יחוגו וינועו כשיכור

כל מי שהשתתף בהלוויה שמארגנים ה"חברה קדישא" וודאי יראה שבשלב מסוים של ההלוויה, טרם הולכת המת לקבורה, אחד מהכומרים האורתודוקסים מודיע לקהל שיש להקיף את גופת המת שבע הקפות. מקור המנהג הרווח הזה הוא בהזיה פגאנית שנזכרה בספר-האופל ואשר נתעוותה עוד על-ידי הוזי הזיות שנקראים "מקובלים", עובדי אלילים אילמים.

להלן נלמד, שההקפות הפגאניות הללו שמקיפים בהן את גופת המת נובעות מן ההזיה, שלפני הקבורה נצמדות למת רוחות רעות אשר מזיקות לו. הרוחות הרעות הללו נוצרו מטיפות שכבת זרע שהמת השחית והוציאן לבטלה בימי חייו, והן עתה מקיפות את גופתו ונצמדות לה ומזיקות לה. מאותה הסיבה השוטים גם אומרים את הפסוק: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם" וכו' (בר' כה, ו) בעת הולכת המת לקבורה, וכן אומרים הם מזמור צא בתהלים: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן", ותלו בהזיה זו עוד מנהגים רבים, שמטרת כולם היא להבריח את הרוחות הרעות הללו...

מנהגים אלה הם עדות נוספת לסכלות החמורה שאוחזת במינים ובצאצאיהם, שהרי מעבר לטמטום הפגאני החמור שעוד נעמוד עליו לקמן בעצם האמונה בהזיות נחותות כאלה – איך אפשר להעלות על הדעת לבזות כך את המת? איך אפשר להזכיר את עוונותיו הנגעלים ואת החרפה הגדולה הזאת דווקא בשעת לוויית המת לקבורה? היש ביזיון וחרפה גדולים מזה?

"וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּייָ אֱלֹהֵיהֶם, וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֹתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם, וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיהֶם" (מ"ב יז).

א. מקור הטמטום

המקור המעֻוות להזיה הזו הוא בספר-האופל (יט ע"ב), שם שורבט כך: "אדם [הראשון] שימש [=קיים יחסי אישות] 130 שנים עם רוחות נקבות [רוחות דמיוניות בעלות גוף נקבי]" וכו'.

וכדי להשלים את תמונת הזיית הזימה הזו, עלינו לעיין בהמשך ספר-האופל (בר' נה ע"א): "רבי שמעון אמר, מאה ושלושים שנים נפרד אדם [הראשון] מאשתו, וכל אותן מאה ושלושים השנים היה [משמש עם רוחות נקבות ו]מוליד רוחות ושדים בעולם בגלל אותו כוח הזוהמה שהיה שאוב בו. כיוון שחיסל ממנו אותה הזוהמה, שב וקינא את אשתו והוליד בן. אז כתוב: 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה]. בוא וראה, כל בן-אדם שהולך לצד שמאל ומטמא את דרכיו, כל רוחות הטומאה מושך על עצמו, ורוח טומאה נדבקת בו ולא זזה ממנו, והתדבקות של אותו רוח טמא יהיה באיש הזה ולא באחר, ולכן התדבקותם אינה אלא באלה שנדבקים בהם" וכו'.

מכשפי-האופל שהפכו את בר-יוחי לשיקוץ פגאני, העתיקו כאן את המדרש המפורסם במסכת עירובין (יח ע"ב): "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות שדין ולילין". ברם, הם ייחסו אותו בשקר לשיקוצם (במקור אֲמָרוֹ ר' ירמיה בן אלעזר), והוסיפו עליו מנה גדושה של גיבובי הבלים כדרכם. לענייננו חשוב להבין, כי מכשפי האופל הבינו מדרש זה כפשוטו, ושגו לחשוב שמדובר בשדים דמיוניים כמו שהם מתוארים בתרבויות עובדי-האלילים הנגעלים. וכבר האריך רבנו בעניין חומרת הבנת המדרשים כפשוטם בהקדמתו לפרק חלק, וגינה בלשון חריף מאד את הסכלים שסוברים שיש להבינם כמות-שהם מילה-במילה (ואגב, ברור שמכשפי-האופל, שפירשו את כל אגדות חז"ל כפשוטן, לא התכוונו למשול משלים).

נעבור עתה לראות כיצד רבנו פירש מדרש זה, וכֹה דבריו בספרו מורה-הנבוכים (א, ז):

"וכבר ידעת שכל מי שלא הוּשׂגה לו הצורה הזו [=שלא למד והשׂכיל והוציא את שכלו מן הכוח אל הפועל] [...] שאינו אדם אלא בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו [=בהמה בדמות אדם], אלא שיש לו יכולת למיני הנזקים והמצאת הרעות מה שאין לשאר בעלי-החיים, כי המחשבה והסברה שהייתה מעותדת לו [=שה' יתעלה חננוֹ בה] לְשֵׁם השגת השלמות – אשר לא הושגה – משתמש בה במיני התחבולות המביאות לרעות והמצאת הנזקים, וכאילו הוא דבר הדומה לאדם או חיקויו, וכך היו ולדי אדם אשר קדמו לשֵׁת [בכל אותן מאה ושלושים השנים], ואמרו במדרש [עירובין יח ע"ב]: 'כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן [=בעקבות חטאו בעץ הדעת], היה מוליד רוחות כלומר שדים, וכאשר נִרְצָה [=נמחל לו] הוליד דומה לו', כלומר בדמותו כצלמו, והוא אמרו: 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' [בר' ה, ג]".

ברור אפוא, כי אותם השדים שנזכרו במדרש הם משל לבניו של אדם הראשון באותן מאה ושלושים השנים, אשר היו רעים וחטָּאים לה' מאד ורחקו כרחוק-מזרח-ממערב מדרגת אדם, מעין חיות ובהמות מתוחכמות וערמומיות, אך למעשה, לפי המדרש, הם היו גרועים מן החיות והבהמות שחיות את חייהן בשלווה וכל מעשיהן ופעולותיהן הם לצורך הישרדותן. קאפח מוסיף בהערה במורה שם, וזה לשונו: "לפנינו איתא [בגמרא] 'רוחין ושדין ולילין', וייתכן כי בדורות הראשונים היו מין אחד ובדורותינו מינים הרבה"... וכנראה מאן דהו הוסיף בגרסת התלמוד רוחין ולילין, שהרי התלמוד שלפנינו עבר עריכה עיבוד והגהה תחת ידיהם של המינים וצאצאיהם שוחרי המאגיה והטומאה, ולעיון נוסף ראו: "בעל-חיים בצורת אדם ותבניתו".

חשוב להבין, כי עצם האמונה בהזיה מאגית-פגאנית, דהיינו בקיומם של השדים הדמיוניים, הינה חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, שהרי השדים הם עבודה-זרה קדומה שהייתה נפוצה מאד. והרחבתי בעניין זה בסדרת המאמרים על השדים, לכן לא ארחיב בעניין זה כאן, ואסתפק בציטוט שני מקורות-אמת נבחרים, בהלכות עבודה-זרה (ב, י) פוסק רבנו כך: "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". כמו כן, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):

"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְו‍ֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא [=הנה] למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה [=שהרי נאמר 'כָּל הַמִּצְו‍ֹת'] ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".

נחזור לספר-האופל, משום מה, המקובלים הפגאניים ושאר הוזי ההזיות הבינו מן המקור השני שהובא לעיל, שאדם הראשון נפרד מאשתו חווה ושפך את זרעו לבטלה במשך 130 שנה, ובכל השנים הללו הוא היה מוליד בשפיכת זרעו שדים ורוחות. ואסביר כיצד הבינו זאת: במקור האופל השני לעיל נאמר, שאדם נפרד מאשתו ובמשך 130 שנה הוא הוליד שדים ורוחות, ולאחר מכן נאמר שם: "כל בן-אדם שהולך לצד שמאל ומטמא את דרכיו [דהיינו שופך את זרעו לבטלה], כל רוחות הטומאה מושך על עצמו [=כל השדים והרוחות שהוליד נמשכים עליו להזיק לו בחייו, ואף לגופתו לאחר מותו], ורוח טומאה נדבקת בו ולא זזה ממנו, והתדבקות של אותו רוח טמא יהיה באיש הזה ולא באחר, ולכן התדבקותם אינה אלא באלה שנדבקים בהם". ומסוף דברי הטומאה של האופל עוד עולה, שהאדם ששופך את זרעו לבטלה אינו מושך על עצמו סתם "רוחות טומאה", אלא דווקא את "רוחות הטומאה" שהוא הוליד בשפיכת זרעו לבטלה, וכאמור בספר-האופל: "והתדבקות של אותו רוח טמא יהיה באיש הזה ולא באחר".

אמנם, אין בספר-האופל ראיה מפורשת לכך שהשדים והרוחות שנולדו משפיכת זרע לבטלה או מיחסי אישות עם הַשֵּׁדוֹת, מקיפים ומזיקים לגופת המת. אך מכשפי-האופל הם הראשונים שהחדירו את ההזיה שבני האדם יכולים להוליד שדים ורוחות, ובאו טיפשים אחריהם והחליטו שהשדים והרוחות הללו נולדו משפיכת זרע לבטלה ושהם מקיפים ומזיקים לגופת המת.

נשים לב, שלפי הוזי ההזיות, המגרעת של החטא הינה מגרעת דמיונית, דהיינו יצירת מזיקים שמזיקים לאדם בחייו או לגופתו לאחר מותו, אך מי שמתבונן היטב מבין עד כמה השקפה זו רעה, שהרי העוונות והפשעים אינם יוצרים מזיקים מאגיים דמיוניים, אלא הם מרחיקים את האדם מבוראו ומדרדרים אותו לתהומות הסכלות והבהמיוּת, וזהו הנזק האמיתי. ומי שאינו מבין את הנזק האמיתי של העוונות והפשעים לעולם לא יתרומם מהם ואף יוסיף לשקוע בהם, שהרי כוחו הדמיוני של ייצר הרע גדול אלף-מונים מאיומיו הדמיוניים של ספר-האופל בעניין "המזיקים". כלומר, פיתויי ייצר הרע גדולים אלף מונים מאיומי ההבל של ספר-האופל, ובמיוחד אם האדם אינו נענש בטווח הקצר והמיידי על פשעיו ומעלליו. קצרו של דבר, מי שאינו מוסיף דעת ומציל את נפשו מזוהמת המאגיה והתועבה, לעולם יוסיף לשקוע בהן, עד לכיליונו.

ב. הזיות חכמי-יועצי-אשכנז

בספרו גשר-השוטים (עמ' קיב), האריך הוזה הזיות בשם יחיאל-מיכל טוקצינסקי בעניין המנהג שלא ללוות את האב לקבורה, ומשם נלמד עוד על ההזיה הנדונה, וכך אומר טוקצינסקי האירופי: "הטעם [למנהג זה הוא] על-פי הקבלה [דהיינו על-פי ספר-האופל וכפי שהוא יֹאמר לקמן באופן מפורש], שלא ילכו אחריו [אחרי המת] יצורי זרעו הטמאים, מטיפות הקרי, וכדאמרו בעלי הקבלה: שמטיפות הזרע הבלתי-כשרים מתהווים יצורים טמאים מזיקים, שבמשך הזמן מתגדלים ומתלבשים בלבושים גופניים של שדין ורוחין. והם-הם נגעי בני-אדם הפוגעין בו וגורמים לו מרעין-בישין גם בחייו. המז"ל איננו בר מזל, גבר לא יוצלח לתכליתו".

לפי טוקצינסקי, זרע שנשפך לבטלה הופך לשדים ורוחות אשר מזיקים לאדם במשך חייו (וגם במותו), וגורמים לו לחוסר מזל ולאי-הצלחה בחיים, והוא ממשיך לההביל בספרו שם:

"ומאז נתחדשה המשקפת המגדלת פי 16–18 אלף [=כוונתו כמובן למיקרוסקופ, אך שֵׁם המיקרוסקופ כנראה נשׂגב מבינתו האורתודוקסית], המצויה אצל רופאים למקצוע, רואים על-ידי אותה המשקפת בכל טיפה שכזו, בריות חיות קטנטנות בצורות תינוקות בני-אדם מתנועעות רצות ומתרוצצות – המראות זוועה מלהסתכל. ולכשתהיה משקפת מגדלת פי מאה אלף יראו שם ילדים בדמות מולידם, והיה לב האב הרואה מתפלץ למראה ילדיו שהוליד לרוחות [...] ודברים איומים דיברו על זה בזוהר הקדוש [בראשית נה, ויחי ריט, ויקהל ריד]".

ועד כמה ניתן להיות משובש?! האם מי שמתבונן בשכבת-זרע במיקרוסקופ יראה "בריות חיות קטנות בצורת תינוקות"? ומדוע מדובר ב"מראות זוועה מלהסתכל"? או שאולי הוא אינו רוצה שנסתכל כדי שלא נגלה עד כמה הפליג בהזיות... והוא ממשיך ואומר, כי במיקרוסקופ שמגדיל פי מאה אלף, רואים "ילדים בדמות מולידם"! ואין כל שחר לדבריו, וחבל שדת משה מוּבלת על ידי שוטים מהבילים. ודבריי חריפים כי קצתי בחיי מפני מינות הממסד האורתודוקסי, ומפני ריחוקנו מן האמת במשך מאות ואלפי שנים, בגלל סכלות הפתאים ורשעות המתוחכמים.

זאת ועוד, בדקתי את נכונות דבריו מבחינה מדעית, יצרתי קשר עם חברה למכירת מיקרוסקופים. נכון לשנת 2018, המיקרוסקופים המשוכללים ביותר שנמכרים מגדילים פי 10 עד פי 160, ואלה הם המיקרוסקופים המצויים "אצל רופאים למקצוע" כלשונו של טוקצינסקי. אמנם, נאמר לי שיש גם מיקרוסקופים נדירים ומשוכללים במיוחד שמגדילים פי 1000 עד 1500, אך הם אינם מצויים אצל רופאים ולא זקוקים להם כדי לבחון דגימת זרע. ובימינו במאה ה-21 יש גם מיקרוסקופים ביולוגיים משוכללים מאד שמגדילים פי 100,000 אך אלה מיקרוסקופים בגודל של חדר, וברור שלא לאלה התכוון טוקצינסקי, וגם אין צל של ספק שלא היו כאלה מיקרוסקופים בשנות החמישים, השנים שבהן שרבט טוקצינסקי את הזיותיו.

טוקצינסקי מסכם את דבריו שם ואומר: "ומשום כך עושים מסביב למת עוד כמה עניינים כגון ההקפות ועוד כהנה – למען הרחיקם או לבערם מעליו [=מעל המת] עד כמה שאפשר".

ושוב הכסיל הפולני גולש לענייני עבודה-זרה, ולא רק בגלל שהוא סטה בדמיונו החולני אחר האמונה בשדים הכעורים והמאופסים, אלא גם מפני שכל מי שעושה פעולה שנועדה להרחיק ממנו נזק של שד או רוח דמיוני וכיו"ב, הוא למעשה עובד עבודה-זרה, אף שהוא פטור ממוות בסקילה כי עבדהּ מיראה (וראו נא בזה: 'נטילת ידיים: לברך לפני או אחרי הנטילה?').

ג. הזיות הנרצעים

ובכן, בעקבות הזיות חכמי-יועצי-אשכנז הלכו כל הספרדעים והתימנים, ראו לדוגמה את דברי הצַּאבִּי בספרו "נפש כל חי" (עמ' לה), וזה לשונו:

"וכל הקהל מקיפין סביבותיו דרך ימין שבע הקפות, והרב אומר אז: 'רחם נא עליו' וכו'. וזהו תיקון גדול להבריח מעליו רוחות רעות שנולדו מֵהַקֶּרִי רח"ל [...] ונושאים המיטה בידיהם, ואומרים מיד פסוק 'ולבני הפילגשים' וגו' ואין מפסיקים מלאמרו, אלא חוזרים עליו פעמים רבות [=כמו מנטרה פגאנית, ואצל ההודים נפוצות מנטרות-דת פגאניות], עד סתימת הגולל".

ובהערות שם מוסיף הצַּאבִּי ואומר שיש לאמרוֹ ב"ניגון הטעמים", ואין גבול לַשּׁוֹטוּת... והנה עוד טמבל מאומת הצַּאבה ששמו פיני קרח, וזה לשונו בספרו "בית מועד" (עמ' שמג):

"אחר אמירת ההיתר [...] אומרים בהליכתם את הפסוק 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם' וכו', וחוזרים לומר פסוק זה עד תום הקבורה בכיסוי הגולל". [ובהערה שם הוא מוסיף:] "דמיד אחר ההקפות יזדרז לקבור המת כדי שלא יחזרו הנגעים להיאחז בו [לאחר שהם הסתלקו בהקפות] [...] ומה שנהגו לומר פסוק 'ולבני הפילגשים' הוא [...] מאחר שכל סדר ההקפות הוא להבריח מעליו נגעי בני אדם ורוחות רעות שנתהוו משכבת זרע לבטלה, ולכן אומרים פסוק זה".

פיני השוטה מוסיף ומפנה לשו"ת פעולת צדיק (א, נד) וטרם שנתבונן בכתוב שם, כבר אמרתי והנני חוזר על-כך, שמי שקורא לעצמו "צדיק" אינו צדיק באמת אלא שוטה רשע וגס-רוח. ועתה לדברי צאלח השוטה בסימן נד, אשר כלל אינו מדבר על הקפות או על אמירת הפסוק "ולבני הפילגשים", אלא על מנהג שבעה מעמדות ומושבות, כלומר, אפילו צאלח אינו מורה להקיף את המת או לומר עליו את הפסוק "ולבני הפילגשים". על-כל-פנים, צאלח אומר כך: "אמנם, המקובלים נותנים טעם אחר, והוא להבריח הרוחות והם הנולדים מהקרי" וכו'.

והנה לפניכם גם דברי ערוסי השׂכיר בתשובה שנשאל על מקור המנהג:

"מנהג זה לא נזכר בתכאליל הקדמונים, ולא בתכלאל משתא שבזי (אף שהביא גם סדר שמצא בדפוסים, וגם שם – אינו). המנהג הוא של מקובלים, מאוחר, מאחר שחדר לתימן לפני כמאתיים שנים. ולפי המקובלים יש 'בנים' מהוצאות זרע לבטלה, שמלווים את הנפטר. והם מזיקים, ויש לשלחם, ולכן נהגו לומר פסוק זה, גם הבלדי וגם השאמי".

ואין מילת גינוי אחת למנהג! כאילו מדובר במנהג טוב וראוי, ואינו אלא תועבה פגאנית. ומילא הַצַּאבִּי או עבדוֹ פיני השוטה, אלה כבר נתטנפו מוחותיהם לחלוטין, אך ערוסי? אשר יודע שכל העניינים הללו הם הזיה ואף-על-פי-כן מעודד לקיים מנהג פגאני מתועב, גדול עוונו מנשוא.

והנני מאחל לכל חברי אומת הַצַּאבַּה וערוסי בכללם, שיצווחו בהלוויותיהם את הפסוק "ולבני הפילגשים אשר לאברהם" וכו', כמה שיותר פעמים, כדי להציל אותם מנזקי עוון שפיכת הזרע אשר בידם, וכדי לזכור ולהזכיר שמדובר באנשי תועבה אשר מתעים את העם אחרי ההבל.

ד. בית הקברות הוא מקום טומאה

הואיל והמנהגים שראינו לעיל הם מנהגים פגאניים אשר משחיתים את המחשבה ומוציאים את האדם מן העולם, לא הזכרתי לעיל צד איסור נוסף שיש באמירת פסוקים ומזמורים בבית-הקברות. כלומר, לא הזכרתי שמתחם בית הקברות הוא מקום של טומאה רצוצה, ולכן אין לומר שָׁם לא קדיש ולא פסוקים ולא מזמורים, וכל העושים כן חוטאים חטא נוסף לאלהים.

כדי להוכיח את קביעתנו נחל לעיין בפסק רבנו בהלכות קרית-שמע (ג, ב):

"אין קורין לא בבית-המרחץ ולא בבית-הַכְסֵא אף-על-פי שאין בו צואה, ולא בבית-הקברות, ולא בצד המת עצמו, ואם הרחיק ארבע-אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות".

בתחילת ההלכה נאסר לקרוא את קרית-שמע בבית-הקברות הואיל והוא מקום טומאה בדומה לבית-הַכְסֵא, ובהמשכה נאסרה הקריאה לצד המת שעדיין לא נקבר או מקבר יחידי שאינו מצוי במתחם, שמהם יש להרחיק רק ארבע-אמות ואז האדם רשאי לקרות. כמו כן, בהלכות תפילה (ד, ח) מוגדר המקום הראוי לתפילה, וגם שם עולה שבית-הקברות הוא מקום טומאה:

"טהרת מקום התפילה כיצד? לא יתפלל במקום הטינופת, ולא במרחץ, ולא בבית-הַכְסֵא, ולא באשפה [...] כללו של דבר, כל מקום שאין קורין בו קרית-שמע אין מתפללין בו, וכשם שמרחיקין מצואה, וממי רגלים, וריח רע, ומן המת, ומראיית הערווה, לקריאת-שמע, כך מרחיקין לתפילה". [ואצרף ראיה נוספת מהלכות אֵבל שם נזכר במפורש מתחם בית-הקברות (יג, ט):] "אין אומרים שמועה והגדה בבית-האבל, אלא יושבין דווין. וכן אין אומרין בפני המת אלא דברים של מת, אבל לעסוק בדברי-תורה בפניו או בבית-הקברות אסור".

כלומר, לא רק שאסור לקרוא קרית-שמע או להתפלל בבית-הקברות או לצד המת, אפילו לומר דברי-תורה במקומות אלה אסור, הואיל והם מקום טומאה. ואפילו קאפח החמקן המתחמק לא נמנע מלומר את האמת בעניין זה (כתבים ב, עמ' 625): "ברור אפוא, כי אותם האומרים מזמורי תהלים בבית-הקברות, עבירה היא בידם לדעת הרמב"ם. וכך גם אותם האומרים פסוקים בעת רחיצת המת, על כל איבר פסוק אחר, עבירה היא בידם לדעת הרמב"ם".

לסיכום, כל מתחם בית-הקברות הוא מקום טומאה, וכל מתחם קבר יחידי הוא מקום טומאה בדומה לבית-הקברות. ברם, המת שעדיין לא נקבר או קבר יחידי שאינו נמצא במתחם סגור, גם הם מקום טומאה, אלא שהם נחשבים כמקום טומאה רק בארבע-אמות שמסביבם.

"כֹּה אָמַר יְיָ צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן? אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם" (יר' מט, ז).

סוף דבר

בעניין טומאת המת נשאלתי כך: "שלום, ביום שישי האחרון נפטר אדם שהיה חשוב לקהילתו, וסיפרו לי שלפני קבורתו הניחו אותו כשעה וחצי בתוך בית-הכנסת מול ההיכל. מנהג זה נשמע לי תמוה, האם ידוע מה מקורו? איך ייתכן לשים גופה שהיא טמאה בתוך בית הכנסת?".

תשובה: אכן לא ייתכן, ועוון חמור בידם. ושמעתי ואף ראיתי מנהג זה, אך איני יודע מקורו. כמו כן, ידוע לי שהדרדעים האורתודוקסים נזהרים בזה ואינם מכניסים את המת לבית-הכנסת, ואפילו לא לחצר בית-הכנסת, בשום פנים, ולכל היותר מתחילים את ההלוויה מחוץ לבית-הכנסת – ולפי דעתי גם מזה יש להימנע, הואיל ובימינו פולחן המתים גאה מאד, ובמיוחד הפולחן למינים גדולי-האסלה שחיקי-העצמות... ואחתום בדברי הנביא ישעיה ע"ה (פ' סה):

"נִדְרַשְׁתִּי לְלוֹא שָׁאָלוּ נִמְצֵאתִי לְלֹא בִקְשֻׁנִי אָמַרְתִּי הִנֵּנִי הִנֵּנִי אֶל גּוֹי לֹא קֹרָא בִשְׁמִי, פֵּרַשְׂתִּי יָדַי כָּל הַיּוֹם אֶל עַם סוֹרֵר הַהֹלְכִים הַדֶּרֶךְ לֹא טוֹב אַחַר מַחְשְׁבֹתֵיהֶם, הָעָם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל פָּנַי תָּמִיד [...] הַיֹּשְׁבִים בַּקְּבָרִים וּבַנְּצוּרִים יָלִינוּ [...] הָאֹמְרִים קְרַב אֵלֶיךָ אַל תִּגַּשׁ בִּי כִּי קְדַשְׁתִּיךָ, אֵלֶּה עָשָׁן בְּאַפִּי אֵשׁ יֹקֶדֶת כָּל הַיּוֹם [...] הִנֵּה כְתוּבָה לְפָנָי לֹא אֶחֱשֶׁה כִּי אִם שִׁלַּמְתִּי וְשִׁלַּמְתִּי עַל חֵיקָם, עֲוֹנֹתֵיכֶם וַעֲוֹנֹת אֲבוֹתֵיכֶם יַחְדָּו אָמַר יְיָ [...] וּמַדֹּתִי פְעֻלָּתָם רִאשֹׁנָה אֶל חֵיקָם".

יחוגו וינועו כשיכור

.pdf

הורידו את PDF • 183KB