יהודי תימן בכור ההיתוך של ארץ-ישראל – חלק ג

ד. ברית מילה לנפטרים


ה' כרת ברית עם אברהם אבינו ובזכותו אנו מוגנים כשומרי הברית, מי שמפר את הברית נחשב ככופר בבריתו של אברהם אבינו וכמובן שאינו מוגן. על-פי האגדה (עירובין יט ע"א, ועוד), אברהם אבינו יושב על פתח הגהינם ואינו מניח לאדם מהול מישראל להיכנס לשם. מהאגדה הזו התפתחה אמונה עממית, ועל אדם שנפטר נאמר (קידושין עב ע"ב): "היום יושב בחיק אברהם אבינו". אולם, יש מקרים שאברהם אבינו לא מזהה את בן הברית, ואז אבוי לאותו אדם, ולכן ב"חברה קדישא" (מפעל "קדוש" המוכר קרקעות ל"שם שמים" וחשבון הבנק) הקדימו תרופה למכה, והנהיגו שכל נפטר שאינו מהול מכל סיבה שהיא יש למולו, כדי להקל על אברהם אבינו הזקן לזהות אותו ולמנוע את כניסתו לגהינם (מעניין אם אברהם אבינו מזהה גם את אלה שאינם יהודים, ועשו ברית רק מטעמי בריאות והיגיינה כנהוג בתפיסות המודרניות/מרדניות).


קידוש פשטי הכתובים והבנת אגדות רז"ל כפשטן הובילו למנהג נוסף: הטבלת מתים כדי שייקברו "בטהרה", ועוד כהנה וכהנה תעלולי פשט לחומרא, וברוך שהבדילנו...


ה. מנהג תימן – "מאן דכר שמיה"


עם המראתו של אחרון מטוס העולים ממחנה "גאולה" שבתימן, ירדה מסורת תימן המעטירה למרתפי השכחה ואט אט כמעט ולא נותרו המחזיקים בה.


קם דור צעיר ("ושעירים ירקדו שם") שרואה בבית-הכנסת קרש קפיצה לפוליטיקה, ומקור שררה ושלטון לפרוק בו את תסכוליו ורגשי נחיתותו. וידוע שבית הכנסת משמש אצל חלק מיוצאי תימן כמפגש לפריקת העצבים שבמעגל חייו – מהעבודה, האשה והילדים וסתם שכנים מעצבנים שלא חושבים כמוהו. ישנם מקרים, שבוועד של בית הכנסת יושבים מתוסכלים מסוגים נוספים, אשר בדרך כלל אינם מכירים את הנהגות אבותינו בתפילה, מה אומרים ומה לא נוהגים לומר, ובעקבות זאת מאמצים מנהגים והנהגות שראו אצל קהילות אחרות או שקראו עליהם באותם הגיליונות המציפים בכל שבת את בית הכנסת – שרובם מלאים בפרסומות של טיולי חוץ לארץ, ובגחמות ובהזיות של רבנים מסוג חדש שעברו את מבחני הרבנות בציון דחוק, אבל הצליחו להבריג ולהתברג דרך אותן קבוצות פוליטיות המממנות רבנים לשכונות וישובים והעיקר לשלוט.


ישנן בתי כנסיות שבהם שותים לשכרה בתפר שבין קריאת התורה להפטרה, לועסים "קאת", אוכלים כובנה, שותים קפה ומשוחחים על המונדיאל, תכניות טלביזיה (מה שנקרא בלשונם "קטעים"), ושאר מרעין בישין ולית דין ולית דיין.


ניתן למצוא פה ושם בתי כנסת שהתפילה שם נעימה וזורמת, הציבור רציני, משכים ללמוד לפני התפילה, לאחר התפילה, ומחזיק במסורת תימן בצורה המכבדת את העדה (כמו בקרית אונו לדוגמה, שבה עדיין ניתן למצוא שמירה על מנהגי תימן, ולימוד מסודר בניצוחו של מו"ר הרב רצון ערוסי הי"ו, העושה לילות כימים כדי להנהיג בטוב טעם ודעת את הקהילה), אך ישנן בתי כנסת שהגיעו אליהם שועלים קטנים מחבלים כרמים, שהשתלטו על קצב התפילה וברוב חוצפתם גם מעירים הערות של אופן ההגייה וכיו"ב...


ספרים רבים העוסקים בהלכות מקוצרות וילקוטים מלוקטים מציפים את השוק, ואותם וועדי בית-הכנסת שהזכרנו, רוכשים אותם ללא הבחנה האם הם מתאימים למסורת תימן או לא (כדי להראות שהם "מזיזים" את העניינים בבית הכנסת...). ישנם גם סידורים, תאג'ים "מדוייקים" ו"מדוקדקים" שהודפסו על ידי מומחים המזדהים כ"נכדים ונינים" של בעלי המוסרה, ואשר מעירים הערות שונות ומשונות על איך צריך להטעים, לזרגג, לרזם ושאר הוראות שלא ידענו ולא שמענו מאבותינו. ואף שידוע שיש מסורות שונות וצורות קריאה שונות (בתימן היו למעלה מ-1400 ישובים והמנהגים היו שונים מטבע הדברים), הבעיה היא שאותם מחדשים מבטלים זה את מסורתו של זה, וכל "מוציא ספר" תורן מרגיש שיש לו משימה לתקן את הקוראים רק כפי מה שהוא יודע ולמד, ובנוסף מתווכח ומוכיח את טענתו מאחד מאותם תאג'ים של הידענים והמדקדקים החדשים.


אגב, מוציא ספר-תורה, כלומר "חזן" הוא מלשון "חזה", אשר מראה לקורא מהיכן להתחיל והיכן לסיים וכן מראה לו באצבע (מכוואט) טעמי תורה אם אין הקורא בקי. וראו את דברי ר"י קאפח, בהלכות תפילה יב, ז, באות יז.


אבי מורי אברהם עפארי נע"ג (נאסף בר"ח סיוון תשס"ג), היה מלמד תינוקות בתימן מאז שהיה בן 16, וכמעט עד יומו האחרון כאן בארץ-ישראל לימד ולמד בדעה צלולה. אבי מורי היה מזקני העדה שהיו בקיאים בכל פינות התורה, ועל כך יעידו רבים, ומעולם לא שמעתי ממנו ביקורת על מסורת זו או אחרת. הוא נהג תמיד לומר "אלו ואלו דברי אלהים חיים" והזהירני מלפסול נוסח או מנהג שיש לו שורשים ואינו סותר את דברי חכמים.


בספרות הקיצורים והליקוטים, החידושים והדיוקים האוויריים (כמו שהר"י קאפח נוהג לכנותם) הנופלים עלינו, אין כמעט זכר למסורת תימן שמקורותיה בספרות חז"ל: המשנה, המדרשים והתלמודים, אלא האסמכתות והראיות מובאות כמעט אך ורק מחידושי ופלפולי האחרונים כפי שנוהגים ללמוד בישיבות "הקדושות". ואם חלילה ינהג מישהו שלא כדעת פלוני הפלפלן, הקדוש והגדול, חייב הוא בהתרת נדרים, צום שני וחמישי, ואיך לא כמובן – בתרומה ל"פדיון נפש" לאחד מן ה"כוייללים" המהוללים.


ו. מנהג תימן בלווית המת


ליצר הרע יש הרבה חליפות ומסכות, והמתים הם בני אדם שחייהם נסתיימו בצורה זו או אחרת וזוהי עובדה. כמו כן, נראה שבדורנו, דור הדרור והחומרות, החששות והפחדים, היהדות המקובלת בקרב המוני בית ישראל ירדה לרמת פולחן שרז"ל הרחיקו ממנה כדי שלא נתדמה לעמים אחרים, ועל פניו נראים הדברים שאנו צועדים לאחור ושוכחים את ייעודנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש".


הררים של הלכות והוראות באו לעולם: כיצד, מי ולמי מותר ללוות את המת, על מי מותר להסתכל ועל מי לא, האם לנגב ידיים או ליטול ידיים, על איזה קבר "משתטחים" ומשתטים ועל איזה קבר מדליקים ומשליכים נרות, איזה פרק בתהילים מועיל ל"תיקון" המעלית המעלה את נשמת את המת לרקיע (לע"נ...), מי רשאי לצעוד אחרי מיטת המת, ועוד כהנה וכהנה אמונות חיצוניות שדבקו ברבים מאחינו בית ישראל, שלכאורה עמדו אבותיהם לרגלי הר סיני במעמד הקדוש והנורא ושמעו כמונו: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".


אחת התופעות המבישות החוזרות על עצמן היא הוויכוח שאינו מסתיים, האם מותר לנשים ללוות את המת או לא, ואם כן באלו תנאים ומתי. שנינו בסנהדרין (כ ע"א): "מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה – יוצאות", והדברים פשוטים וברורים מבלי התחכמות גם למי שאין תורתו המנותו, שמותר לנשים ללוות את המת. נקודה. בתלמוד הירושלמי (סנהדרין ב, ד) הדברים מנוסחים בתוספת הסתייגות: 1) "נשים מהלכות תחילה (אחרי המיטה) מפני שהן גרמו מיתה לעולם, והאנשים אחריהם"; 2) "אנשים תחילה והנשים אחריהם מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בנשים", ו"קרבן העדה" שם מביא טעם שבימינו עלול להישמע תמוה: "גנאי לנשים שהגברים מביטין בהם".


הטעם שמביא הירושלמי "מפני כבוד בנות ישראל" הוא מסתבר וברור (למרות שהיום גלה כבוד מישראל ויש מבנות ישראל המהלכות ברחוב בלבוש חוה), נותר לנו לברר מהו מקור הטעם "נשים גרמו מיתה לעולם".


הפוסקים ובעיקר האחרונים הביאו טעמים כגון "גורמות רעה לעולם וראוי למנען" (שו"ע יו"ד, שנט, ב), וישנו גם דיון על אשה נידה שלא טבלה, ומה דינה של בתולה שאינה טובלת כל עוד היא רווקה וכו' (פת"ש יו"ד, ס"ס קצה; רמ"א, שם; ועוד מקהלות של מעיינים האוסרים ומחלקים חילוקים).


רבנו הרמב"ם בהלכות אבל (יב, יב) פסק כדין התלמוד ולא הוסיף את עניין הסכנה, ומורי יוסף קאפח מעיר שם: "וכמה יפים מנהגותינו בתימן שלא יצאו נשים ללוויה כל עיקר, אמנם היו מקומות שנהגו הנשים לצאת לבית הקברות [והדגש על "מקומות שנהגו"], אבל רק לאחר שנקבר המת והגברים עזבו את חלקת הקבר". מדברי מורי אנו למדים, שלא נהגו הנשים לצאת ללוויה והדברים מתאימים ללשון התלמוד "מקום שנהגו – יוצאות, מקום שלא נהגו – לא יוצאות". נשים לב כי בתלמוד עוסקים בנשות משפחת הנפטר, דהיינו דרגת קרבה ברמה של רעיה, בת, אחות, אם, ולא מן הסוג שמורי מעיר עליו שם: "המביימות התעלפויות ובאים הגברים ומחבקים אותן כאילו שלא תיפולנה", ותמיד יימצאו מתנדבים "לסייע" לנשים בעת מצוקתן ללא קשר לבית הקברות...


רבנו מלמד אותנו שישנם בני אדם שהיצרים מובילים אותם, ובכך הם גורמים רעה לעצמם ומזמינים חורבן על ביתם ועל חייהם, ואם שקעו בתאווה לנשים, אזי זהו תחילת המוות – הגוף נחלש וכולה וחייו אובדים (הלכות דעות ד, כו–כח), וזוהי המיתה שהנשים גרמו לעולם בתוספת חורבן המשפחה והפרנסה (גוף וממון) וכפי שאנו רואים וקוראים, ואל לנו להיתמם או להטעות את עצמנו בפרשנות אחרת.


הראנו לדעת, שמי ששטוף בתאווה לנשים יסתכל בהן ואפילו בשעת לווית המת, ולכן רז"ל בתלמוד הירושלמי הרחיקו ואמרו "מפני כבוד בנות ישראל שלא יהו מביטין בנשים", ולא רק מפני השטופים בתאוות בשרים, אלא כל אדם יכול להיכשל במבטיו שהרי "אין אפוטרופוס לעריות", וכמו שרבנו פוסק בהלכות איסורי ביאה (כב, יז–יט):


"ואין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם אלא לפרוש מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים, בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומת שנאמר: 'בכה למשפחותיו' – על עסקי משפחות. ואמרו חכמים, גזל ועריות נפשו של האדם מחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהם פרוצין בעריות ובביאות האסורות".


ודי להציץ בעיתונים ובשאר כלי התקשורת עד כמה אנו דומים לאנשי סדום, דור המבול וכל אותם שהכעיסו את ה' יתעלה, ולצערנו עולם כמנהגו נוהג והולך.


ז. מחלת המנהגים והתקדשותם


מחלה זו החלה להתפשט באירופה (בעיקר בגרמניה ואוסטריה משנת 1349 לערך), הזעזועים שפקדו את הקהילות השונות גרמו לשכחה של תקנות ומנהגים שונים, ובכדי להחזיר אותם נערכו חקירות יסודיות על מנת לחדש את הקשר עם המסורת, ולהתגבר על השיבושים שנפלו כתוצאה מהזעזועים השונים שעברו על הקהילות.


הרצון לדייק גרם לכך שהעניקו תשומת לב מוגזמת לעניינים פעוטים וחסרי ערך שהיום נראים לנו תמוהים ורחוקים. במקרים מסוימים קדשו כל עיטוש קטן שיצא מפיו של ה"חכם" והפכו אותו למנהג חומרה ("וטוב להחמיר" – שהרי ידוע שבעיטוש אחד מופצים מאות חיידקים...).


ההערכה המוגזמת למנהג יצרה סיסמאות שהמנהג הוא העיקר, וכדי לשמר אותו השחילו אותו בסידורי התפילה, בספרי ההלכה ובספרים נוספים, והיו שקידשו אותו והעניקו לו מעמד של דין. במשך השנים, כתוצאה מהתמעטות העיון, גברה החשיבות וההערכה למנהגים ואנו רואים שהשו"ע הרמ"א והמפרשים השונים פוסקים לפי המנהג במקרים רבים (ותורת ישראל הפכה ל"אידישקייט", פולקלור יהודי, המטבח היהודי, תרבות יהודית ושאר הגדרות וחסידויות). ככל שהזמן חלף והעיון והלימוד נחלש, התעצם כוחו של המנהג עד שקבעו (בעיקר יהודי אירופה), שכל שינוי במסורת האבות הוא עבירה על איסור גמור וחמור.


אם נוסיף לסלט המנהגים את השפעת תורת הסוד ובעקבותיה את הוראות המדפיסים (שכל מטרתם היא להחזיר את העטרה לחשבון הבנק), נקבל ים של דעות וספרים בעריכת "מומחים" למסורת המבטלים זה את דברי זה, המבוכה והמחלוקת חוגגות וכך מרחיקים את הדור הבא מבית הכנסת ומהשקפות ודעות ישרות ונבונות.


בתמונת שער הרשומה: סלימאן בן פנחס הכהן ומשפחתו, צנעא 1944.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!