יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ד)

ד. יחסו של הרמב"ם למיסטיקה ולמאגיה


המיסטיקה הוא תחום החורג מהמדע, והמאגיה היא כישוף בלעז. כידוע, ספרות הסוד, הן הקדומה והן של ימי הביניים, עמוסה לעייפה במיסטיקה ובפעולות מאגיות על-טבעיות, כגון: השבעת מלאכים כדי לכפות עליהם מתן "אישור מעבר" מהיכל להיכל בעולמות העליונים, מעבר בין היכלות שמימיים כאמור, מיני לחשים דמיוניים ועוד. רבנו הרמב"ם התייחס לתופעות אלו במקומות לא מעטים בספריו, להלן נציג את המקורות העיקריים.


בפירושו למשנה במסכת עבודה זרה (ד, ז) כותב רבנו כך:


"הפילוסופים השלמים אינם מאמינים ב'טלאסם' [=קמיע, טבלה קטנה או תבנית חטובה באבן וכדומה שחרותות עליהן אותיות ו\או ציורים], אלא לועגים להם ולאותם שחושבים שיש להם השפעה [...] אני יודע שרוב בני אדם ואולי כולם נפתים אחריהם פתיות גדולה מאוד, ובדברים רבים ממיניהם, וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין הדבר כן [...]


והיסוד לכך הם 'אלצאבה', והם האנשים אשר רחק אברהם אבינו מהם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות לא להם, והם שייסדו את משפטי הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת הרוחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש והידעוני לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפיה [...]


ובאו קלי הדעות אחרי כן ומצאו אותן הספרים ואותן הדברים ודימו שהם אמת ושיש בהם להיטיב, ואינם יודעים שהם שקרים שנעשו בזמן מסוים [...] אמר ה': 'אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]" וכו'.


רבנו מוסיף לשלוף את חרבו על העבודה-הזרה גם במשנה תורה, וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה (יא, כ–כא) על ענייני המיסטיקה והמאגיה למיניהם, בשתי הפסקות הבאות:


"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל', ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].


כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת,ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".


והוסיף רבנו במורה הנבוכים (ג, לז):


"ולהרחיק מכל מעשי הכשפים הזהיר מלעשות דבר ממנהגיהם [...] כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו, אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה, והוא אמרוֹ: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי' [ויק' כ, כג], והם שקוראים אותם חכמים ז"ל: 'דרכי האמורי', מפני שהם ענפי מעשי הכשפים, לפי שהם דברים שאין הגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים אשר הם נשענים על דברים כוכביים בהכרח, ויתגלגל הדבר לרוממות הכוכבים ועבודתם. ואמרו בפירוש, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כוונתם שכל מה שמחייב אותו העיון הטבעי הוא המותר, וזולת זה אסור".


בין "גדולי הוגי ימי הביניים" רבנו הוא היחיד אשר פסל בנחרצות את האסטרולוגיה מסיבות שבדת ושבהיגיון כאחד. הוא הציג אותה כדמיון-שווא והזיה תפלה שאינה ראויה לשם חכמה כלל. ואכן, מאז המהפכה המדעית, האסטרולוגיה איבדה את מעמדה בקרב החוגים המשכילים. הידע העכשווי על מבנה היקום: מיליארדי הגלקסיות והמרחקים אשר נמדדים בשנות אור, אינם מותירים מקום להאמין כי לגרמי השמים ולמיקומם היחסי של כוכבי שבת או לכת יש קשר או השפעה כלשהי על מה שקורה לאדם מסוים ע