יחוגו וינועו כשיכור

כל מי שהשתתף בהלוויה שמארגנים ה"חברה קדישא" וודאי יראה שבשלב מסוים של ההלוויה, טרם הולכת המת לקבורה, אחד מהכומרים האורתודוקסים מודיע לקהל שיש להקיף את גופת המת שבע הקפות. מקור המנהג הרווח הזה הוא בהזיה פגאנית שנאמרה בספר הזוהר ואשר נופחה על-ידי הוזי הזיות שנקראים "מקובלים", עובדי אלילים אילמים.


להלן נלמד, שהסיבה להקפות הפגאניות הללו שמקיפים בהן את גופת המת נובעת מן ההזיה, שלפני הקבורה נצמדות למת רוחות רעות אשר מזיקות לו. הרוחות הרעות הללו נוצרו מטיפות שכבת זרע שהמת השחית והוציאן לבטלה בחייו, והן עתה מקיפות את גופת המת ונצמדות לה ומזיקות לה. מאותה הסיבה הם גם אומרים את הפסוק: "וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם" וכו' (בר' כה, ו) בעת הולכת המת לקבורה, וכן אומרים מזמור צא בתהלים: "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן", ותלו בהזיה זו עוד מנהגים רבים, שמטרת כולם היא להבריח את הרוחות הרעות הללו...


מנהגים אלה הם עדות נוספת לסכלות החמורה שאוחזת במינים ובצאצאיהם, שהרי מעבר לטמטום הפגאני החמור שעוד נעמוד עליו לקמן בעצם האמונה בהזיות נחותות כאלה – איך אפשר להעלות על הדעת לבזות כך את המת? איך אפשר להזכיר את עוונותיו הנגעלים ואת החרפה הגדולה הזאת דווקא בשעת לוויית המת לקבורה? היש ביזיון וחרפה גדולים מזה?


"וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ [...] וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ" (יר' ב, ה–ח).


מקור הטמטום


המקור להזיה הזו הוא בספר הזוהר, וכך נאמר שם (בראשית נה ע"א):


"רבי שמעון אמר, מאה ושלושים שנים נפרד אדם [הראשון] מאשתו, וכל אותן מאה ושלושים השנים היה מוליד רוחות ושדים בעולם בגלל אותו כוח הזוהמה שהיה שאוב בו. כיוון שחיסל ממנו אותה הזוהמה, שב וקינא את אשתו והוליד בן. אז כתוב: 'ויולד בדמותו כצלמו'. בוא וראה, כל בן-אדם שהולך לצד שמאל ומטמא את דרכיו, כל רוחות הטומאה מושך על עצמו, ורוח טומאה נדבקת בו ולא זזה ממנו, והתדבקות של אותו רוח טמא יהיה באיש הזה ולא באחר, ולכן התדבקותם אינה אלא באלה שנדבקים בהם".


לפי הטמטום הזה, אדם הראשון נפרד מאשתו ושפך את זרעו לבטלה במשך 130 שנים, ובכל השנים הללו הוא היה מוליד כך שדים ורוחות. לאחר שעברה ממנו הזוהמה, "שב וקינא את אשתו והוליד בן", משמע שהוא לא חי עם אשתו במשך 130 שנים ושפך את זרעו לבטלה! ומהי מסקנתו של שיקוץ שמעון? כל אדם שמטמא את דרכיו "כל רוחות הטומאה מושך על עצמו ואינן זזות ממנו", ולא סתם רוח טומאה אלא דווקא רוחות הטומאה שהאדם הזה "הוליד", כלשונו של הזוהר: "והתדבקות של אותו רוח טמא יהיה באיש הזה ולא באחר".


הארור שחיבר את ספר הזוהר ושהפך את רשב"י לשיקוץ, העתיק כאן את המדרש המפורסם במסכת עירובין (יח ע"ב): "כל אותן מאה ושלושים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות שדין ולילין". ברם, הוא ייחס אותו בשקר לרשב"י (במקור אמרו ר' ירמיה בן אלעזר), והוסיף עליו מנה גדושה של גיבובי הבלים כדרכו. לענייננו חשוב להבין, כי המחבר הארור הזה הבין מדרש זה כפשוטו, ושגה לחשוב שמדובר בשדים דמיוניים כמו שהם מתוארים בתרבויות עובדי-האלילים. וכבר האריך רבנו בעניין חומרת הבנת המדרשים כפשוטם בהקדמתו לפרק חלק, וגינה בלשון חריף את הסכלים שסוברים שיש להבינם כמות-שהם מילה-במילה.


אמנם, אין בקטע האמור בזוהר ראיה מפורשת לכך ששדים ורוחות מקיפים ומזיקים לגופת המת, אך הוא הראשון אשר החדיר את ההזיה ששכבת זרע שיצאה לבטלה הופכת לרוחות ולשדים מזיקים, שהרי נאמר בזוהר שאדם הראשון נפרד מאשתו "וכל אותן מאה ושלושים השנים היה מוליד רוחות ושדים בעולם בגלל אותו כוח הזוהמה שהיה שאוב בו", ולאחר מכן נאמר שם: "כל בן-אדם שהולך לצד שמאל ומטמא את דרכיו, כל רוחות הטומאה מושך על עצמו, ורוח טומאה נדבקת בו ולא זזה ממנו". ואין דרך אחרת להבין את הדברים הללו, ואכן כך הבינו כל הוזי ההזיות ומטונפי הזימות אשר נקראים "חכמי ישראל", וכפי שנראה לקמן.