חקר הנפש לפי הרמב"ם

עודכן ב: לפני 5 ימים

במאמר זה נשתדל ללמוד מעט על הנפש וחלקיה לאור דברי רבנו בכתביו. רבנו מחלק את הנפש האחת לחמשה חלקים: הזן, המרגיש, המדמה, המתעורר וההוגה. טרם שנחל לבארם ככל יכולתנו, נציין שרבנו מזהיר משמות משותפים שאין להסיק מהם דבר ביחס לנפש, כמו שאומרים לדוגמה שהאדם ניזון והחמור ניזון, אך המלה "ניזון" ביחס לאדם ולחמור היא שם משותף, ואינה זהה במהותה, במפני שהאדם ניזון בנפש האנושית שלו, ואילו החמור ניזון בנפש החמורית שלו, וכן עץ הדקל ניזון בחלק הזן שבנפש שלו. כדי להבין זאת, רבנו מוסיף ומדגים את השונוּת בין סוגי הנפש, בהארת חדר חשוך על-ידי שמש, ירח או נר.


רבנו ציין לדוגמה את עניין ההזנה של בני האדם ובעלי החיים, מפני שרבים טעו וחשבו שכוחות הנפש של בעלי-החיים והאדם הינם כוחות משותפים, ובעקבות זאת שגו בהשקפות משובשות, וכדברי רבנו בהקדמתו למסכת אבות: "ובאו מתוך כך להשקפות מוזרות ודעות בלתי נכונות". היסוד הגדול שרבנו מבקש ללמד בעניין זה הוא שבכל יצור פועלים כוחות נפש, אך הם שונים בתכלית מבעל נפש אחד למשנהו, אף שיש ביניהם דמיון חיצוני.


חמשת חלקי הנפש של האדם


החלק הראשון של נפש האדם הוא החלק הזן, וכֹה דברי רבנו שם: "ממנו הכוח המושך, והמחזיק, והמעכל, והפולט את העודפים, והמגדל [=מפרה], והמוליד" וכו', מדובר אפוא בכוחות הקיימים בכל היצורים החיים שבעולם.


החלק השני בנפש האדם הוא החלק המרגיש, אשר מאופיין בחמשת החושים: שמיעה, ראיה, מישוש, טעם וריח.


החלק השלישי בנפש האדם הוא הכוח המדמה, כלומר הכוח לדמיין ולצייר את הנמנעות או את הרשמים שהאדם ראה במהלך חייו, וכן להרכיבם זה בזה. לדוגמה, בעבר בני האדם ראו ספינה והיו שדמיינו אותה שטה באוויר לדוגמה, וכבר כשלו בהזיות ובנמנעות רבים מכומרי הדת אשר אימצו את כל ההזיות אל חיקם וניתקו את הדת לחלוטין מן ההיגיון והלוגיקה.


החלק הרביעי בנפש האדם הוא החלק המתעורר, ו"הוא הכוח שבו ישתוקק האדם לאיזה דבר או ימאסהו" (שם), כגון אהבה ושנאה, אכזריות ורחמנות, וכו'. קצרו של דבר, כל שאיפה שיש בה אהדה לדבר מסוים או הסתייגות ממנו. הכלים לכוח הזה של הנפש הינם כל חלקי הגוף כגון היד והרגל, לפעול ולהלך לכיוון הרצוי, ואף הלב להתגברות עוז או פחד.


הכוח החמישי והאחרון נקרא הכוח ההוגה והוא מצוי אצל כל אדם, בחלק זה תהיה החשיבה והלמידה, וכן הכוח להבדיל ולהבחין בין הטוב לרע. חלק זה עשוי גם לשלב את העיון והמעשה, מפני שבכוח הזה האדם ילמד את המדעים האמיתיים (ונקראו אמיתיים מפני שאין מבחינים בהם בין טוב לרע אלא בין אמת לשקר), וכן את המלאכות אשר יש ללמוד כיצד לתכננן ולבצען, כגון נגרות, הנדסה וכו', שהרי גם בהם דרושה מחשבה והגייה, כמו שיש לתכנן אלמנט או מבנה כדי שיעמוד איתן ויחזיק מעמד שנים רבות.


המעלות והמגרעות


לאחר הכרת כוחות הנפש רבנו ניגש להסביר כיצד יש לתפעל נכון את נפש האדם, והכוונה לרכישת מידות נעלות או אימוץ מגרעות והרגלים שליליים. רבנו מבאר, כי המעלות והמגרעות קשורות לשני חלקים בלבד מחלקי הנפש שהם המרגיש והמתעורר. כמעט כל המצוות והעבירות נוגעות לשני חלקי הנפש הללו, מפני שבדרך כלל דרוש מעשה לשם קיום המצוות. המעשים הטובים נובעים ממידות נעלות כגון נדיבות, צדק, מתינות, ענווה, אומץ וכיו"ב, והמעשים הרעים נובעים ממידות רעות שהן המגרעות. אמנם, גם לחלק ההוגה יש חלק במצוות ובעבירות אף שאין בו מעשה, מפני שבהחלט ניתן לעבור עבירה באמצעות אימוץ דעה נפסדת או סיגול השקפה נעלה באמצעות לימוד החכמה והמדעים.


תחלואי הנפש וריפוים


בדומה לאדם הבריא בגופו, אשר חופשי בגמישות פעולותיו ובכוחן, נפש בריאה תתאפיין בתכונות טובות ובמעשים נאים. אולם, האדם אשר מרגיל את עצמו למעשים רעים יסגל לעצמו תכונות רעות בנפשו. התכונות הרעות הן חולאי הנפש. רבנו מסביר, כי כמו האדם שחולה בגופו, מחמת חוליו ידמה שהמר מתוק והמתוק מר, ותתחזק תאוותו ותגדל הנאתו בדבר שאינו הנאה כלל אצל הבריאים – כך חולי הנפש, או במילים אחרות, הרשעים ובעלי המגרעות אשר נדמה להם שהמעשים הרעים הם טובים, שנאמר: "כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" (דב' כט, יח). לפי הרמב"ם, סופם של הרשעים יהיה שיאבדו ויכרתו, כפי שהחולה בגופו אשר אינו מטפל בחוליו וממשיך להזיק ולהתעלל בגופו, סופו למות מחולאיו הרעים.


רפואת הנפש היא יישור ואיזון תכונות הנפש למידות הטובות הממוצעות, ועל כך כתב א' דחוח-הלוי במאמרו: "שביל הזהב של הרמב"ם". הדברים שם מוסברים היטב, לכן לא אוסיף ואפרט עניין זה, רק אציין שלרבנו חשוב לעקור את המחשבה הסגפנית, הוא מתאר אותה כהתנהגות אשר מאפיינת את הגויים, וכוונתו לנזירים, לנוצרים, להודים... הסגפנות אינה חלק מתורתנו שעליה נאמר: "תּוֹרַת יְיָ תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ [...] מַחְכִּימַת פֶּתִי". רבנו ממשיך ואומר שהתורה "לא ציוותה בשום דבר מזה, אלא רצתה שיהא האדם טבעי הולך בדרך הממוצעת". גם חז"ל הזכירו זאת באמרם: כל הַשָׂם אורחותיו (שוקל מעשיו ומכוון למיצוע) זוכה לראות בישועתו של הקב"ה שנאמר: "וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים" (תה' נ, כג).


הפעלת כוחות הנפש כלפי מטרה אחת


בפרק הבא בהקדמתו לאבות, רבנו מלמד שראוי לאדם לשים נגד עיניו תכלית אחת ויחידה והיא השגת ה' יתעלה, עד שלא תהיה שום פעולה בחייו לבטלה, כך שכל לימודיו ורכישת המעלות ועשיית המצוות כולן יהיו אמצעי כדי להתקדם לעבר אותה התכלית. על האדם לאמץ את המועיל בלבד, למעט מקרי הכרח כגון חוסר תיאבון, שאז יש לעוררו במטבלים מתובלים ובתבשילים ערֵבים, או במקרה שגבר על האדם הדיכאון יסירו בשמיעת נגינות אינסטרומנטליות, בטיולים בגינות, והעיקר שיתמיד מציאותו וירחיב דעתו, כדי שישיג ויתעלה בידיעת ה' ככל יכולת האדם, כמו שנאמר: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (מש' ג, ו), "וכל מעשיך יהיו לשם שמיים" (אבות ב, יב).


מטרת הלימודים כגון מתמטיקה, פיסיקה וכיו"ב, היא שכלול מוחו "להבנת ההיקש המופתי מזולתו" (רבנו שם), ובמילים אחרות, לצורך התקדמות לעבר המדעים וידיעת ה', יש לעודד את השכל ולהגביר את כוחות ההיגיון לחקירה ודרישה אחר אמיתת מציאות ה'.


"וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דב' ו, ה).


בין החסיד לבין הכובש את יצרו


בהמשך הקדמת רבנו למסכת אבות, הוא מסביר את ההבדל בין חסיד לבין הכובש את ייצרו. הכובש את יצרו, אף-על-פי שיעשה מעשים נעלים הוא עדיין מתאווה ומשתוקק לרע, הוא נאבק עם שאיפותיו ומתנגד למה שמעוררים אותו תאוותיו ותכונות נפשו, הוא אף עלול להצטער על מעשיו הטובים. לעומת החסיד אשר יימשך במעשיו אל הטוב בלבד, משום שהוא משתוקק ושואף אך ורק אל הטוב.


רבנו מברר מי משניהם בדרגה נעלה יותר: מצד אחד, לחסיד יש תכונות נעלות שהרי אינו מתאווה לעבירות נפוצות ורווחות כגון: גזל, הונאה, זלזול בהורים וכיו"ב; אך מצד שני, חכמים הרבו להלל את האדם אשר כובש את יצרו, וכדברי רבנו שם: "הדברים אשר בהן אמרו חכמים שהכובש את יצרו מהם יותר גדול ושכרו יותר עצום הם המצוות השמעיות", דהיינו המצוות שאין אנו מבינים את טעמם בעיון קל ובמחשבה ראשונה, אלא אנו זקוקים לעיון מעמיק מאד ולסיוע אלהי כדי להבין ולידע את הרעיון העמוק שעומד מאחוריהן, כגון: פרה אדומה, שעטנז, בשר וחלב, אשר עליהן נאמר (יומא סז ע"ב): "אני ה' גזרתיו ואין לך רשות להרהר בהן". כלומר, מכיוון ששערי הבנתם נסגרו בפני רובם הגדול של בני האדם, חכמים קבעו שאין לנו רשות להרהר בהן, וחלילה לנו לפקפק בחשיבותן ובאמיתתן בגלל קוצר דעתנו.


השגתו של משה רבנו


ידוע לכולנו שמשה רבנו ע"ה זכה להשיג את ה' בבהירות גדולה מאד שנאמר: "וְדִבֶּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ", הוא אף המשיך להתעלות ולהתקרב עוד ועוד להשגת אל דעות עד שסומן לו הגבול, שנאמר (שמ' לג, כ): "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". בפרקים האחרונים להקדמתו הרמב"ם מסביר, שהמגרעות ההגיוניות והן המגרעות המידותיות, יוצרות מסכים אשר מפרידים ומרחיקים את האדם מבוראו.


אמנם, אין להרפות מללמוד השקפות נכונות ומלעבוד את ה' גם עם המגרעות, מפני שלפי הרמב"ם גם הנביאים הגדולים של אומתנו לקו במגרעות מסוימות, ולכן אין לאדם מישראל להרפות מהתעלות רוחנית. כמו כן, עלינו ללמוד משגיאותיהם של גדולי האומה ע"ה, ואין ספק שהם היו חפצים בכך, כדי שלא תבוא תקלה על-ידם שהרי הם מהווים דוגמה ומופת. שלמה המלך נכשל בתאוות הנשים, ודוד המלך לא היה ראוי לבנות את בית המקדש, שנאמר: "כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ" (דה"א כב, ח). חכמים הוסיפו ולימדו, שאליהו הנביא חרג לעבר מידת הכעס, שמואל פחד משאול (שמ"א טז, ב); יעקב חרד מעשו (בר' לב, ח).


סוף דבר


אין האדם מראשיתו בעל מעלה או מגרעת, אלא אופיו רק מוכן למעלה כזאת או אחרת, על כך הרחיב ידידי ורעי א' דחוח-הלוי בספרו "אפיקים להרמב"ם" (פרק ו, עמ' 138). גם מאמרו: "עקרון הבחירה – עמוד התורה והמצווה" מסייע לענייננו, מפני ששם מתבארים יסודות חשובים ושאלות בסיסיות, כגון: "כיצד ייתכן שה' העניש את פרעה בעונשים כל-כך קשים בעוד שהוא מקשה את לבו ומונע ממנו את יכולת הבחירה אם להיטיב ואם להרע?", ובציון המאמרים הללו ראוי לחתום מאמר זה אשר פותח צוהר לחקר הנפש של הרמב"ם.

חקר הנפש לפי הרמב''ם
.pdf
Download PDF • 144KB

75 צפיות1 תגובות
01.jpg

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!