האגרת הבאה שמופיעה בקובץ "אגרות קנאות" היא אגרת ארוכה מאד שכתב ר' אברהם בן הרמב"ם כנגד המינים הצרפתים, והיא ידועה בשם "ספר מלחמות השם". אגרת זו עוסקת בנושאים רבים כגון: אמיתת יסוד שלילת הגשמות ומסורת החכמים בעניינו, תיאור אירועים שונים שאירעו בעקבות החרם שהחרימו והשריפה ששרפו הצרפתים את ספרי רבנו, דברים בשבח החכמה והדעת ועד כמה היא יסודית והכרחית בדת משה, אמיתת יסוד חידוש העולם, הסבר דברי רבנו הרמב"ם במקומות שונים שנוגעים לעניין, הוכחת יסוד שלילת הגשמות מן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד, דיון במהות חיי העולם-הבא שאין בהם גוף והנאות הגוף, ביאור דברי חכמים בעניין המושג "העולם-הבא" שהוא לעתים מבטא את ימות-המשיח, ביאור אגדות חז"ל בעניין ימות-המשיח כגון בעניין סעודת לוויתן ויין המשומר בענביו, אין בין העולם-הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד, ביאור גן עדן וגיהינום, מהות השמים, ועוד.
ברם, לענייננו, דהיינו לעניין שריפת ספרי רבנו אין פרטים רבים באיגרתו של ר"א. כמו כן, יש באיגרתו פה ושם גם טעויות, כגון רוממו את שמואל אבו עלי שרבנו גינה מאד באיגרתו לר' יוסף, או רוממו את שמואל בן תיבון ואלחריזי אף שתרגומיהם למורה עקושים ויקושים, ועוד.
על-כל-פנים, דלינו מתוך איגרתו הארוכה של ר"א כמה קטעים נבחרים אשר עוסקים באופן ישיר באירוע הקשה של שריפת ספרי רבנו, וכן בתיאור השקפות המינות ותפישת אגדות חז"ל כפשוטן אשר פשׂו מאד בצרפת באותם הימים, ועד עצם היום הזה הוממות את עמֵּנו.
כל הקטעים שיובאו לקמן נלקחו מתוך מהדורתו של מרגליות לספר "מלחמות השם".
קטע א
[בראש הדברים הוסיף מאן-דהו תיאור קצר של הספר:] "ספר מלחמות ה' [...] על עניין המחלוקת שנפלה בין חכמי עיר לוניל ובין חכמי עיר מונטשפלי"ר על דברי המאמר הנכבד ספר 'מורה הנבוכים' וארבעה פרקים ראשונים של 'ספר המדע', עד שגרם רוב מחלוקתם שנשרפו הספרים הנזכרים [...] בחוזק שוחד שהשחידו לשלטון ושאר שרי הארץ" (עמ' מז).
מן הפסקה הזו אנו למדים שהמינים הצרפתים שיחדו את שלטון הכנסייה בצרפת, כדי שהם ישרפו את ספרי רבנו. ויש להבין: מדוע המינים הצרפתים עירבו את שלטון הכנסייה? מדוע הם לא שרפו את הספרים בעצמם? ובכן, לא היה בכוח זרועם לעשות-כן, כלומר מה שהיה בידם הם וודאי שרפו, אך מה שהיה ברשות המתנגדים להם לא היה בכוח זרועם לגזול ולשרוף. ולכן הם פנו לכנסייה ושיחדו את הגויים הערֵלים, כדי שישלחו את קלגסיהם לשרוף את ספרי רבנו הרמב"ם. כלומר, הם הזדקקו לגויים ולכן שיחדו אותם כדי שישתמשו בכוח הזרוע כנגד תלמידי רבנו, וכדי שיאכפו, תוך שימוש בהפחדה ובאלימות אם נדרש, את שריפת הספרים.
קטע ב
"ובחסד האל ורחמיו הרבים נסתלקה טומאת ע"ז מבינינו בגלותינו, והוא סימן גדול לגאולתנו, ככתוב: 'וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ, וְנִחַלְתְּ בָּךְ לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְיָ [יח' כב, טו–טז] [וכמה שגה ר"א בדבריו הללו, שהרי המינות בימיו גאתה מאד-מאד כאמור, ועד עצם היום הזה עם-ישראל מתגולל ונחבל בהשקפות מינות]" (עמ' מט).
ובהמשך נאמר שם:
"אבל עיקרי דתנו שהם ייחוד הבורא וקדושת שמו הגדול והנורא, רוב הגליות אינם עוסקים בהם, שעמי הארץ אינם עוסקים אלא בעול הזמן והבלי העולם-הזה, וסומכין במעשה המצוות על הוראת חכמי התורה, והתלמידים אינם עוסקים אלא בהוויות דאביי ורבא והמשא והמתן והקושיא והפירוק. והעוסקים בעיקרי התורה ויסודותיה לידע האמת ולהבין וללמד אותו לבעלי השכל והבינה החפצים לידע דעת קונם הם החכמים הגדולים, ו'לֹא רַבִּים יֶחְכָּמוּ' [איוב לב]".
"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קה' א, ט).
קטע ג
"ואבותינו סיפרו לנו [...] וכל חכמי ישראל מזרח ומערב [הורו] [...] שאינו גוף ולא בעל תמונה ואין לו מקום שיהיה בו, ולא כיסא שיישב עליו, ולא דבר שיקיף אותו, וכל פשטי המקראות האמור בהם ישיבה או תמונה או מקום יש בהם סוד ו'דיברה תורה כלשון בני אדם', ופירושם כאשר פירשו הנבונים, לא כאשר מדמים ההולכים בחושך דעתם ומיעוט בינתם" (עמ' נ).
ובהמשך דבריו שם הוסיף וכתב בעניין שלילת הגשמות, בשתי הפְּסקות הבאות:
"וכל זה אין בו ספק אצל אחד מבני ישראל מקצה המזרח ועד קצה המערב בכל יושבי ארץ ישמעאל, ואפילו בני ישמעאל קיבלו זאת האמונה מבני ישראל. ובנו עיקר דתם עליה, וחזרו מטיפשות אבותם וסכלותם [...] ומי שחולק ואומר שיש לבורא [...] דמות או תמונה או גוף או מקום מסוים – כופר באמיתת קונו ונותן לו דמיון, לפיכך הוא מין ואין לו חלק לעולם-הבא.
והקול נשמע [...] כי רבים בעבר-הים מיושבי האיים והקצוות הרחוקים טועים בזה העיקר הגדול ונתלים בפשטי המקראות ופשטי המדרשות וההגדות [...] ונשתוממו אבותינו היאך תהיה זאת הטומאה בישראל שהיא כטומאת עבודה-זרה, עובדי עבודה-זרה, כופרים בתורתו ועבדו אלהים אחרים זולתו. והמעלה על ליבו בטיפשותו שיש לבורא גוף או תמונה או מקום מסוים [בעולם החומר] שאי-אפשר שיהיה אלא לגוף, לא ידעוֹ, ומי שלא ידעוֹ כופר הוא בו ואין עבודתו ותפילתו לבורא העולם [...] לא עבדוּ אלא לבבואה שלו כעובדי השדים [...] שאותו המצוי ברעיונם שהוא גוף ויש לו קומה, או מקום מסוים יישב בו על כיסא, אינו מצוי כלל, ובאלו הטיפשים וכיוצא בהם אמר הנביא: 'כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם' [יש' מד, יח] וקינאו אבותינו קנאת התורה וחיברו בזה חיבורים רבים, [...] וכל טמא-נפש ההולך בכסלו ונתפס בהבלו פירשׁ מהם ומוציא דיבה עליהם, 'וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל' [מש' י, יח]" (עמ' נא–נב).
קטע ד
"הגיעה אלינו שמועת המדינה הנקראת מונפשליר, כי נחלקו [...] העם [...] לשני חלקים, חלק אחד בעלי השכל ובינה הבינו באמת בעיקר דתם, ונתקנה על-פי ספר-המדע ומורה-הנבוכים אמונתם; וחלק אחד מתאמצים באמונה המקולקלת שירשוה מאבותם, ככתוב בדוגמתם: 'וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחֲרֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר לִמְּדוּם אֲבוֹתָם' [יר' ט, יג]" (עמ' נד).
כלומר, חכמי צרפת שישבו במונפשליר היו מינים וכופרים, והנה המשך דבריו שם:
"ספרי [...] מורה-הנבוכים וספר-המדע שרפו אותם [...] אנשי מונפשלי"ר בכוח השׂרים העוזרים אותם [הנוצרים] מפני שהם [הספרים] חולקים על אמונתם [של הנוצרים] ומגלים זיוף דעתם, ובוודאי יעזרו אותם הנוצרים, כי אמונתם אינה רחוקה מאמונתם" (עמ' נה).
כלומר, היה קל למינים הארורים לשחד ולהסית את הנוצרים הקלגסים, שהרי לא מדובר רק בכסף שהועבר לגויים הערֵלים, אלא גם בהכרתת השקפות-האמת שמנוגדות לנצרות. וכבר ראינו לעיל בסדרה זו, שהמינים הסיתו את הגויים האכזריים ומסרו בידיהם את אנשי האמת, וזאת בשל השקפות-האמת שבספרי רבנו הנזכרים אשר מנוגדים להבלי הנצרות הכעורה.
קטע ה
"והטיפשים חסרי-דעת לא די להם חסרון דעתם וסכלותם, שנאמר בדוגמתם: 'יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן' [יש' א, ג], עד שהעלו בליבם הטפשאי שכל מי שעוסק בחכמה מין וכופר בתורה, וכל מי שלמד חכמת הפילוסופיה אמונתו בעיקרי האמונה כאמונתם [של המינים והכופרים] [...] ואֵלּוּ מקולקלי האמונה בייחוד הבורא, אמרו בשיבוש דעתם וקלקול אמונתם שיש לו מקום מסוים [בעולם החומר אשר בו הוא מצוי] וישיבה על כיסא" (עמ' נט).
מן הקטע האחרון עולה שהמינים גינו את לימודי הפילוסופיה והמדעים, כמו בימינו. ורבנו כבר הואיל לבאר במורה (ג, כט) שככל שהאדם מתרחק מהפילוסופיה, כלומר מקניית דעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות, וכֹה דבריו במורה שם: "וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה-הזרה מאומת ה'צאבה', שהיו בתקופת אברהם אבינו] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני-אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".
קטע ו
"וחזר ואמר [דוד בן שאול תלמיד שלמה המין ממונפלייה] שדעתם ואמונתם שהם מחזיקים בה כי השם יתברך יושב בשמים ושם עיקר מעלתו, ומחיצה מבדלת בינו ובין בריותיו, כפשט דברי המדרש וההגדה שכתוב בהם בדברי אלישע אחר: 'שמעתי מאחורי הפרגוד', שאפילו אלישע אחר שקיצץ בנטיעות לא אמר 'אחורי הפרגוד' אלא דרך משל, קל וחומר חכם אחר מחכמי התלמוד או המשנה שיאמר דבר זה, אלא דרך משל כדברי המקרא" (עמ' ע).
מקטע זה הוספנו ולמדנו על תפישת אגדות חז"ל כפשוטן שהממה את המינים האשכנזים.
קטע ו מכניס אותי לשוק
כל נושא יהדות אשכנז מאוד לוטה בערפל. יש כתבי ראשונים מלפני כ1000 שנה אבל מה היה לפני כן באירופה בין חתימת התלמוד לימי ראשוני אשכנז הידועים לנו? האם היו יהודים בצרפת בימי התלמוד?…
אולי ידע היסטורי אם קיים היה מסייע להבין את השיבושים שנוצרו וללמוד להבא
אבל למעשה אין לנו אלא י״ג עיקרי האמונה וכל מה שיחרוג מהם עלינו לבטלו. חייבים לצאת מההגשמות שהשתרשו בגלל מה שלמדנו אצל הגננת או הושפענו מהנצרות