יהודי תימן בכור ההיתוך של ארץ-ישראל – חלק א

במאמר זה ננסה להלך בשבילי החיים שאותם צבעו לנו אבותינו הישרים, לפני שההתחכמות רבתה בעולם המודרני-מרדני בו אנו משתדלים לחיות. נעמוד על כמה שלבים-מנהגים שהשפיעו על ההתדרדרות הרוחנית והחברתית של צאצאי זרע עם קודש, בכור ההיתוך של מדינת ישראל, שהפכה את הדת והמסורת לפוליטיקה של תקציבים, כיתות וזרמים.


דבר ידוע הוא, שהאדם יוצר לעצמו מקלטים שאליהם הוא בורח ומסתתר מן המציאות שאינה מאירה לו פנים. ואין זו בריחה בלבד, שעשועי הדמיון הם דרך להתמודד עם הסביבה הקרובה, והם גם עולם שהאדם יוצר לעצמו כדי לחיות בו את חייו הזמניים (כולנו נמות בלי נדר...) לפי הכללים שהוא יוצר לעצמו. תחושתו של האדם היא שמכאן הוא ייצא מחוזק ומוכן יותר להתמודד עם המציאות שאין בכוחו לשנותה, אבל תמיד הוא מנסה. בסופו של דבר, האמת חזקה משעשועי הדמיון, האדם מוצא את עצמו לא מוגן, וכל המסכות הדמיוניות שיצר לעצמו חושפות את האמת, הוא סבלן וגם חסר סבלנות, סובלני כלפי זרים וחסר סבלנות כלפי בני עמו, חולם חלומות בהקיץ ומציאותי בחלומותיו, וכאן טמון סוד הבלבול – באין תורה, אמונה ובטחון.


אם נתבונן בנתיבים בהם צעדו אבותינו נוחי הנפש ואצילי הדעת, מאותו הרגע שניתקו גלגלי המטוס ממסלול ההמראה שבמחנה חאשד-גאולה שבתימן, נגלה את הנקודה הכואבת והמאכזבת במידה מסוימת, המצויה בתוך התקוות של אנשים מאמינים וכנועים, שהאמינו שהנה הם מגיעים לארץ הקודש, ובה אין מחללי שבת, ואין רמאות וצביעות ושאר תכונות הפורחות כיום עִם ובלי מסווה של העמדת פנים. התמימות והיושרה של אבותינו נבעה מהכנעה, משום שהם ידעו שהם זמניים בעולם ויש דין ויש דיין, אשר לא נעלמת מהשגחתו מאומה, לא מעשה ולא מחשבה, מלפניו אין לברחה ומעונשו אין להימלט.


האידיאלוגיה הציונית אותה ניסו למכור לאבותינו כאן בארץ-ישראל הוסוותה במפלגה המשלבת תורה ועבודה, כך נלכדו ונשאבו אבותינו אל תוך הרמאות והצביעות, בחשבם שמצאו את מקומם הנכון כפי שלמדם רבנו הרמב"ם לאור דברי רז"ל: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב). אבותינו תמיד העסיקו את עצמם בערכים ולא נפנפו בתורה כתירוץ להתחמק מעשייה. שגרת יומם הייתה מחושבת היטב וכללה את בית-הכנסת, לימוד תורה ועיסוק במלאכה המפרנסת (הם גם עזרו במלאכות הבית לפני שהגיעו המכשירים המכבסים והמייבשים וכיו"ב). חזון "ציונות" שאבותינו ראו לנגד עיניהם היה שיבה לציון מכוח הייעודים הנבואיים, אך ה"ציונות" שקיבלו הייתה ציונות של גימטריה מעוקמת אשר חזונה היה השתלטות על תקציבים, חלוקת ג'ובים ומענקים לאנשי שלומם, אשר דאגו לפני-כן להחזיר את העטרה לחשבון הבנק של אנשי המפלגה.


הפוליטיקאים הממולחים שבאו מאירופה, גייסו לעזרתם משתפי פעולה מעולי תימן ואלה למדו קל מהרה את סוד ההתחכמות, והבינו מהר מאוד שצריך "להסתדר" בארץ הקודש. הם שכנעו את אבותינו התמימים להצביע למפלגה הציונית של הכיפות הסרוגות (לשרש סרג בערבית ישנה משמעות אחרת, והמבין יבין), ואלה נופפו בסיסמת המפלגה "תורה ועבודה" אף שלרוב אנשיה לא הייתה תורה וכל שכן דרך ארץ. ביטויים לאכזבתם של יהודי תימן ממפלגת "תורה ועבודה" אנו מוצאים בשינוי שערכו אבותינו בניקוד המלה "מפלגה", הם הגו את האות מי"ם בפתח, וכך המלה קיבלה משמעות חדשה והיא: הַמְּפַלֶּגֶת. כמו כן, היו שקראו למפלגה ההיא "מדפל" (=כלי שהיו יורקים לתוכו את הקאת).


לאחר מספר שנים החלה התעוררות דתית לכיוון החרדי המקפיד יותר, המשגיח שאף תולעת לא תסתנן חלילה לחסה או לכוזברה (המכונה "כבזרה" ואבותינו אהבו ירק זה שהינו מרכיב חיוני ב"סחוג" וב"חלבה"). מזל"טים ריחפו מעל החממות וחשבונות הבנק של המגדלים המחמירים, וכך בא לעולם מקצוע המכונה "משגיח כשרות". הדרישות לעיסוק במקצוע זה הסתכמו בכיפה שחורה והשתייכות לקבוצה או זרם פוליטי המחובר לברזי התקציב, והיונק מעטיני ממסד הרבנים השכירים.


אבותינו ניצבו חסרי אונים מול הדת הפוליטית החדשה, ובִן לילה הפכו ללא דתיים מספיק, שהרי הם לא חבשו כיפה שחורה ולא השתייכו לזרמים המתאימים (משום שארך זמן עד שהדתיים הלאומיים נאלצו להצטרף למחמירים כדי ליישר קו עם חשבון הבנק). ולא עוד אלא שנחשדו כמקלים, כאוכלי תולעים סמויות ובועלי נידות, והחמור ביותר אוכלי קטניות בפסח ומשתמשי האקונומיקה ללא הכשר הרב הגאון כיאה לקהילת ה"מחמירים". כך מצאו אבותינו את עצמם מיישרים קו בלית ברירה עם "הזנות והכשפים אשר כילו הכל" (שוטה ב), ואל תקרי כשׁפים אלא כשׂפים, שהרי צריך לפרנס את המשפחה, ועת צרה היא ליעקב... וצריך "להסתדר" בחיים...


צאצאי דור הישרים הושפעו מהרוחות הרעות שנשבו בעולם היהדות התקציבית, והחלו לפקפק ולהתבייש במנהגי אבותיהם שמקורם בתלמוד והנקיים מחומרות רבני אשכנז. כתוצאה מכך, החלו להימנע מלבקר או מלאכול אצל הוריהם, מפני שלפי דעתם הוריהם אינם מבינים ונבונים כמו החכמים האשכנזים זכי השכל המחמירים אפילו בדברים המותרים (ראו ביצה ב ע"ב, "כח דהתירא עדיף"). כך התפרקו משפחות, והצער והבדידות נשארו מנת חלקם של ההורים שנותרו בביתם כסוכה בכרם וכמלונה במקשה, ובמקרים רבים גם לא זכו לטיפול מסור כאשר תש כוחם לעת זקנתם (אבל על הירושה הצאצאים הקפיטליסטים נלחמים באכזריות חייתית מעוררת התפעלות).


אין פלא שאכזבתם של אבותינו הייתה גדולה ועולמם חשך עליהם. נחמתם היחידה הייתה באמונתם, וכפי שחינכום בתימן שהביטחון הוא רק בהקב"ה, וצדקו דברי הנביא: "בנים גדלתי ורוממתי..." (יש' א, ב). אותם הבנים שנטשו את מסורת אבותם התבטלו והתרפסו בפני אחרים ולא יצרו סביבה משלהם. רבים מהם עברו להתגורר בישובים והצטרפו לזרמים ודמויות "ציוניות", ושכחו שהם חייבים ליצור סביבה מסייעת משלהם, כדי ליצור חוסן רוחני וחברתי במטרה לשמר את מנהגי אבותיהם המבוססים על התלמוד. אולם, רבים העדיפו ל"התחבר" לזרמי האופנה המשלבים את חסידות רקדני הצמתים, דוחפי העגלות ומצפי הגאולה, ונטו לשטר הדולר ולמבט האדמו"ר, וכן לשאר המגידים והחזנים הצווחניים שדרכו להם על הרגל (בי...בי...בי... ני...ני...ני... אי, אי, אי!).


כדי למצוא חן בעיני הסביבה הקפידו אותם בנים מתדרדרים לפנק את שכניהם בחילבה, סחוג וכובאנה, והשתדלו להתפלל במניינים שונים ומשונים בשעות שאינן מוזכרות במקורות חז"ל, כי אין כוח לקום מוקדם, ויותר נוח להימצא בבית-כנסת שהוא מועדון חברים, מאשר לקום באשמורת הבוקר וללמוד משנה. הבנים הללו אימצו את העגה האידית ו"שלום עליכם" הוחלף ב"שולם עלייכם", שבת שלום הפכה ל"שאבס", ושירי הדיואן נדחקו לקול אנחות החסידים (אי, אי, אי...) שהושמעו בסעודות השבת.


א. תרבות בתי האבלים


בית האבל אינו בית מדרש ברוח חכמי התוספות או בימה מאיימת להחזרה בתשובה, ובוודאי שלא מרכז התרמה וגיוס כספים לבטלנים עם המלצת הרב, אלא מקום בו על החי ליתן אל ליבו כמאמר החכם באדם. אגב, יש לדקדק ולומר "בימה" ולא "במה", כי הבמה ייעודה הוא לעבודה-זרה (ראו: סוכה נא ע"ב; ובערוך אות ב). ואבותינו ראו בבמה מקום של עבודה-זרה כולל תיאטראות ומיני הצגות, לעומת הבימה שהיא מקום מוגבה בבית-הכנסת המיועד לאמירת דרשות, לקריאה בתורה בציבור ועוד.


רבנו פוסק בהלכות אבל (יג, ג): "אין המנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח האבל, שנאמר: 'אחרי כן פתח איוב את פיהו'" (וכן כתב השו"ע ביו"ד שעו, א). אולם, הלכה לחוד ומציאות לחוד, שהרי לדאבוננו עינינו רואות את הנעשה בבתי האבלים, ובמיוחד במקומות שיש שם מערכת הגברה ומיקרופון פתוח לכל "חכם" שזקנו אמה וכובעו אמה ומדבר מחציו... ההלכה הזו נלמדה מרעי איוב שבאו לנחמו "וישבו אתו לארץ" (ב, יג) כי כך היה נהוג, שאין המנחמין רשאים לישב על גבי כסאות, ובטח שלא להשתלט על המיקרופון ולהשמיע את הגיגיהם, אלא עד שיסמן להם האבל בתנועת ראש קלה וברורה (וראו פירוש רס"ג לאיוב ג, א, והערת הר"י קאפח שם).


את האבלים ינחם ה' בלבד ולכן אנו אומרים להם "תנוחמו מן השמים", ולא כל מיני גברברים המפטירים משפטים כמו: "תהיו חזקים" (תעשו שריר) או "אנחנו אתכם" (וכל צוות העובדים) – כל מיני הבטחות שמבטאות חוסר בטחון. האבל יושב למטה לארץ מעוטף בטלית וכל התנהגותו משקפת הכנעה ויראה, האבל מכונס בתוך עצמו, מקבל את הדין, ומתבונן על חייו ורגעיו, ועל המנחמין להיות זהירים ורגישים מאד לבל יטריחו עליו.


האבל אסור בכמה דברים, ביום הראשון מן התורה ובשאר הימים מדרבנן. אחד מן הדברים האסורים עליו הוא לקרות בתורה, משום שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (הלכות אבל ה, א), אבל מותר לו לעיין בכל הקשור להלכות אבילות, ומותר לו לעיין בספרי מוסר אמתיים המעוררים לתשובה שלימה, ומחזקים ביראת שמים, בביטחון בה' יתברך, ומנחים לסיגול מידות נעלות. בכל זה אין חילוק בין ימי האבל לבין תשעה באב, אולם, ספרי המוסר המסתעפים מעניין לעניין ומצטטים פירושי פסוקים המביאים לידי שמחה – אסור (תמצית האמור בספר ילקוט יוסף ז, יג).


ומה אנו שומעים כיום? שהנשמה מטיילת ברחובות העיר ובין חדרי הבית כי קשה לה להיפרד, ואם במקרה עפה לה ציפור מעל סוכת האבלים, הדרשן ממהר להסביר שבתוך הציפור נמצאת הנשמה אשר הגיעה לשמוע מה אומרים עליה. וכך גם כל זבוב או יתוש שמרחפים ונעמדים על הלחם או החילבה – הם בעצם כלי קיבול לנשמת הנפטר ועוד כל מיני הבלים מעולם השירות החשאי.


לפני מספר שנים נפטר יהודי שגר בסמיכות לביתנו ואינו מבני עדתנו. מיד לאחר ששבו האבלים וקרוביהם מבית העלמין, הם הבחינו ביונה שנכנסה לחדר שבו ישבו האבלים, והתיישבה לה מעל למכשיר הטלביזיה. מיד ניתנה הוראה מוסמכת שאסור לגרש אותה, משום שהיא נשמת הנפטר וכך נשארה היונה כלואה בחדר במשך יומיים, ולא הצליחה למצוא פתח יציאה אל החופש. היונה נשאה תפילה ליושב במרומים, אשר זימן לה אשה שבאה לנחם אשר סובלת מאסטמה, האשה הרגישה מחנק כיוון שהחדר לא היה מאוורר, ולכן פתחה את החלון כדי שיכנס אוויר צח, והיונה-הנשמה ניצלה את ההזדמנות ופרחה אל החופש... נסססס!


נחזור להלכה שהזכרנו, רק הדברים שנזכרו והם בלבד ראויים להיאמר בבית האבל, וזהו העיקרון המנחה את כל הפוסקים. כלומר, מוסכם על כולם שעל "דברי התורה" בבית האבל לעסוק רק בענייני מוסר, מחשבה ואמונה, ולא "חידושים" מהפרשה או התקפה על היהודים "החופשיים" (כך נהגו אבותינו לכנות יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, או "קבילי" במקרים חמורים...) או על התקשורת, כפי חסרון דעתו של אותו דרשן (שהוא בדרך כלל "רב גדול" המקושר למחשב ולפייסבוק של יתברך וחבר בוועדת הקבלה לגן עדן וגהינם) אשר פולט למיקרופון ממחשבות בטנו התפוחה בביטחון גמור ומוחלט ובקול רב רושם, כאילו הוא משה רבנו או לכל הפחות אחד מנביאי ישראל (ותמיד מגיעה בסוף הדרשה בקשת התרומה אשר מבטיחה תועלת לתורם ומחייבת את חשבון הבנק שלו...).


The post Image By Davidbena - Own work, CC BY-SA 4.0.



0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!