יהודי תימן בכור ההיתוך של ארץ-ישראל – חלק ב

ב. "לא שינו את לבושם"


רבנו פוסק בהלכות עבודה-זרה (יא, א–ב): "אין הולכין בחוקות הגויים ולא מידמין להם, לא במלבוש ולא בשיער וכיוצא בהן [...] אלא יהיה הישראלי מובדל מהם וידוע במלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ובדעותיו. [...] לא ילבש במלבוש המיוחד להן". רבנו נותן לנו מתכון להתנהגות אדמית כיאה לעם נבחר בארץ הקודש (אדם לפי הגדרת רבנו הוא בן אנוש שנשלמו בו התכונות האנושיות, ראו: פיהמ"ש ב"ק ד, ג).


כידוע, צורת הלבוש התפתחה במשך השנים, ובתלמוד אנו מוצאים שהגברים לבשו בגדים בהירים, והנשים לבשו בגדים צבעוניים רכים – לא בגדים בצבעים עזים המושכים תשומת לב כגון אדום מבריק ונוצץ. היה להם לבוש אשר מתאים לקיץ, לסתיו ולחורף (מנחות מא) וניתן לומר שהלבוש היה זהה ברוב המקומות. אולם, בשום מקום לא לבשו הגברים מכנסיים כפי הנהוג היום משום שזה נחשב כעלבון, ורק הנשים לבשו מכנסיים וכמובן שעליהם שמלה ארוכה.


זכורני כשהחלה אופנת המכנס הקצר ובחורים צעירים אמצו את האופנה, ובהמשך אף הגיעו עם אופנה זו לבית-הכנסת... הזקנים הגיבו על כך בתמיהה: "גדלת מאתמול"?! בילדותי נהגו לרכוש לנו ביגוד או הנעלה רק לקראת ראש השנה או חג הפסח, ותמיד בשתי מידות מעל מידתנו כדי שנגדל אתם... וכאן טמון סודם של אבותינו שהסתפקו במועט בלי קשר לתנודות האופנה, עד שהדור הפך לחצוף ותובעני כי לחברים יש, ולמה שלא יהיה גם לי? ואין שום התחשבות או הערכה למאמצי ההורים לפרנסת הבית. וכאשר אין סמכות בבית, ואחד ההורים אומר "נקנה לו" והשני לא מסכים, והילד לוחץ בגלל החברה המודרנית/מרדנית – אזי גם מתחצפים ומצפצפים על ההורים, וזוהי עוד נקודה שגרמה לאבותינו צער גדול.


בגדים בכמויות של חנות כפי שיש היום לכל נער או נערה תופסים מקום, וכשיש הרבה בגדים צריך ארון ועוד ארון והבית קטן. הפינוק והשפע (וישמן ישורון ויבעט) גרמו לכך שלכל ילד יש חדר נפרד, מחשב נפרד, ומחשבה נפרדת, ואין מי שיאמר לנער או לנערה מה תעשה ומה תפעל – כי יש להם "זכויות" וצריך להתחשב בדעתם בניגוד למוסרי חז"ל וכפי שחינכו אותנו אבותינו, שהנער הוא עדיין "ג'אהל" ועדיין לא "מעקול" – כי לא היו אז המכשירים של "הדור החדש" שהקדימו נעשה לנשמע. ויש להתפלא על התלהבות ממכשירי הקדמה הללו, כיוון שהם הפכו את האדם לרובוט שאין בו רגש והתחשבות ולא מחשבה מעודנת. ובמקום להשתמש בטכנולוגיות החדשות לפיתוח התעשייה והמדע ולבניית אישיות של אדם שישלמו בו התכונות האנושיות – קיבלנו חצופים חסרי תרבות, שפיתחו תוכנות ותכניות והחזירו לנו את דור המבול וסדום ועמורה, וכשאין תורה, חלק מעם ישראל החדש מיישר קו עם ההבל מבלי למיין ולסנן, איש הישר בעיניו יעשה.


בתימן היו הגברים כורכים סביב מתניהם בד אריג כפול מכותנה – "מייזר", וחיברו אותו בחגורת עור – "חיזאם" ומעליו חלוק. וכמעיל עליון, לבשו גלימה שהגיעה עד לברכיים והייתה פתוחה לצד פנים וסגורה בכפתור אחד בלבד. משני צדי הגלימה היה קרע שרימז על חרבן הבית (על-פי בבא בתראה ס ע"ב, והמנהג לזכור את ירושלים). בנוסף התעטפו ב"שמלה" שבכנפיה הטילו ציצית ובה היו מכסים את גופם ביום, ובלילה כמצע לשינה, כמו גם לנשיאת הסחורה מן השוק משום שהטלית היא תשמיש מצוה "שאין בגופה קדושה" (הלכות ציצית ג, ט).


הנטייה להידמות לגויים במלבוש אינה חדשה ואנו מוצאים שהיו יהודים בתקופת המשנה והתלמוד שלבשו בגדים אשר שמותיהם העידו על מוצאם "ופן תדרוש לאלוהיהם לאמר [...], שלא תאמר הואיל והם יוצאין באבטיגה אף אני יוצא באבטיגה [=לבוש חשוב], הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן, הואיל והם יוצאין בתולסין אף אני אצא בתולסין [=בגד ארוך ומפואר שנהגו ללבוש בארצות המזרח]" (ספרי דב' פא). וראו "מורה הנבוכים" (ג, לז), שם רבנו מביא טעם נוסף, שהיו בגדים ששימשו אצל הגויים כסגולה נגד מזיקים ועין הרע.


בהלכות דעות (ה, טז) רבנו ממליץ ופוסק כך: "מלבוש תלמיד חכמים מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שיימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בה, ולא ילבש מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינוניים" (ועיינו בהערות הר"י קאפח שם).


לאור דברי רבנו הללו, האדם מחויב לשמור על הופעה חיצונית צנועה, לא בולטת ולא צעקנית מדי, ויש לקחת בחשבון את עניין האקלים – משום שאם האדם ילבש בגדים לא נוחים, הדבר ישפיע על תפקודו ומצב רוחו (בגדים צמודים מגבילים את התנועה, ובמשך הזמן אף משפיעים על תנועות הגוף), ולכן חייבים ללבוש בגדים המתאימים לאקלים של ארץ-ישראל ולא לתרבויות זרות מארצות הקור (כבגדי הכמרים – "כומרים" בלשון בני תימן).


השפעות רבות חדרו לכרם בית-ישראל, ורבים מבני תימן המעטירה נתפסו להשפעות ולמגמות החדשות הללו, אשר ראו בביגוד האופנתי כלבוש המחשיב את לובשו כ"בן תורה" גם אם אינו יודע "ברוך" (פסחים קיא ע"ב) – והעיקר שייראה כ"בן תורה". זקני תימן נהגו לכנות "בן תורה" שכזה: "מא יערוף קורנת אלאלף" – לא מכיר את קצה האות אל"ף. וכך נאמר בתלמוד מסכת שבת (קמה ע"ב): "מפני מה תלמידי חכמים שבבבל מצויינין? לפי שאינן בני תורה". ורש"י מפרש שם: "מציינין/מקשטין את עצמן בלבושים נאים, [מפני] שאינן בני תורה כל כך לכבדם [=כדי שיכבדום] מחמת תורתם כבני ארץ-ישראל, [ולכן, מפני העדר תורתם] מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים".


ג. החשיפה לאמונות הבל


לפי ייעודו המקורי של הקב"ה, אנחנו אמורים להיות "עם סגולה" וגם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אבל נראה שעם-ישראל התרחק מאד מייעודו והאשמים היחידים לכך הם אנחנו – אבל אשמים אנחנו, הפרנו את הברית ו"אשמתנו גדלה עד לשמים" וכפי שאנו נוהגים לומר בנפילת אפיים שאנו מדקלמים בוקר וצהריים. ברוב חוצפתינו אנו מעיזים לומר בכל בוקר במשך חודש אלול: "בושנו במעשינו ונכלמנו בעוונותינו, אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש [...], חטאנו עם אבותינו העווינו הרשענו [...], אל תרחק ממנו כי צרה קרובה [...], צרינו בוססו את מקדשינו" וכו' (מתוך הווידוי של ה"אשמורות").


התנהגותנו היא שהביאה עלינו את כל הקללות האלה, ובכללן "צרינו בוססו את מקדשינו", צרינו לא הגיעו סתם כך כי היה להם משעמם – יש תוצאות לכל מעשה ומעשה ואת זאת אנו שוכחים. איבדנו את דרכנו התמימה, הפנינו עורף למסורת אבותינו הצנועים שהסתפקו במועט, אבותינו לבשו בגדים המתאימים לאקלים של ארץ-ישראל, לא התרימו למען "תורתו אומנותו" (אצל אבותינו "הָמָנוּתוֹ" מלשון המן), העירו את השחר ללמוד תורה (כדברי אלשבזי "איומתי תעורר הישנים", כלומר השכינה-התורה מעירה את הישנים כדי שיהגו בה "להתלמד בסוד תורה תמימה"), להתפלל, לשלש וללכת למלאכתם (לשלש – כך בפי אבותינו על-פי התלמוד בקידושין ל ע"א, וראו הלכות תלמוד תורה א, יג).


ומה גדול הצער בראותנו את אימוץ מנהגי האמורי, הפריזי, החיווי, הגרגשי, הרגשי (=הדמיון כבש את השכל) והיבוסי ושאר עממין, ואת הסגידה ל"רבנים גדולים", "מקובלים אלוהיים", "עמודי תורה", תקרות ורצפות עולם, רבני רנטגן, בודקי מזוזות, קוראים בציפורניים ובגרביים, שחקנים וקבלני בניין, אינסטלטורים ועובדי מחלבה, גננים וזגגים, תקליטנים וירקנים לשעבר, מהעבר וגם מהעבר הפלילי שהבינו שאפשר להתפרנס מטיפשותם של אחרים והכל לשם שמים... כל אלה מאומנים בחליבת כספים למען "מטרות קדושות" שגובהן כגובה בניין הבנק במגדלי עזריאלי, ומפזרים הבטחות של ישועה, פריון, הצלחה בעסקים, הגנה מתאונות דרכים ואפילו הפשרת מגרשים בשטחי העולם-הבא...


בעת כתיבת שורות אלה, צלצל הטלפון בביתי ועל הקו הייתה אשה שהזדהתה בשמה, והוסיפה למען הסר ספק שהיא ממשפחה מסוימת ושיש לה קרובים בישוב בו אני מתגורר, היא גם ציינה את שמם והוסיפה שהיא מכירה שני זוגות נוספים שהיו בעבר בגרעין שפעל בישוב, וכל זאת למה? כדי שאדע שהיא לא נוכלת, כי "היום אי אפשר לסמוך על אף אחד ולכן הצגתי את עצמי ואת השמות שמכירים אותי", אמרה. בהמשך דבריה אמרה שהיא פועלת בשם ארגון מסוים אשר מטפל באוכלוסייה מסוימת, ואם לא יהיו תרומות אזי המפעל החשוב שהזכירה ייסגר וחבל. לאחר דברים רבים בשבח הארגון, היא רמזה שהיא מבקשת תרומה. הסברתי לה שכרגע אני לא יכול לתרום ואני מברך את הארגון שיצליח, היא השיבה: "אז אולי תרומה סמלית כדי שהרב [פלוני אלמוני] יברך אותי ואז ברכת הרב תתפוס, ובזכותו ירווח לך ותוכל לתרום בהמשך". הסברתי לה שאני לא מאמין בברכות מסוג כזה, ואז שמעתי בקולה זעזוע: "ה' ישמור, אתה לא מאמין בברכה של רב?!". השבתי שלא, ושוב היא הזדעזעה ואמרה: "אני לא מתווכחת אתך, אבל זה מאד מוזר מה שאתה אומר", לא יכולתי לשמוע יותר את דברי "אמונתה", ואמרתי לה: "עם ברכה של רב מגיעים למיון ואני לא מעוניין בשלב זה להגיע למיון כי אני צריך לסיים את המאמר". יכולתי עוד לתאר את ההלם בו הייתה, אך מכל מקום כך נסתיימה שיחתנו, ה' ישמור!


אגב, אני מכיר זוג צעיר שהבעל אינו עובד והאשה פוטרה מעבודתה כמורה, גם מן הסיבה שהופעתה לטעמם של חלק מן ההורים הצדיקים, אינה על-פי כללי הכשרות של גוש קטיף והבד"צ – היא התייעצה איתי ועודדתי אותה לא לוותר, משום שלדעתי היא מוכשרת מאוד ויש לה כשרון טבעי לעסוק בחינוך. כמובן שיעצתי לה לדרבן את הבעל לעבוד בכל עבודה שהיא, ולאט-לאט העניינים יסתדרו משום שהבטלה מביאה לידי שעמום וכו'... היא סיפרה שבעלה התחיל "להתחזק" והוא הולך ללמוד אצל רב מסוים שמנתב אותו ללמוד תורה במסגרת מה שנקרא "תורתו אומנותו", ואם יתחזק בלימוד התורה, הכל יסתדר.


בהמשך העלה אותו רב רעיון שיכול לזרז ולשפר את בעייתם הכלכלית של בני הזוג: הבחור המתחזק יתרום סכום כסף מחסכונותיו כדי "לזכות" שפרשה אחת מספר תורה העומד להיכתב במסגרת בית מדרשו של אותו רב, תיקרא על-שם בני הזוג. הבחור התמים כנראה חשב שהרב הוא נציג בנק המשכנתאות של הקב"ה, ולחץ על אשתו הנבונה להסכים לרעיון כי "הרב אמר". מיותר לציין שהאשה נקרעת בין טיפשותו של הבעל לשלום הבית, ולכן הצעתי לה בהלצה לתרום לי את אותו הסכום, ועם הקשרים שיש לי עם הקב"ה אארגן להם מכונית יוקרתית, ילד או שניים, וסוף שבוע בעולם הבא עם טיסה בשמי גיהנם ותצפית לעבר תנור 7, ועוד כמה הבטחות ומתנות, אם לא יועיל לא יזיק... ה' יצילנו.


אין פלא שרבים מזקנינו נסתלקו מעולמינו המהביל מצער וכאב, בראותם את כל הרמאות והצביעות שאנו מקדשים ומאמצים אל חיקנו. וזאת כתוצאה מאבדן דרך ואימוץ דרכי אמונה ברבנים ובאנשים שפיתחו תיאוריות של מודעות עצמית, ושאר תורות דמיוניות שהיו מנת חלקם של בני הפילגשים אשר לאברהם, שהשכיל להבין שכדאי להרחיקם מיצחק בנו קדמה אל ארץ בני קדם (בר' כה, ו), ולצערנו בני בניו נוסעים בהמוניהם לאותן ארצות כדי לחפש את עצמם. יודעי דבר "הבקיאים" בדרכיו של הקב"ה יגידו שהכל לטובה, ועדיף שיסעו לשם, יחפשו את עצמם, וישובו לדת הרווחת בימינו, אשר מבוססת לצערנו על האמונה בגלגולים, בשרוכים אדומים, בקברי הצדיקים ובריקודי הצמתים.



58 צפיות1 תגובות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!