top of page

חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב"ם ושריפתם (חלק ה)

האיגרת הבאה בקובץ "אגרות קנאות", היא איגרת ששלח אהרן בן משולם מלוניל למאיר בן טודרוס (נזכר בחלק א, ואיגרתו הובאה בחלק ג). גם איגרת זו עמוסה לעייפה במליצות נבובות ומיותרות אשר הן כתֶּבֶן, עד שלעתים נדמה כי בימי קדם היו מתחרים ביניהם במליצות. על-כל-פנים, אנסה לברור את מעט הבר מן התבן, וללקט את מעט הידיעות שישנן באיגרת זו.


ובכן, אהרן בן משולם היה מתומכי רבנו וכך הוא כותב, בינות מטר המליצות המייגעות:


"כי מי שמע כזאת ומי ראה, וכדבר הגדול הזה הנהיה, כי על הנשר הגדול, גדול כנפי חכמה ותושיה ורבה הנוצה, בדעת ושכל ומועצה, יקומו יוני גאיות לשבת במארב להכות בצדיה, להשבית ישרים, לפוק פליליה ולהפוך שורק כולו זרע אמת, סורי הגפן נכריה" (עמ' 27).


מטרתו של משולם באיגרתו היא להוכיח את בן טודרוס הלז על-כך שדיבר סרה על הרמב"ם: "ועתה מה זה רוחך סרה וזרה על הגבר אבי כל בני עבר [...] כי העמקת סרה לדבר על ספר 'משנה התורה' [...] ורעת פיך שלחת ולשונך תהלך בארץ [...] כי דיברת על צדיק עתק" (שם).


איגרתו של משולם היא מן הארוכות והמייגעות והמשמימות, דלות התוכן ומרובות האומר. טענותיו של משולם כנגד בן טודרוס נשענות על שני אדנים מרכזיים: האחד, איך העזת לדבר סרה על הרמב"ם והלא אתה אפס מאופס; והשני, הרמב"ם היה אדם גדול מאד. כלומר, בכל דברי משולם הארוכים והמייגעים, מצאתי בקושי שתי טענות ראויות, והשנייה מהן אף משובשת מאד-מאד ועדיף שלא נאמרה, כי מתוכה עולה הזיה בעניין חיי העולם-הבא.


והנה כמה דוגמות לטענתו של משולם בעניין האדן הראשון (עמ' 28–29):


"התבוננת עד רחבי תלמוד וסדריו? [...] החקר סוד אלוה תמצא כי ירום לבבך ויתנשא? הנגלו לך שערי חכמות? [...] הידעת חֻקות השמים ושמי השמים? ולמה לא שמרת מחסום לפיך [...] ואתה הרחבת פיך והארכת לשונך והרימות קול עליו [...] ובמראה הגאווה נגאלת ובים המוסר לא נטבלת [...] כי לא דיברת בפיך כמתלמד וכשואל, רק כמתגבר וכמתגדל [...] ובאמת מדרך חכמה וכבוד תלמידי חכמים נטית, וחטאת ופשעת ועוית [...] וכי יש תלמיד שיאמר לרבו: טעית? ואם קרית לא שנית [...] ואיך יאזור חלציו לדבר בגבורה [...] גבר אשר דרכו נסתרה ואשר נעלמו ממנו סתרי סדרי חדרי התורה וספרי וספרא? [...] ומדוע לא יראת לדבר ברבנו משה? [...] ואינך כבן עזאי וכבן זומא לדבר בגבורה [...] [והנך] מדבר בגאווה ובמרמה [...] למה תעדה גאון [...] מי-הוא-זה ואי-זה-הוא קטן שלא כלו לו חדשיו, אשר מלאו לבו להרים ידו ולשאת ראש על ראש זקני ישורון וישישיו, מבחר חכמי חרשיו [...] רכב ישראל ופרשיו" וכו'.


שימו לב, משולם אומר: "וכי יש תלמיד שיאמר לרבו: טעית?", כלומר הכלל "קבל את האמת ממי שאמרו", אינו קיים אצל משולם, אלא, כמו אצל האורתודוקסים למיניהם, כל מי שנחשב לגדול חובה לכבדו וליראה ממנו, ואסור למתוח עליו ביקורת בשום פנים ואופן. ואף שמשולם תוקף את בן טודרוס הלז, הדרך שהוא בוחר היא דרך מינות אורתודוקסית מובהקת. דרך שנעדרת ראיות וטענות ענייניות, דרך שבוחרת לאטום את הדעת ולסתום את עיני השכל, דרך שמתמקדת ברוממות פגאנית של בשר ודם, דרך התעתועים המליציים הריקים והנבובים.


ועתה נעבור לכמה דוגמות לטענתו של משולם בעניין האדן השני (שם):


"צדיק מושל ביראת אלהים, ותחסרהו מעט מאלהים, הוא משה איש האלהים, הרב הגדול בן הרב הדיין ר' מיימון ז"ל, גדול בתורה בישראל, נודע שמו [...] כי אמנם מימי רבינא ורב אשי לא קם עוד בישראל כמשה להפליא עוז ולהגדיל תושיה, וגדולים מעשיו ממעשה ר' חייא, כי הקים עדות ביעקב ותורה שם בישראל בשכל ומדעו [...] כי לא שמענו באזנינו ולא סיפרו לנו אבותינו, [לא] חובר ספר אשר חובר, אחרי חבור הגמרא, כחיבור ספר 'משנה תורה', ולמקצה תבל ועד אפסה לא נמצא איש אשר ירקח כמוהו וכמתכונתו לא כן נעשה [...] ועתה בחירי שמע נא דברי ומוסרי, אם יהיה נביאך או רבך או נשיאך, גדול בחכמה ובמדע, במראות התלמוד יתוודע, לשאת ולתת ולפלפל, ובמשפט דבריו יכלכל [...] ואם האלהים נתן לו לב לדעת [...] משה רבנו ע"ה בכל בתי חכמות ודעות, נאמן הוא איש אשר רוח אלהים בו, וליבו כלב הים הגדול רחב ידיים, בכל הארץ יצא קו מעלתו, ונשמעה רוממות קרן גדולתו", ועוד ועוד כהנה וכהנה.


נניח לשני האדנים הללו, אף שהבאתי רק מעט-מזער מריבוי המליצות המשמימות. בהמשך האיגרת משולם זועם על בן טודרוס, עד שהוא אומר לו, שאם הוא לא היה ממשפחת נשיאים: "ואלמלא בן טודרוס אתה, נשיא ורבי, נגיד ורב תבונות, וחתן המלך, רב ברכות איש נדיבות, אשר שמעו הולך בכל המדינות, ושמו הטוב כמור עובר לכל הלשונות וכבוד משפחת יולדתך ובית אבותיך הנשיאים ראשי המחנות", וכו' – הוא היה גוזר עליו נידוי, וזה לשונו: "גוזר אני עליך במושב זקניי וחכמיי, על אשר מעלת וחיללת שר הקודש, להתנהג כל ימיך כמעשה דר' יהושע [חגיגה כב ע"ב]" (עמ' 29), ועוד ועוד, וגם בזה הנני מביא רק מעט מן התבן הרב.


קצרו של דבר, שוב משולם מתעסק בגופו של אדם ובגופו של ייחוס, ולא לגופו של עניין.


***

טענה ריקה נוספת שבה משולם מבקש לקעקע את דברי בן טודרוס הלז, דהיינו לטעון שאין מקום להתקפתו החריפה על משנה-תורה ומורה-הנבוכים, נעוצה בייחוסו של רבנו. כלומר, בגלל שייחוסו של רבנו הוא ייחוס נעלה מאד, לא היה ראוי לבן טודרוס לצאת כנגד רבנו.


והנה דבריו (עמ' 29):


"ואם אתה לא חלקת כבוד להדרת זקנתו ויקרת ישיבתו ורוב חכמתו וגודל מעלתו ומעלות הוריו ומשפחתו, כי מעיד אני עלי שמים וארץ כי שמעתי כתב-ספר ייחוסו, כולם חכמים וידועים עובדי אלהים, רב בן רב, דיין בן דיין, קורא הדורות מראש במהלל עד רבינו הקדוש, כולם אנשים בעלי תורה ויראה, שם ותהלה, בעלי חכמה וגדולה, עד שהתורה חוזרת לאכסניה שלה".


ושוב ושוב חוזר משולם לשכנע את הקורא בכל מיני עניינים חיצוניים שוליים, ודברים ריקים כאלה אינם יכולים להחזיק מעמד, ואינם יכולים באמת להסיר מעל רבנו לזות שפתיים. רק דברים אשר מקעקעים את יסודות המינות האירופית מסוגלים לשבור ולנתוץ את המינים הללו אשר דיברו על רבנו סרה, או יותר נכון דיברו על דרך האמת סרה, והִתעו את עמֵּנו בתהו.


ועתה לשני קמצוצי הדיונים שנערכו בתוך דבריו המייגעים והארוכים מאד של משולם.


הטענה העניינית הראשונה


הבה נראה עתה טענה עניינית אחת שנזכרה בדברי משולם. כפי שראינו כבר בחלק ג, בן טודרוס הלז העליל על רבנו שהוא כופר בתחיית המתים, ועל-כך השיב לו משולם (עמ' 30):


"איך מלאך ליבך לעלות על רוחך לדבר באיש אלהים כי נטה לבבו מתורת אלהים חיים, ולא יאמין בחיים [דהיינו בתחיית המתים], כי יקיצו וכי יעירו משנתם שוכני עפר [...] והנה בספר מדעו היקר מזהב ומפנינים דיבר בכמה מקומות על מי שאינו מודה בזה ואינו מאמין, כי הוא כופר ואפיקורוס ומין, ואיך שגית במאמריו ולא בינות בספריו, ולא הבינות דבריו" וכו'.


הטענה העניינית השנייה


טענה עניינית נוספת שטוען משולם כנגד בן טודרוס היא בעניין חיי העולם-הבא – ומהו העולם הבא לפי משולם? ובכן, לפי משולם מדובר בחיי הנאות גופניות בעולם-הזה. כלומר, לפי משולם, האדם הצדיק יקום בתחיית-המתים, ימות בשיבה טובה, ולאחר-מכן יקום שוב בתחיית-מתים נוספת לחיי העולם-הבא, אך הפעם כנראה הוא כבר לא ימות אלא יחיה לנצח. משולם טען שזו גם דעת רס"ג, כאילו גם רס"ג סבר שחיי העולם-הבא הם חיי הנאות גופניות, וכמובן שדבריו הבל מהובל, ולא עלה על לבו של רס"ג כדבר הזה, וכבר הרחבתי בעניינים הללו בשני מאמרים: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם?", "האם יש תנורים ומשׂרפות בגיהינום?". אגב, בתוך דבריו משולם גם טוען שאין להבין את אגדות חז"ל כפשוטן, אך באופן תמוה ביותר הוא מרשה לעצמו שוב ושוב בתוך דבריו להתייחס לאגדות חז"ל כפשוטן. ולא רק לאגדות חז"ל גם למשלי הנביאים הוא מתייחס כפשוטם, וכפי שנראה בדבריו לקמן.


וזה לשונו של משולם: "ואיך לקחת הדברים כפשטן והפסוקים כצורתן [...] השמת ליבך אל [...] הגאונים רבנו סעדיה ורבנו האיי ז"ל אשר הרחיבו לדבר בעניין תחיית-המתים ובעניין העולם-הבא [...] והם אמרו: אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי האגדה, ואין מקשין מדברי הגדה. והם-הם כתבו בספריהם כי אחרי תחיית-המתים בגווייתם, ימותו שנית וישנו שנתם, ויחיו ויקיצו מאדמתם, והביאו ממקומות רבות ראייתם [...] ואם-כן הוא כדבריך, מתים שהחיה יחזקאל, שאמרו חז"ל שנשאו נשים והולידו בנים ואחרי-כן המיתם, לא החיה אותם כי אם לרעתם, וטוב להם לשבת בקבורתם [וכי יש להבין את נבואתו של יחזקאל כפשוטה?]" וכו'.


לפי משולם, רס"ג והאייֵ סברו, שחיי העולם-הבא הם חיי הנאות גופניות נצחיות! שהרי הוא אומר כך: "אחרי תחיית-המתים בגווייתם, ימותו שנית וישנו שנתם, ויחיו ויקיצו מאדמתם". כמו כן, בסוף הקטע שהבאתי לעיל, משולם גם נכשל להבין את נבואת העצמות היבשות כפשוטה, וגם נחבל להבין את דברי חז"ל שבעקבותיה כפשוטם, וראו: "האמונה בתחיית-המתים לפי הרמב"ם (חלק ב)", ומשם יתברר שיחזקאל וחז"ל דיברו בשבי-ציון ולא במתים.


משולם ממשיך ואומר כך (עמ' 30):


"ואתה באמת לא הבינות דברי רבנו משה ז"ל [וגם משולם רָחַק מדרך האמת] שאמר שעולם-הבא אין בו לא גוף ולא גוויה, על איזה עולם-הבא? אם על תחיית-המתים או על העולם שיתחדש אחר תחיית-המתים אחר שייחרב ימים רבים? כמו שאמרו חז"ל 'שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב' [...] נמצא שלדברי רז"ל יש עת וזמן רב בין תחיית-המתים והעולם-הבא".


ודברי חז"ל "שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב" וכו' (ראש השנה לא ע"א, סנהדרין צז ע"א) כלל אינם נוגעים לתחיית-המתים או לעולם-הבא. אלא, לדעת רבנו במורה (ב, כט), חז"ל ביקשו ללמד שהיקום עצמו לא ישתנה מסדרו הטבעי לעולם, וכֹה דברי רבנו במורה שם:


"כי אמרם 'שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב', אינו העדר המציאות כליל, לאמרו 'וחד חרוב' – להורות על קיום הזמן [כלומר, גם באותה השנה שבה נחרב העולם הזמן מתקיים, ובמלים אחרות, היקום ימשיך להתקיים כסדרו הטבעי גם באותה השנה שבה 'ייחרב העולם']".


ולי נראה שכוונת חז"ל כפולה: גם ללמד שהיקום בכללו לעולם לא ייחרב, וגם ללמד שבתום תקופת שנים ארוכה, כגון ששת אלפי שנה, האנושות תתרומם מבהמיותה, ותצליח להחריב ולסלק מקרבה את ייצר הרע. כלומר, החורבן המדובר הוא חורבן המינות והבהמיות.


נחזור למשולם, הואיל והוא אומר לעיל שחיי העולם-הזה הם חיי הנאות גופניות, לא ברור מדוע הוא קובל על בן טודרוס שהעליל על רבנו שהוא כופר בחיי העולם-הבא? שהרי גם לפי משולם, העולם-הבא הוא עולם של הנאות גופניות. נראה אפוא, כי משולם סבר שדברי רבנו בעניין העולם-הבא ש"אין בו לא גוף ולא גוויה", אינם כפשוטם, דהיינו הם משל לאיזה עניין, והעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים, וכמו שעולה מדבריו לעיל ולקמן, והנה המשך דבריו:


"וכן אמרו ז"ל, 'צדיקים גמורים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן' [והיכן אמרו זאת חז"ל? וחיפשתי ולא מצאתי בשום מקום], ואם תאמר אותן שנים שיחדש הקב"ה את עולמו, מה הם עושים? [...] נמצאת למד, שאחר תחיית-המתים ייחרב וישמם העולם ואחר-כך יתחדש, ועוד אתה למד ממה שאמרו חז"ל 'צדיקים גמורים שעתיד הקב"ה להחיות אין חוזרין', הא צדיקים שאינם גמורים חוזרים לעפרם ואחר-כך יקיצו ויעמדו לגורלם, שלא כדרך סברתך ומחשבתך, ואיך יעלה על לב [...] לקרות דברי האגדה כפשטן והפסוקים כצורתן?".


משולם מסיק מדברי אגדה מסקניות פשטניות מאד. הוא מסיק מדברים אשר לא מצאתי בשום מקום בספרות חז"ל, שהקב"ה יחריב את העולם לאחר תחיית-המתים, ושהצדיקים הגמורים אינם חוזרים לעפרם, אך הצדיקים שאינם גמורים כן חוזרים לעפרם... ולאחר שהוא הבין את כל הדברים הללו כפשוטן, הוא מתרעם על בן טודרוס: "ואיך יעלה על לב [...] לקרות דברי האגדה כפשטן והפסוקים כצורתן?". ואוי לו להרמב"ם שאלה היו התלמידים שהגנו עליו.


אגב, אם מדובר במאמר שיצא מתחת ידיהם של חז"ל, ברור שכוונתו לומר שהצדיקים הגמורים הללו, שזוכים לתחיית-המתים, "שוב אינם חוזרים לעפרן". כלומר, מציאות החיים לאחר תחיית-המתים תהיה מציאות של עבודת ה' שלמה, שבה הצדיקים לא יחזרו למצבם לפני תחיית-המתים, דהיינו למצב של התמודדות והתגברות על החומר הבהמי – כי ידיעת ה' וייחודו יהיו מן המפורסמות, וכל העולם כולו ילך בדרכי המוסר והערכים, ללא שום פקפוק והרהור.


ושימו לב לדבריו הבאים של משולם, אשר מוכיחים לדעתי את פסיחתו על שתי הסעיפים, דהיינו שהוא סבר שאכן יש בעולם-הבא אכילה ושתייה, ולכן הוא ראה בדברי חז"ל ורבנו שמתנגדים לכך, דברים עמוקים ולא מובנים, והוא כמעט ומודה בכך שהוא אינו מבין אותם:


"והנה אמרו ז"ל: 'העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה'. ועוד אמרו: 'עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מלויתן לעולם הבא' [...] ואנטונינוס שאל לרבנו הקדוש, אם יאכילוהו מלויתן לעולם-הבא, והשיב לו: הן. [...] ועוד אמרו: 'עתידי צדיקי דאכלי בפתורא דארבעה רגלי לעלמא דאתי'. ועוד אמרו: 'עתיד הקב"ה להוציא נחל מבית קדשי הקדשים ועליו מכל מיני מגדים'. מכל אלה הדברים נראה לדעת רז"ל שהעולם-הבא יש בו אכילה ושתיה, אם-כן דבריהם סותרים זה-את-זה [...] [ואלה דברים נסתרים] שאפילו החכמים והגאונים לא ירדו לתכלית [...] ואינם מפורשים ככל הצורך בספרי הנבואות לדעת האמת: כמה ימי שני חיי המשיח, וכמה יהיה בין ימות-המשיח ובין תחיית-המתים, וכמה יהיה בין תחיית-המתים והעולם-הבא, ומה יעשו החיים בינתיים? [...] ולא ידעת על איזה העולם-הבא אמר הרב שאין בו גוף וגוויה [...] [והיה עליך לשתוק] עד דרשך וחקרך סתרי הדברים מפי זקן משכיל [...] כי אמנם יש בה סודות נפלאים מכוסים ונעלמים מעיני רבנים חכמים ונגלים לברי לב משכילים".


מכלל הדברים עולה, שמשולם היה בדעה שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגות גופניים, ומה שחז"ל ורבנו אומרים: "העולם-הבא אין בו אכילה ושתייה" וכו', מדובר בדברים נסתרים, וברור כשמש שמשולם לא הבין את הדברים, מפני שהוא מתחמק מלהשיב תשובה נכוחה, ובוחר בדרכי התעתועים, דהיינו בורח מלהשיב בטענה שמדובר בדברים "מכוסים ונעלמים".


וכל-כך היה קשה לו למשולם לומר לבן טודרוס, שהעולם-הבא הוא עולם של תענוגי נפש? אלא ברור לכל "ברי הלבב המשכילים", שמשולם פסח על שתי הסעיפים וניסה לקיים בכל כוחו את ההזיה שחיי העולם-הבא הם חיי תענוגות גופניים – ואיך יגן על רבנו והוא בהזיות?


סוף דבר


אוי לו לרבנו הרמב"ם ואוי לו לעם-ישראל, שאלה היו מגיני דרך האמת באותם הימים, ימי החושך והאפלה, ימים שבהם גלות המינות של צרפת שלטה בכיפה ביד רמה (כמו בימינו). מאיגרת זו עולה אפוא, שגם המשכילים היו ברמה מחשבתית ומדעית ירודה מאד-מאד, ומליצותיהם נועדו לכסות ולהסתיר את הריקנות העצומה והמבהילה שאחזה והממה אותם.

חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב''ם ושריפתם (חלק ה)
.pdf
הורידו את PDF • 188KB

106 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page