יחסו של הרמב"ם לקבלה (חלק ד)

ד. יחסו של הרמב"ם למיסטיקה ולמאגיה

המיסטיקה הוא תחום החורג מהמדע, והמאגיה היא כישוף בלעז. כידוע, ספרות הסוד, הן הקדומה והן של ימי הביניים, עמוסה לעייפה במיסטיקה ובפעולות מאגיות על-טבעיות, כגון: השבעת מלאכים כדי לכפות עליהם מתן "אישור מעבר" מהיכל להיכל בעולמות העליונים, מעבר בין היכלות שמימיים כאמור, מיני לחשים דמיוניים ועוד. רבנו הרמב"ם התייחס לתופעות אלו במקומות לא מעטים בספריו, להלן נציג את המקורות העיקריים.

בפירושו למשנה במסכת עבודה זרה (ד, ז) כותב רבנו כך:

"הפילוסופים השלמים אינם מאמינים ב'טלאסם' [=קמיע, טבלה קטנה או תבנית חטובה באבן וכדומה שחרותות עליהן אותיות ו\או ציורים], אלא לועגים להם ולאותם שחושבים שיש להם השפעה [...] אני יודע שרוב בני אדם ואולי כולם נפתים אחריהם פתיות גדולה מאוד, ובדברים רבים ממיניהם, וחושבים שהם דברים אמיתיים, ואין הדבר כן [...]

והיסוד לכך הם 'אלצאבה', והם האנשים אשר רחק אברהם אבינו מהם וחלק על דעותיהם הנפסדות במה שנתן ה' בליבו מן החכמה. והיו מכבדים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות לא להם, והם שייסדו את משפטי הכוכבים והכשפים והלחשים והורדת הרוחות והשיחות עם הכוכבים והשדים והאוב והנחש והידעוני לכל מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מן העניינים האלה אשר שלפה תורת האמת חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפיה [...]

ובאו קלי הדעות אחרי כן ומצאו אותן הספרים ואותן הדברים ודימו שהם אמת ושיש בהם להיטיב, ואינם יודעים שהם שקרים שנעשו בזמן מסוים [...] אמר ה': 'אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם' [יר' י, ה]" וכו'.

רבנו מוסיף לשלוף את חרבו על העבודה-הזרה גם במשנה תורה, וכֹה דבריו בהלכות עבודה-זרה (יא, כ–כא) על ענייני המיסטיקה והמאגיה למיניהם, בשתי הפסקות הבאות:

"ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל', ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].

כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת,ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג]".

והוסיף רבנו במורה הנבוכים (ג, לז):

"ולהרחיק מכל מעשי הכשפים הזהיר מלעשות דבר ממנהגיהם [...] כלומר, כל מה שאומרים שהוא מועיל ממה שאין העיון הטבעי מחייבו, אלא נוהג לפי דמיונם בדרך הסגולה, והוא אמרוֹ: 'וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי' [ויק' כ, כג], והם שקוראים אותם חכמים ז"ל: 'דרכי האמורי', מפני שהם ענפי מעשי הכשפים, לפי שהם דברים שאין הגיון טבעי מחייבם, והם מושכים לעשיית הכשפים אשר הם נשענים על דברים כוכביים בהכרח, ויתגלגל הדבר לרוממות הכוכבים ועבודתם. ואמרו בפירוש, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כוונתם שכל מה שמחייב אותו העיון הטבעי הוא המותר, וזולת זה אסור".

בין "גדולי הוגי ימי הביניים" רבנו הוא היחיד אשר פסל בנחרצות את האסטרולוגיה מסיבות שבדת ושבהיגיון כאחד. הוא הציג אותה כדמיון-שווא והזיה תפלה שאינה ראויה לשם חכמה כלל. ואכן, מאז המהפכה המדעית, האסטרולוגיה איבדה את מעמדה בקרב החוגים המשכילים. הידע העכשווי על מבנה היקום: מיליארדי הגלקסיות והמרחקים אשר נמדדים בשנות אור, אינם מותירים מקום להאמין כי לגרמי השמים ולמיקומם היחסי של כוכבי שבת או לכת יש קשר או השפעה כלשהי על מה שקורה לאדם מסוים על פני כדור הארץ.

רבים מ"החכמים" שבאו אחרי רבנולא קיבלו את עמדתו והלכו שולל אחרי התוהו. להלן סקירה של חלק מהם:

יוסף קארו (בית יוסף יו"ד קעט) מצטט תשובה המיוחסת לרמב"ן בעניין חכמת הכוכבים, ואשה ממנה עולה כי הרמב"ן סבר שמדובר בחכמה אמיתית, וזה לשון הרמב"ן בתשובה האמורה: "ואם ראה בהם [בכוכבים] דבר שלא כרצונו עושה מצוה ומרבה בתפילה ואם ראה באצטגנינות יום שאין טוב למלאכתו נשמר ממנו ואינו סומך על הנס". הרמב"ן מסכם את גישתו בקביעה: "וכסבור אני שאסור לבוא נגד המזלות ולסמוך על הנס". ברור בעליל כי לא זו בלבד שהרמב"ן האמין בחוכמת הכוכבים אלא הוא אף מחייב להתחשב בה וזאת משום שבעיניו חוכמה זאת נכללת במדעי הטבע (וכך גם דעתו של תלמידו הרשב"א).

בנוסף, הבית יוסף מצטט מדברי יוסף ן' חביבה שמתייחס אף הוא לחוכמת הכוכבים במלוא הרצינות וכובד הראש, וכך הוא כתב בספרו נימוקי יוסף (סו"פ ד' מיתות, דף ט"ז ע"ב):

"וכן אתה אומר בכוכבים שלא אסרו אלא לקבוע להם סימן לעצמו ולנחש בהם, אבל מה שאדם מכיר במערכת הכוכבים ומהלכן, כגון אלו הוברי שמים החוזים בכוכבים, אין זו בכלל נחש, שזו חכמה גדולה וגזירה שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך. על כן יתפלל כל חסיד לבטל ממנו גזרת המזל כי מאת אדון הכל בא הכל ובידו לעשות ולשנות כחפצו".

וראיתי לנכון להוסיף ולצטט להלן כמה פסקות שכתב יצחק איזק בספרו "הגותו של הרמב"ם על רקע ההגות הכללית והיהודית", וכך נאמר שם בפרק יא:

"מעיני רבנו כמובן לא נעלמה העובדה שרבים וטובים [האמנם רבים וטובים? והלא רבנו פוסק במפורש בהלכות עבודה-זרה שהם "סכלים ומחוסרי דעת"] מאמינים באפשרות לחזות את העתיד על פי מצב הכוכבים. הוא ער לכך שגם בגמרא יש מאמרי חז"ל אשר מתוכם ניתן להבין כי יש ממש באסטרולוגיה [האמנם? וכי אגדות חז"ל ניתנו להבנה פשטנית?]. אין זה מרתיע אותו כלל ולכך הוא כותב באגרתו לחכמי מונטפשלייר:

'ואני יודע שאפשר שתחפשו ותמצאו דברי יחידים מן החכמים בתלמוד ובמדרשות שדבריהם מראים שבשעת הולדתו של אדם יגרמו לו הכוכבים כך וכך. אל יקשה זה בעיניכם – אין ראוי להניח דברים של דעת ושכבר נתאמתו בראיות, וינער כפיו מהם ויתלה בדברי יחיד מן החכמים שאפשר שנתעלם ממנו דבר. או שיש באותם הדברים רמז או אמרם לפי שעה ומעשה שהיו לפניו. הלא תדעו שהרי כמה פסוקים מן התורה הקדושה אינם כפשטם, ולפי שנודע בראיות של דעת שאי אפשר שיהיה הדבר כפשוטו, תרגמו המתרגם תרגום שהדעת סובלת. ולעולם אל ישליך דעתו אחריו, שהעיניים לפנים הן ולא לאחור' [ע"כ התשובה].

רבנו אינו מוכן להניח את מה שהשכל וההיגיון מוכיחים ולקבל דעתם של קדמונים. אין מעמד שווה לכל מה שנמסר בשרשרת הקבלה. יש דברים שמתיישבים עם חכמת ההיגיון ויש דברים שאינם עולים בקנה אחד עם החכמה. בדברי אגרתו הנ"ל רבנו מנמק בשני אופנים כיצד נכללו דברים מן הסוג האחרון בתלמודים: א) מחברי התלמוד רשמו גם דעות של יחידים אף-על-פי שאין בהן שחר; ב) אין להבין כפשוטם את הדברים בתלמוד הסותרים את ההיגיון. הם נאמרו בדרך הגוזמה או המשל בלבד.

על פי דרכו של רבנו יוצא, כי כל מה שנתקבל במסורת המחייבת והתקנית אמור להתיישב עם כללי ההיגיון. והיה ודבר כלשהו סותר את ההיגיון, סימן הוא לכך שדבר זה לא מסיני בא".

עד כאן מתוך הספר האמור.

ונחתום בדבריו של א' רביצקי בספרו "עיונים מיימוניים" (עמ' 182–183) שמסכמים את השקפתו של הרמב"ם בנוגע למאגיה, וזה לשונו:

"המאגיה מיוסדת אפוא על טעות בשתי רמות: מדעית ותיאולוגית. ברמה האחת, המדעית, היא מיוסדת על אמונת הבל בהיבט מוגדר אחד של סדר העולם (אמונה בשפע רוחני מן הכוכבים, אמונה בסגולה פלאית של עצמים, אמונה באנרגיה הגלומה בשמות קודש, וכיוצא באלה). אולם ברמה האחרת, התיאולוגית, הטכניקה המאגית עלולה להתקשר גם עם השקר הכולל האולטימטיבי, הלא הוא השקר של האלילות. היא נעוצה בו בשורשה או שהיא מוליכה אליו [...]

המאגיקון מייחס לעצמים פיסיים כוחות מטאפיזיים עצמאיים ובזה מערער על הריבונות האלוהית; הוא בודה מלבו את קיומם של יֵשים עליונים המתווכים בין האל לעולם, וכך פוגע בטרנסצנדנטיות האלוהית; וסופו שהוא מדיח את מאמיניו לעבודת כוכבים כפשוטה, כאשר הוא מכוון את רצונם ואת הערצתם אל הכוכבים (ישים עליונים) ואל השפע הרוחני (כוחות מטאפיזיים) שהם מדמים בליבם לשאוב מהם [...] המלחמה נגד המאגיה היא אפוא המלחמה למען זיכוכה וצירופה של אמונת היחוד. הרמב"ם נחלץ למענה הן בפסיקתו ההלכתית הן בהוראתו הפילוסופית גם במחיר של התעלמות מיסודות מאגיים שנשתקעו בספרות חז"ל ולעתים גם במחיר של דחיקתם חוצה ביודעין".