ידיעת השם והבנת טעמי המצוות

לאחר שלמדנו בחודשים האחרונים, שמצות ידיעת השם היא ציווי לידיעת המדעים, נבוא עתה לבחון את הקשר שבין מצוַת ידיעת השם לבין קיום שאר המצוות המעשיות. לדעת הרמב"ם, כל מי שמקיים מצווה מבלי להתבונן באותה המצווה, מבלי לדעת את טעמה ותכליתה, ומבלי לדעת את ה' יתברך שציווה אותנו בה, הרי הוא "כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער". וכמו שכותב מרי: "אם אין האדם יודע את ה' ומייחדו באמת, הרי הוא עובד ללא אלהי אמת, ומה ערך אם כן למצוות שעושה?" (תורת חובות הלבבות, עמ' יט, הערה 71). וזה לשונו של רבנו הרמב"ם ב"מורה הנבוכים" (ג, נא):

"וכל זמן שאתה עושה מצווה, [אם] אתה עושה אותה באבריך כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער, מבלי להתבונן בעניין אותו המעשה, ולא ממי בא ולא מה תכליתו, אל תחשוב שהגעת אל התכלית, אלא תהיה אז קרוב למי שנאמר בהם 'קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם' [ירמיה יב, ב]".

אמנם, הטור (ר' יעקב בן הרא"ש, המאה הי"ד) החזיק בדעה שהיא הפוכה לדעת רבנו, וזה לשון מרי יוסף קאפח בבארו עניין זה: "והטור [ביו"ד] סי' קפא חלק על רבנו ודעתו שאין להביא טעם למצוות אלא לעשותן כגזרות. [...] אבל באמת סבור רבנו [הרמב"ם] כי המקיים את המצוות כדרישת הטור הרי הוא 'כמי שחופר גומה בקרקע או חוטב עצים מן היער' כלשונו במו"נ ח"ג פ' נא. ולדעתו דחיית טעמי המצוות אינו אלא 'חולִי נפש' כמ"ש שם פ' לא".

וזה לשון הטור שם: "ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצוות מלך הם עלינו, אף אם לא נדע טעמן". ברם, לפי רבנו מצוות התורה אינן גזירות מלך שרירותיות כלל, אלא "חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם" (דברים ד, ח), שנועדו להביא לחיים בריאים ומאוזנים, וזה לשון הרמב"ם: "וכבר ידעת כי עניין 'צַדִּיקִים' – מאוזנים. לפי שהן עבודות שאין בהן טורח ולא גרעון כמו הנזירים והמתבודדים בהרים ודומיהם, ולא ייתור המביא לידי תאוותנות וזללנות עד שתיגרע שלמות האדם במידותיו ועיונו [=וחכמתו]" (מו"נ ב, מ).

מדוע שגו לחשוב שאין טעמים למצוות?

לדעת הרמב"ם, מי שדוחה את טעמי המצוות וסובר שאין להן טעם או תכלית, סובל ממגרעת שכלית שמונעת מן הסובל ממנה לראות את האמת. וזה לשון הרמב"ם ביחס לאותו חולִי נפש (שם ג, לא): "יש בבני-אדם אנשים שקשה בעיניהם מתן טעם למצווה מן המצוות, ויותר חביב עליהם שאין להשׂכיל לציווי ולאזהרה עניין כלל. ואשר הביא אותם לידי כך הוא חולִי שמצאוהו בנפשם ואינם יכולים לבטא אותו ואינם מצליחים להסבירו".

ושם מסביר הרמב"ם, שהם שגו מפני שחשבו שאם יש טעמים למצוות אז זה סימן שהם באו ממקור אנושי של מחשבה ורעיון, אבל אם אין להן שום טעם, וְשֵׂכֶל אדם אינו יכול להבינן, זה סימן שהן-המצוות באו ממקור אלהי. ולא שמו לב לחוסר ההיגיון שבשיטתם, שהרי לפיה האדם יותר חכם ממי שברא אותו, כי האדם פועל ועושה להשגת מטרה ותכלית, ואילו מי שברא אותו מורה לעשות דברים ללא מחשבה ומטרה.

וזה לשון רבנו: "וכאילו [לפי] אלה חלושי הדעת, האדם בעיניהם יותר שלם מעושֵׂהו, כי האדם הוא אשר יֹאמר ויעשה מה שמביא לתכלית מסוימת, והאלוה אינו עושה כן, אלא יצווה אותנו לעשות מה שלא יועיל לנו, ויזהירנו מלעשות מה שלא יזיק לנו. אלא הדבר הוא בהיפך זה, וכל המטרה היא תועלתנו [...] ['וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה...] לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה' [דברים ו, כד]".

ומסכם רבנו את העניין ואומר: "כל מצוה מאלו ה-613 מצוות היא: או למתן השקפה נכונה או לסילוק השקפה רעה, או למתן חוק צדק או לסילוק עוול, או להדריך במידה נעלה או להזהיר ממידה רעה".

תוצאת ההתרחקות מהשקפות נכונות

הרמב"ם מבאר, שככל שהאדם מתרחק מהפילוסופיה, כלומר מקניית דעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה מטה במדרון הסכלות, וזה לשונו (שם ג, כט): "וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה הזרה מאומת ה"צאבה", שהיו בתקופת אברהם אבינו] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני-אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".

נמצא, שהריחוק מן הפילוסופיה הוא תכלית הסכלות. וזו הסיבה שרבנו פותח את ספרו "משנה תורה" ב"ספר המדע" – בהלכות שמטרתן להאיר את שׂכלו של האדם בדעת, לרוממו לבחון ולבקֵּר חידושים בעין המחשבה, לְשַׂגְּבוֹ למעלת אהבת האמת, ולהדריכוֹ ליסוֹד היסודות ועמוד החכמות – לידיעת ה' יתעלה ויתרומם.

וברורה עתה תשובתו של מרי לשאלה: מדוע הרמב"ם קורא לקבוצת ההלכות הראשונה ב"משנה תורה" "יסודי התורה"? וזה לשונו בפתיחת פירושו ל"ספר המדע": "קרא שם הלכות אלה 'יסודי התורה' ולא 'יסודי האמונה' כי לדעת רבנו, מי שֶׁנִּדְמֶה לו שהוא יודע תורה, ואינו יודע את ה' בדרכו של רבנו ובשיטתו, גם תורה אין לו". כלומר, רק לאחר הנחת היסודות המחשבתיים הנכונים יש מקום לבוא וללמוד הלכות ודינים, וכל מי שיישׂא וייתן בהלכות התורה ללא שהונחו בדעתו יסודות הדת המחשבתיים עדיין רחוק הוא מאד מהאמת.

סיבת ההתרחקות מהשקפות נכונות

מדוע התרחקו רבים מקניית השקפות נכונות, ואף מגנים אותן, כאילו הן דבר שאין בו צורך? אחת התשובות לכך נמצאת בהקדמתו של הרמב"ם לספרו "מורה הנבוכים", וזה לשונו שם (עמ' יב): "אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא מדע באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [ממורה הנבוכים], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם, שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".

דבר גדול מלמדנו רבנו כאן, הסיבה הראשונה להתרחקות מן ההשקפות הנכונות היא הסכלות, העדר ידיעת המדעים, אשר מכשירים את האדם להתרומם ולרכוש דעות והשקפות נכונות. הסיבה השנייה היא הרשעות, אותם אנשי השם הנחשבים לחכמים גדולים, מטעים את ההמון ללכת אחריהם, וכדי שיצליחו במשימתם, עליהם להנציח את הבורות והסכלות בקרב ההמון. אדם משכיל וחכם אינו הולך באופן עיוור אחר שום אדם, ואף יידע לבקֵּר, לנתֵּח ולשקול את הוראות "החכם" בפלס הדעת וההיגיון.

אם חסידיהם של אותם "חכמים" היו משכילים, אז הם לא היו יותר חסידים, מפני שהדעת הייתה מאירה את מחשבתם ושכלם, והייתה מגרשת את הדעות הנפסדות שרבותיהם הלעיטו אותם. ולזאת רומז רבנו: "כי מהם תתגלה פסולת הסיגים שבידם", כלומר מההשקפות האמתיות שהרמב"ם מלמד ב"מורה הנבוכים", תתגלה הפסולת שנראית לסכלים כהשקפות נכונות. מסיבה זו התנגדו רבים לספר "מורה הנבוכים", מפני שהוא מסיר את הלוט מעל פני השקר וההטעיה שרבים תפרו להם לגלימה.

ונסיים בנקודה למחשבה, מדוע אומר רבנו שההשקפות הנפסדות הן "סגולתם ורכושם המיועד לאידם"? תשובה, מתוך השקפותיהם הנפסדות יצמיח הקב"ה את העונש לאותם ה"חכמים" רודפי הבצע והכבוד. כלומר, במעשיהם הרעים הם מכשירים את הקרקע למפלתם שתבוא כתוצאה טבעית של פעולותיהם.

ידיעת השם והבנת טעמי המצוות.pdf

הורידו את PDF • 70KB