3–4) נאמר כך:

"והנני מעיד על הרב הגדול הרמב"ם ז"ל כי בסוף ימיו נתחרט ממה שכתב בטעמי המצוות בספר המורה, ואלה דבריו באגרת אחת שלוחה במצרים ובכל ארץ התימן: 'אחרי בואי בארץ הצבי מצאתי זקן אחד שהאיר עיני בדרכי הקבלה, ואילו ידעתי אז מה שהשגתי עתה, דברים רבים כתבתי שלא הייתי כותב'".

בדומה לכך כתב יצחק אברבנאל (ספרד המאה הט"ו), בספרו "נחלת אבות" ספ"ג:

"וגם אני שמעתי שהרב הגדול המיימוני כתב באיגרת שלו אלו הדברים: 'בסוף ימי בא אלי אדם אחד [מה שמו? ולא יעלה על הדעת שמי שמוסֵר "מסורת" כל-כך חשובה יוותר בעילום שם] ואמר לי דברים של טעם, ואילולי שהייתי בסוף ימיי ונתפשטו חיבוריי בעולם, הייתי חוזר בדברים רבים שכתבתי בהם'. אין ספק שדברי קבלה היו אשר שמע באחרית ימיו".

ודבריו תמוהים עד-כדי הוצאת לעז חמור על רבנו הרמב"ם! שהרי איך יעלה על הדעת שרבנו, איש האמת, בחר שלא לחזור בו לדרך האמת (כביכול) רק בגלל שחיבוריו כבר נתפרסמו ונתפשטו? אדרבה, איש אמת שגילה שהוא התעה את הרבים בהשקפות משובשות, לא ישקוט ולא ינוח עד שהוא יתקן את אשר קלקל, ולא יחדל מלהפיץ את שגיאתו ולהודות על האמת. ובמלים אחרות, לפי האברבנאל, רבנו התעה ביודעין את העם אחרי השקפות משובשות! וכי יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם נמנה על מחטיאי הרבים? ומי שמניח הנחה סמויה שכזו, חושף שהוא בעצמו ממחטיאי הרבים שמורידין ולא מעלין.

ונסיים בהזיות דומות שנכתבו בספר "עבודת הקודש" (מאיר בן גבאי, תחילת המאה הט"ז) שם הוא מעתיק מספר כלשהו שיוחס ל"אחד מחכמי האמת", שסיפר את הדברים הבאים:

"ור' יעקב זה הלך למצרים ומסר הקבלה להרמב"ם ז"ל [שם, במצרים. וב"אגרת חמודות" כתב שהרמב"ם גילה את הקבלה ב"ארץ הצבי" ולא במצרים], ולרוב שמחתו בה היה [הרמב"ם] משתבח בה לתלמידיו [ואם אכן כך, למה עניין כל-כך חשוב לא נתפרסם בקרב תלמידיו?!], אמנם לא זכה לזה עד קרוב לאחרית ימיו שכבר חיבר על ספריו הנמצאים היום".

מאיר בן גבאי הוסיף וכתב שם, ש"הרמב"ם לא זכה לגלות את 'סודות התורה' עד קרוב לאחרית ימיו", ואם הרמב"ם לא זכה לזה, איך ייתכן שמאות ואלפי השועלים הקטנים והעילגים האירופים הללו למיניהם, אשר לא ידעו ידיעת ה' מהי וייחוד ה' מהו, ונכשלו ונחבלו אפילו ביסודות הדת היסודיים ביותר – איך יעלה על הדעת שדלי הרוח הללו "יזכו" לסתרי תורה נשגבים לפי דמיונם, ואילו רבנו הרמב"ם לא יזכה לכך?! פשוט הטמטום בהתגלמותו.

ובהמשך דבריו מאיר גבאי מוסיף ואומר כך:

"אני ראיתי כתוב בספר אחד בשמו [של הרמב"ם] בזה הלשון: 'בסוף ימי בא אלי זקן אחד [ומה שמו? וכאמור, קשה מאד לקבל שמוסֵר מסורת כל-כך חשובה יהיה אנונימי] והאיר עיניי בחכמת הקבלה, ולולא שנתפשטו ספריי בעולם, הייתי חוזר בי מכמה דברים שכתבתי'".

וכבר התייחסנו בהרחבה להזיה החמורה הזו לעיל, ולכל האמור לעיל יש להוסיף: וכי יעלה על הדעת שרבנו הרמב"ם יחזור בו בגלל מפגש מקרי עם "אדם אחד" או "זקן אחד"?! והרי מדובר כאן בהשקפות עולם שהרמב"ם בנה ייסד ושכלל בעמל כביר במשך כל ימי חייו!

וכאמור, אם אכן רבנו איש האמת היה חוזר בו בעניינים כל-כך יסודיים, הוא היה יוצא מגדרו כדי לפרסם את ההשקפות הנכונות ולהסיר תקלה ומכשול מעם-ישראל! ולא רק שרבנו לא פרסם את ה"השקפות הנכונות" המחודשות, גם בנו – ר' אברהם, לא הזכיר אותן.

בנוסף לכך, נשים לב למכנה המשותף שמופיע בכל הזיופים, לפיו רבנו "גילה" את הקבלה רק בסוף ימיו ורק אחרי שכתב את כל ספריו, וכל בר דעת מבין שהזייפנים הדגישו פרט זה מהסיבה הפשוטה: כדי שלא יוכלו להקשות מדוע רבנו לא הזכיר את הזיות הקבלה בספריו. כמו כן, למעט אחד, בכל הזיופים לא נחשף שמו של האדם שגילה את "סודות הקבלה" להרמב"ם, ואם אמת היה הדבר, אין ספק ששמו של האדם המיוחד הזה, אשר זעזע את כל השקפות עולמו הסדורות של רבנו הרמב"ם מן הקצה אל הקצה, לא היה נותר אנונימי.

ואם תשאלו, מהו אפוא האינטרס של כל אותם זייפנים ושקרנים?! ובכן, עלינו לידע ולהודיע, שעם התפרצותן של הזיות הקבלה סביב המאה הי"ג, נשמעו התנגדויות וביקורות חריפות מאוד כנגדה בקרב חכמי ישראל, ואלה הובילו לצנזורה על כתבי קבלה ואף לשריפתם. התנגדות זו המשיכה עד למאה הט"ז, והמקובלים מצדם ניסו בכל דרך אפשרית להצדיק את תורתם החדשה, ובין היתר הם ניסו בכל כוחם לגייס תומכים בעלי שם. אחד מענקי הרוח של העם היהודי הוא רבנו הרמב"ם, והמקובלים ידעו היטב שאם הם יצליחו לשכנע את ההמון שגם רבנו הרמב"ם עסק בקבלה, הדבר יעשה עליהם רושם גדול ודבריהם יתקבלו. ולכן ייחסו לו בשקר ומרמה כל מיני שמועות וכתבים מזויפים, ובדיוק כמו שעשו עם כתבי הגאונים.

"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).