יהודי תימן בכור ההיתוך של ארץ-ישראל – חלק ד

ח. סיפורי מעשיות –"מייסס"


לפני מספר שנים נאסף לבית עולמו אחד מתלמידי החכמים הצנועים, החריפים והשנונים שזכיתי להכיר, מו"ר אברהם קורמן נע"ג (נולד בפולין בשנת התרע"ז, נאסף ביום ט באדר תשס"א). הוא לא היה רב ולא בעל תעודות ממוסדות, כיפתו הייתה "סרוגה" פשוטה ומעולם לא "לבש שחורים" ולא הבליט את עצמו. הוא ואמו ניצלו משואת אירופה הנוראה, ולאחר מכן הוא עלה לארץ בגפו בשנת 1950 והתגורר בתל-אביב.


ר' אברהם עבד במחלקת הרווחה באזור עמק לוד, ובתוקף תפקידו ומעבר לתפקידו עשה חסדים רבים עם עולים רבים. רבים סיפרו לי על החום והדאגה שהעניק להם, והשם "קורמן" היה ידוע באזור ואמר הכל. אמנם, היו גם כאלה שירו לעברו חיצי רעל על כך שר' אברהם לא נשא אשה מעולם, הוא סיפר לי מדוע לא נשא אשה מבלי שאבקשו, וגם כאן אין ברצוני לספר זאת. לו ידעו אותם מרעילים את הסיבה, היו מקבצים עשרה אנשים ומבקשים סליחה מה' יתעלה מעל קברו.


ר' אברהם לימד במוסדות שונים וכל זה בלי "תעודות" וניירת המעידות על חכמתו הרבה. הוא לימד באוניברסיטת תל-אביב ובמדרשית "נעם" שבפרדס-חנה ועוד, הוא כתב למעלה מעשרים ספרים, וכן מאמרים רבים שאת חלקם זכיתי להגיה. ר' אברהם השאיר לי מספר מאמרים מודפסים במכונת כתיבה ולמיטב הבנתי חלקם לא פורסמו עד היום, וחלקם עברו הגהה נוספת ושובצו במאמרים שונים. ר' אברהם למד בבית המדרש של חסידות באבוב, זו אחת מהחסידויות הגדולות, והיא נוסדה על ידי ר' שלמה הלברשטאם שהיה גם האדמו"ר הראשון שלה. ספריו ומאמריו עוסקים בחיבור שבין התורה והמדע, אמונות ודעות ועוד.


בספרייתו של אבי נע"ג גיליתי יום אחד ספר בשם: "מבוא לתורה-שבכתב ושבעל-פה", בספר הייתה הקדשה לאבי "לר' אברהם אחי מסעודה, בהוקרה, אברהם קורמן המחבר". עיינתי בספר ואורו עיני, מיד צלצלתי לדודתי ובקשת את מס' הטלפון של ר' אברהם קורמן. צלצלתי אליו והזדהיתי כאחיין של מסעודה וביקשתי לפגוש אותו, "ברצון" אמר לי. למחרת בשעות הבוקר נסעתי לביתו שברחוב דובנוב שבת"א (הוא התגורר בבית ישן בקומת קרקע ומס' שנים לאחר מכן עבר לדירה מרווחת יותר בקומה ראשונה בהמשך הרחוב). הוא קיבל אותי במאור פנים, שיחתנו נמשכה עד סמוך למנחה גדולה, ואז ירדנו להתפלל יחד בבית-המדרש הנמצא ברחוב מאנה הסמוך. ר' אברהם ניהל קופת גמ"ח ממשרד קטן וצנוע הנמצא בכניסה לבית-הכנסת במשך שנים רבות. שגרת יומו הייתה קבועה, ונסובה תמיד במסלול של משרד הגמ"ח, תפילה וכתיבה.


הקשר בינינו נמשך שנים רבות, הקפדתי לבקרו אחת לחודש והוא תמיד קיבל את פני במאור פנים ובשמחה. כשנסע לבקר את אמו בקנדה היה שולח לי ולרעייתי גלוית נוף עם דברי חידוד. ר' אברהם גם ביקר אותי בביתי שהיה אז בהרצליה בשעת ערב, למרות שכמעט לא השתמש ברכבו הפרטי הקטן ולא הרבה לנהוג. בתקופה שלא היה ברשותי רכב, הציע לי להשתמש ברכבו: "האוטו חונה מתחת לבניין כאבן שאין לה הופכין, תהיה אתה ההופכין שלו...", אמר. ר' אברהם אהב את העדה התימנית, הוא הכיר והוקיר את אבי המנוח ומצא עמו שפה משותפת, הוא אהב את הפשטות וסלד מהתחכמות. כששאלתי אותו אודות סיפורי החסידים שלעיתים נשמעו לא הגיוניים, השיב: "ר' מאיר, את חכמי חיילם [=חלם, עיר בפולין] אתה מכיר?! אז אלה הם הסיפורים...".


ר' אברהם לא היה מסוגל לקבל סיפורי מעשיות הנוגדים את השכל, הוא הכיר היטב את הנפשות הפועלות, ובשנינותו הרבה "עקץ" דמויות שונות שדבריהם היו על גבול האבסורד. בספריו הִרבה להעיר ולהבהיר, ותיבל בהערות מחכימות את אותן דרשות מוזרות, "שטויות" וסיפורי בדים, הרווחים בימינו. נביא דוגמא אחת כדי לשׂבר את האוזן (מתוך ספרו "האגדה ומהותה", עמ' 183):


"שני חסידים התווכחו איזה אדמו"ר גדול יותר. אחד אמר, שכשהרבי שלו לא מצא עגלה לנסוע בה או שלא היה לו לשלם דמי נסיעה, הוא רכב על דג מלוח ונסע. כיצד יתכן דבר שכזה? שאל השני, השיב הלה: הרי אתה רואה שזה כך...". ה"מתנגדים" מספרים סיפור דומה: "מעשה שהיה כך היה, חסיד אחד אמר: הרבי שלי נסע בעגלה ופתאום ירד גשם זלעפות, הוא הוציא מטפחת, נפנף ימינה ושמאלה, ומרגע זה ירד הגשם משני צדי העגלה והוא נסע באמצע ללא גשם. השני אמר: שלי יותר גדול, הוא נסע בעגלה בערב שבת והנה השמש מתחילה לשקוע והמרחק הביתה גדול. הוא הוציא מטפחת, נפנף שמאלה וימינה ומשני צדי העגלה ירדה השבת והוא המשיך לנסוע בשביל החול...


סיפורים מסוג זה ואחרים מושכים רבים מחלושי הדעת להאמין בכוחם המיסטי של רבנים מסוימים, ובפרט חשוכי בנים ומחפשי שידוכים ופרנסה, הנתלים בכל תרמית כאילו היא נס. אופנת "ברכת הרב" (שלעתים אינו מכיר את צורת האות אל"ף) פשטה היום, ורבנים רבים שכנעו את עצמם שיש להם כוחות-על לייצר ניסים דרך כורסאות, יינות ורטבים, סנדלים וגרביים וגם מבטים חודרים (ישירות לחשבון הבנק...), והכל בהתאם לטיפשותו של העומד מולם.


התופעה הזו קיימת בארץ גם בקרב בני עדתנו, וגם בתימן היו מאמינים מסוגים שונים (אמנם, לא בהיקף שקיים היום). והסיבה לכך, נפש לא יציבה, שכל לא מתוחזק ולא מוטען בלימוד ועיון, ושאר ההבחנות שרבנו מונה בשמונת פרקי הקדמתו למסכת אבות.


הנהייה אחר אמונות ההבל פשטה בקרב בני העדה וצאצאיהם דווקא כאן בארץ הקודש בהשפעת הסביבה המתחרדת והחורדת מכל עיטוש – והסיבה לכך היא חוסר לימוד ועיון, וגם יותר קל ונוח להישאב לכל אותם חוגי "מודעות" של רבים אשר מנצלים את תמימותו/טיפשותו של העדר המאמין, מתוך פחד שאם לא יצטרף יקרה לו משהו, ומי רוצה שיקרה לו משהו לא נעים? וכדי שלא יקרה משהו "לא נעים", כדאי, לדעת אותם הוזים, לענוד סרט אדום (או צהוב להשבת שבויים, כחול נגד תאונות, סגול ליציאת עכברים מהארון, או לארגן טיסת מקובלים בשמי הארץ להורדת גשמים, ועוד כל מיני מעשה "חלם"), תכשיטים עם שמות מוזרים ואליליים, לזנק על קברים ולזרוק נרות למדורת הניסים, ולא מזמן ראו עינינו את העדר במירון וברוך דיין האמת.


פעם אחת שאלתי את אבי נע"ג, לאחר שרבים סיפרו לי שבתימן היו נוהגים לבוא אליו אנשים ונשים כדי שיפתור להם את בעיותיהם – איך יתכן שהוא עסק בזה? הוא השיב לי: יא-אבני, הם האמינו... (ראו הלכות שבת יט, יג והערת הגר"י קאפח שם: "אף כי הבל הם, כיוון שאין בהם איסור הניחו את המדמים בדמיונם").


ט. התרופה – חזרה לתרבות אבות


כשמדברים על תופעות מוזרות, יש להבין שתופעות אלה לא באו מאליהן סתם כך. נטישת דרכי אבות וחיקוי מנהגים זרים ומוזרים, כדי להיות מישהו אחר הנמשך אחר תרבות העדר – הן שהביאו לכך.


הצעירים מתחנכים במסגרות שונות שכל אחת מהן מושכת לכיוון שלה, ועל-פי שיטות לימוד הריקות מרוח רז"ל אשר כיוונו אותנו ל"והודעתם לבניך ולבני בניך". בני העדה מתמקדים בלימודי חסידות אירופה הגוררים אחריהם שירה, לבוש, צורת הגייה, שימוש בשפה והרגלים שלא הכרנו ולא שמענו (כגון זמני תפילות, צורת לימוד וקריאה, מאכלים ועוד), וכך אנו מאבדים תרבות אצילית ומקורית ומחליפים את המקור בחיקוי. את התופעות הללו אנו רואים בבתי הכנסת, באירועים וברחוב, עד כי אם מישהו ינהג בצורה שונה (שהיא המקורית והנכונה) ילגלגו עליו, הוא ייראה מיושן, ויצא לו שם של אחד שאינו מבני ברית.


לא לחינם רז"ל קבעו לנו כיצד להתנהל בחיינו, החל משעת היקיצה ועד לשעת השינה הקיפו אותנו בהמלצות לסדר יום מועיל: כיצד להתלבש, לדבר, ללמוד, לאכול, מה מברכים ומה לא מברכים וכו', אבל גילינו שאנו חכמים מהם ועל כן באה עלינו הצרה הזאת, אבדן הדרך. נסיים את מאמרנו זה בדברי אחד מגדולי חוקרי תימן שלמה דב גויטיין (1900–1985, מגדולי ההיסטוריונים של תולדות היהודים בארצות האסלאם, וגדול חוקרי ה"גניזה הקהירית"):


"אחת המתנות הטובות שזכיתי בהן בחיי, הייתה היכרותי את השבט היהודי היקר – התימנים. הייתה בכך העשרה רבה של מחשבתי המדעית. היכרותי זו פתחה לי אשנב ושמא חלון גדול אל עולם המזרח בכלל, ומדמה אני שבלעדיה לא הייתי מוכשר להבין כראוי את החברה היהודית בתקופת הגניזה הקהירית שבה אני עסוק למעלה משלושים שנה. למרות ההבדל הניכר בין ההווי התימני, הרוחני, ה"יהודי" יותר, לבין זה המדבר אלינו מתוך דפי הגניזה, שיש בו מידה מסוימת של חומרנות זעיר-בורגנית.


אך ה"מפגש התימני" שלי היה בו גם צד אנושי יקר: ההרגשה כאילו הושב לי משהו שאבד לאבותיי, זיכרונם לברכה, בגלותם הארוכה בארצות הצפון, או, כפי שביטא זאת חוקר עמים דגול של המאה הי"ח, כאילו נוספה לי נשמה על נשמתי. קבלתי אפוא ממגעי עם העדה התימנית יותר ממה שנתתי. התייחסתי אל התעסקותי זו כאל לימוד ולא כאל נושא מחקר. אחת הסיבות ליחס זה הייתה ההכרה שהתימנים, שיש בהם קו אופי חזק של למדנות, עשויים לקחת בידם את חקר שבטם בעצמם... מלומדים תימנים נתנו לנו חיבורים למופת מלאי ידע וערוכים בטעם, ודיינו לקרוא בשמותיהם של הרב יוסף קאפח ופרופ' יהודה רצהבי... העולה מכל אלה היא דמות של קיבוץ יהודי שהוד קדומים חופף עליו, עם כל המעלות ומקצת המגבלות הקשורות בעמדה כזאת. קיבוץ עטור בנזר הסבל, שידע להתגבר על ייסורי הגלות ועל דלות חומרית בכישרון מעשה ובהסתפקות במועט מצד אחד, ובאהבת התורה מצד אחר. אפילו אצל פשוטי התימנים הרגשתי פעמים הרבה, איזו אצילות רוחנית שלא מצאתי תמיד כמוה אצל אנשים אמידים ומשכילים יותר מחוגים אחרים.


כשהרציתי כדברים האלה באזני גברת תימנית חשובה (בשנת 1956 אם אינני טועה) קָבְלָה: "תימנים? אין עוד תימנים! איה ההסתפקות במועט? איה המסירות לעבודה? איה אהבת התורה?"... מה שקרה בינתיים הוא, שההתבוללות של שבטי-ישראל בכור-ההיתוך של מדינת ישראל התקדמה מאוד, אך יחד עם זה נתעוררו רוחות חדשות של החייאת מסורות שבטיות. לא כל הנעשה בשטח הוא בעל ערך אמתי, התפארות ריקה ויחוס ערך מדומה לדברים שאין בהם ערך, אינם מוסיפים כבוד לשבט. יש להתייחס לדברים אלה ברצינות. מורשת אבות מחייבת. כשם שכל בר ישראל הרוצה להיקרא "יהודי" חייב לדעת שנשיאת שם זה מחייבת את נושאו, כך התואר "תימני" עשוי להעניק גאווה מוצדקת אך גם להגדיל את רגש האחריות... [ועל כך אני זועק!]". עד כאן דברי פרופ' גויטיין.


בהמשך דבריו גויטיין מציין, שמה שהלהיב אותו ביותר היא העובדה שעבודת הכפיים אצל יהודי תימן הייתה דרך חיים טבעית, בעוד שאחיו האשכנזים "היו אנשי עבודה מתוך הכרה". גויטיין מספר, שכאשר השתקע בירושלים חי במחיצתם של תימנים, וככל שהתאפשר לו הדבר, התפלל יחד אתם:


"שום סדר תפילה לא סיפק את נטיותיי הדתיות כתפילת התימנים במיוחד כפי שהייתה באותם ימים, סוף שנות העשרים וראשית שנות השלושים. סדר התפילה התימני שילב את ההידור ודרכי הכבוד של בית-הכנסת הספרדי [שגם אחים יקרים אלה עברו זעזועים והתמעטות דורות] עם העוצמה וההתלהבות של התפילה החסידית [וכיום יש התנענעות כעצי היער וכפי שמעיר ר"י קאפח ב"תורת חובות הלבבות", עמ' שמה, לעניין כיצד עומדים בתפילה: "כוונת רבנו לאפוקי מאותם הנוהגים בעת תפילתם לרקוע ברגליהם ולהניף בידיהם ולרקוד ולקפוץ בגופם ובקולם, ועושים בפניהם ובעיניהם כל מיני העוויות אשר אילו היו לפני מלך בשר ודם היה משלחם בחרפה מלפניו, אלא, התפילה צריכה מנוחה גמורה של הגוף וריכוז המחשבה בשקט גמור"]. ה"עמידה" שלהם, דהיינו התפילה "בלחש" הדוממת, הייתה חוויה נשגבה. שלא כאשכנזים, הם לא נענעו גופם, אלא נצבו בדממה גמורה מתוך ריכוז, התעמקות ולהיטות, ניתן היה לשמוע סיכה נופלת ארצה. המספר הרב של זאטוטים שהתלוו לאבותיהם, היו מרותקים מקדושת המקום ונצבו ללא ניע, ממש כמבוגרים [ולא שיחקו והרעישו בתוך ומחוץ לבית הכנסת כנהוג היום].


זוכר אני כיצד בשנת 1932, כאשר הפרופסור לוי גינצבורג המנוח, שהיה אז ראש המדברים בלימודי היהדות בארצות-הברית עשה בירושלים, שימשתי לו מורה דרך לבתי הכנסיות של קהילות יהודי המזרח. באחד מלילות שבת הבאתי אותו לבית הכנסת התימני "גורל", המוכר עתה למבקרים רבים בעיר הקודש [שם התפלל מורי חיים כסאר המנוח]. ניתן היה לראות כיצד התפילה נגעה לליבו. בדרכנו אל מלונו, לאחר שתיקה ממושכת, אמר לי: 'עכשיו אני יודע יהדות מהי' [=ולא תפילה, אלא יהדות!]".


עד כאן דבריו מתוך ספרו "התימנים" (עמ' 3–7), ומיותר להוסיף על דבריו אלה.


בתמונת שער הרשומה: נער יהודי טוחן קפה בצנעא.



75 צפיות1 תגובות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!