חישוב השקיעה במשנת הרמב"ם – מָרי צדק

עודכן ב: 4 דצמ 2018


במאמרי "חישוב שקיעת החמה במשנת הרמב"ם", דבקתי בשיטתו של מָרי יוסף קאפח. ברם, לאחר עיון במאמרו של ידידי ר' איתמר כהן הי"ו, חשבתי בתחילה שכנראה מָרי יוסף שגה כאן בהבנתו. וכמו שהעירו בתגובות למאמר, שאין לקבל את דברי מָרי יוסף כמפי-הגבורה, אלא יש לבחון ולבדוק כל דעה או השקפה לגופו של עניין.

להלן אציג בקיצור נמרץ את סוגיית הגמרא שלכאורה מלמדת כי מָרי שגה בחישוב זמן השקיעה, במסכת שבת (לד–לה) נאמר: "ואיזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והִשווה לתחתון – זהו לילה, דברי רבי יהודה". דברי ר' יהודה הללו נפסקו שם להלכה: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לעניין שבת".

ברם, שני חכמים בגמרא נחלקו במסורת פירוש פסיקתו של ר' יהודה: "אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: [...] איזהו בין השמשות – משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין, והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – נמי בין השמשות, הכסיף העליון והִשווה לתחתון – לילה. ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין – יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון – בין השמשות, הכסיף העליון והשוה לתחתון – לילה".

לפי רב יוסף בין השמשות הוא מעת שהכסיף התחתון ולא הכסיף העליון, כלומר השקיעה היא לאחר היסתרות חרס השמש (="משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין – יום"); ולפי רבה נראה כי בין-השמשות הוא מעת היסתרות חרס השמש.

הרי"ף מסביר כיצד נפסקה ההלכה (טו ע"א), וזה לשונו: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, הלכה כרבי יהודה לעניין שבת [...]. הא דפסק ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לעניין שבת, לא ידעינן אליבא דמאן פסק? אי אליבא דרבה ואי אליבא דרב יוסף, וכיון דלא איבריר לן כמאן מינייהו פסק, עבדינן לחומרא [...]. ועוד, דסוגיא בכוליה תלמודא כל היכא דאיפליגו רבה ורב יוסף הלכה כרבה [בבא בתרא קיד ע"ב] בר משדה, קנין ומחצה, הלכך משתשקע החמה איתקדיש ליה יומא ואסור בעשיית מלאכה".

אנו רואים אפוא, כי לפי הרי"ף הלכה כר' יהודה לאור מסורת הפירוש של רבה. כך שלכאורה צודק איתמר וצודקים כל שאר החברים כי מָרי שגה כאן בביאורו, והשקיעה לעניין שבת היא מעת היסתרות חרס השמש. ופסיקת הרמב"ם בהלכות קידוש החודש, ששקיעת החמה היא מעת צאת שני כוכבים היא לקולא, ונכונה רק לגבי קידוש החודש, אך לגבי שבת כאמור – יש להחמיר.

עיון נוסף בסוגיה

א) ברם, לאחר עיון נוסף בסוגיה, הבנתי שכנראה מָרי לא שגה בהבנתו את הרמב"ם. מפני שקושיה גדולה קמה וניצבה כנגד הבנתו של ידידי ר' איתמר ושאר החברים, והיא: אין חולק כי זמן בין-השמשות הוא כשמונה-עשרה דקות, וזו שיטת כל חכמי התלמוד והרמב"ם. לאור עובדה זו, כיצד יעלה על הדעת שסוף זמן בין-השמשות הוא לאחר כשמונה-עשרה דקות מהיסתרות חרס השמש? והלא עינינו רואות ולא זר כי כעשרים דקות לאחר היסתרות חרס השמש, השמיים עדיין בהירים, ואין כל סיכוי לראות שלושה כוכבים בשמים! ואף התצפיתנים החרוצים ממאמרו של ר' איתמר מודים בכך. היעלה על הדעת אפוא, שצאת הכוכבים הוא בזמן שעדיין השמים בהירים כל כך?!

ב) זאת ועוד, בגמרא לעיל ראינו, כי רבה ורב יוסף נחלקו במסורת דברי רב יהודה בשם שמואל, והנה אנחנו רואים, כי מיד בהמשך הגמרא מובאים דברי רב יהודה בשם שמואל ללא מחלוקת! כאילו בא הכתוב השלישי להכריע ביניהם מהי המסורת הנכונה, ודברי רב יהודה בשם שמואל האחרונים קרובים מאד ואולי אף זהים למסורת של רב יוסף מפני שגם לפיהם תחילת השקיעה היא לאחר היסתרות חרס השמש. לדברי רב יהודה האחרונים הללו, הגמרא אף מצרפת ברייתא, ואף היא קרובה מאד ואולי זהה למסורת של רב יוסף מפני שגם לפיה תחילת השקיעה היא לאחר היסתרות חרס השמש. כל זאת כדי ללמדנו, שהלכה כר' יוחנן אליבא דרב יוסף בעניין זה, והנה לשון הגמרא:

"אמר רב יהודה אמר שמואל: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. תניא נמי הכי: כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. אמר רבי יוסי: לא כוכבים גדולים הנראין ביום, ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה, אלא בינונים".

לאור שתי עובדות מכריעות אלה (מסומנות לעיל בנקודות א ו-ב), מן ההכרח לבאר כי הרי"ף שגה בפירושו-פסיקתו, ובכלל, אין להניח בכל מקום באופן מיידי שהרמב"ם פסק כהרי"ף. בנוסף לכך, נראה כי הכלל שמצטט הרי"ף מן הגמרא, שהלכה כרבה במחלוקתו עם רב יוסף, הוא רק כאשר יש ביניהם מחלוקת בסברה, אך כאשר הם נחלקים במסורת תורה שבעל-פה, כלל זה אינו עומד בעינו, אלא יש להחליט לפי הראיות הקיימות לפנינו. וכפי שראינו, הגמרא מזדרזת להביא שתי ראיות כדי להכריע איזוהי המסורת הנכונה בהבנת הלכתו של ר' יוחנן.

ג) כמו כן, מצאנו מקור תלמודי נוסף שבו נחלקו רבה ורב יוסף במסורת תורה שבעל-פה, והמסורת שהוכרעה כנכונה היא דווקא המסורת שהביא רב יוסף, ואין דין זה בכלל שלושת הדינים שרק בהם הלכה כרב יוסף. כלומר, יש להבחין בין מחלוקת בסברה למחלוקת במסורת תורה שבעל-פה. וזה לשון התלמוד במסכת גטין לח ע"ב: "אמר רבה אמר רב: המקדיש עבדו יצא לחירות [...], ורב יוסף אמר רב: המפקיר עבדו יצא לחירות", והלכה כרב אליבא דרב יוסף, שהרי רבנו פוסק בהלכות עבדים (ח, יג): "המפקיר עבדו יצא לחירות".

ד) בנוסף לכך, לפי שיטתו של מָרי מתיישבת קושיה נוספת והיא, מדוע חכמי התלמוד לא התייחסו להפרש זמני השקיעה שבין עונות הקיץ והחורף? כלומר, מדוע חז"ל קבעו שזמן בין השמשות הוא שמונה-עשרה דקות לכל עונות השנה? תשובה, קרוב לוודאי שחז"ל התייחסו לזמן בין-השמשות הארוך ביותר, וכפי שהוא בשיא הקיץ, וזאת כדי לקבוע זמן אחיד וקבוע שלא יהיה בו חשש חלילה לחילול שבת.

חישובו של מָרי, שמעת היסתרות השמש ועד לצאת הכוכבים יש כ-35 דקות, מתאים לעונת הקיץ, ואף אם בחורף הוא מעט פחות מכך, עדיין הוא אינו שמונה-עשרה דקות. וכאמור, הגיוני שחכמים, שהתייחסו לזמן קבוע ואחיד, יתייחסו לזמן הארוך ביותר, כדי להוציא מידי חשש של חילול שבת.

לסיכום, אם אנו צריכים לבחור בין שיטת הרי"ף, שזמן בין השמשות מתחיל מעת היסתרות חרס השמש ומסתיים כשמונה-עשרה דקות לאחר מכן, מה שלא יעלה על הדעת, מפני שאנו רואים שבזמן הזה עדיין רחוקים אנו מלראות שלושה כוכבים; לבין דרכו של מָרי יוסף קאפח, שזמן בין-השמשות מתחיל רק לאחר כחמש-עשרה דקות מהיסתרות חרס השמש, ובסוף זמן בין-השמשות אכן אנו רואים בעינינו שלושה כוכבים. אין ספק, כי עם כל הכבוד להרי"ף, דבריו נוגדים את מה שעינינו רואות ועלינו לדחותם.

והוספנו שלוש ראיות לדחיית דברי הרי"ף: א) דברי רב יהודה בשם שמואל מובאים ללא מחלוקת מיד בהמשך הסוגיה, ללמדנו מהי המסורת הנכונה וכיצד עלינו לפסוק את ההלכה; ב) מצאנו מחלוקת במסורת תורה שבעל-פה בין רבה לרב יוסף, והלכה נפסקה אליבא דרב יוסף; ג) דברי מָרי מתאימים להיגיון, שהרי קרוב לוודאי שחז"ל קבעו זמן אחיד לזמן בין-השמשות לפי עונת הקיץ.

הערות נוספות

בהערות לקמן אתייחס לעניינים נוספים שנזכרו במאמרו של ידידי ר' איתמר כהן הי"ו.

א) כידוע, רבנו פוסק בהלכות שבת (ה, ד) כך: "משתשקע החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים, הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום [...]. וכוכבים אלו – לא גדולים הנראים ביום, ולא קטנים שאין נראין אלא בלילה; ומשייראו שלושה כוכבים אלו הבינוניים, הרי זה לילה ודאי".

מפסיקת רבנו כאן עולה, שהוא פוסק כפי דברי רב יהודה בשם שמואל האחרונים, שהם אליבא דרב יוסף, וכברייתא המצורפת שם. שהרי הוא פוסק בדיוק כמו שנאמר שם, שהכוכבים הללו אינם גדולים ולא קטנים.

ב) לאחר שראינו את פסיקת רבנו בעניין גודל הכוכבים, אוסיף הערה שקשורה לתצפיתנים שנזכרו במאמרו של ר' איתמר. מסקנתם הייתה שמעת היסתרות חרס השמש ועד צאת שלושה כוכבים יש 26 דקות. אולם, תצפיותיהם אינן תואמות לא את דעת חכמים בגמרא, לא את דעת רבנו, ולא את דעת מָרי יוסף קאפח, שסברו שזמן בין השמשות הוא כשמונה-עשרה דקות. ולמיטב הבנתי גם חכמי התלמוד, גם רבנו וגם מָרי ידעו לתצפת.

ייתכן שהסיבה לטעותם היא, מפני שהם חיפשו את הכוכבים בניגוד להוראת חז"ל. שהרי חז"ל הורו שיש להתחשב רק בכוכבים הבינוניים בלבד, ואין לראות בכוכבים הקטנים חלק משלושת הכוכבים שמגדירים את תחילת זמן צאת הכוכבים. כלומר, בהלכה נאמר במפורש שהכוכבים הללו לא גדולים ולא קטנים אלא בינוניים, וכוונת חז"ל ללמדנו שאין לחפש ולחטט אחר הכוכבים בעיניים כלות, ולהתאמץ לחדש ולהראות שמָרי טעה, אלא במבט קל ומהיר בשמיים.

זאת ועוד, אם נקדים את צאת השבת בעשר דקות, אנחנו רואים באופן ברור כי בזמן זה עדיין השמים אינם חשוכים לגמרי, ועדיין יש בהם בהירות משמעותית. לדוגמה, בשבת פרשת ואתחנן תשע"ח, שקיעת (=היסתרות) החמה הייתה בשעה 19:43, צאת השבת לפי הלוחות הוא בשעה 20:19, ולפי תצפיות החברים צאת השבת צריך להיות בשעה 20:09. ובזמן זה אין סיכוי לראות שלושה כוכבים בינוניים במבט קל בשמים.

ג) ביחס לפסיקת הרמב"ם בהלכות תפילה (א, ז): "וכן תיקנו תפילה אחר תפילת המנחה סמוך לשקיעת החמה, ביום התענית בלבד, כדי להוסיף תחינה ובקשה, מפני התענית; וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי השמיים בעד השמש ונסתרה, לפי שאין מתפללין אותה, אלא סמוך לשקיעת החמה".

הרמב"ם אומר "וזו התפילה נקראת תפילת נעילה, כלומר ננעלו שערי השמיים בעד השמש ונסתרה", ובמלים אחרות, זמנה של תפילה זו לכתחילה הוא לאחר היסתרות החמה, ולכן קראו לה בשם תפילת נעילה, ומשתדלים לאחֵר תפילה זו ככל שניתן.

ד) קושיה נוספת שהעלה ר' איתמר כלפי דבריי היא, מדוע אני משתמש בתלמוד כדי להבין את רבנו הרמב"ם? והלא רבנו מורה לנו בתשובה המפורסמת שאין לפרש את החיבור לפי התלמוד. על כך השבתי לו שאיני הראשון שהחל לעיין בסוגיית התלמוד בעניין זה, ובמאמרי הראשון כמעט ולא התייחסתי לסוגיות התלמוד, ומאמרו של ר' איתמר הוא זה שאילצני לעיין בתלמוד ובדברי הרי"ף ולנסות ולהבין כיצד פסק רבנו.

זאת ועוד, תשובת רבנו בעניין הלימוד מן התלמוד נאמרה כתשובה למתנגדי הרמב"ם שסברו שאין לפסוק הלכה מרבנו לחלוטין, אלא יש צורך בכל דין ודין לפרש את הרמב"ם לפי התלמוד, ומטרתם האמתית הייתה להרחיק את ספר משנה-תורה מארון הספרים היהודי (וכתבתי על כך במאמרי על פסיקת הלכה כהרמב"ם). ולכן, אין להסיק מתשובה זו מסקנה, שרבנו ביקש למנוע אותנו לחלוטין מן התלמוד, ולאסור עלינו להיעזר בו כדי להבין את פסיקתו במקומות הבודדים שאנחנו נתקלים בקשיים.

ויתרה מזאת, ההלכה חייבת להיות מחוברת למציאות, ודומני שזה כלל לא פחות חשוב שרבנו מלמדנו. ולפי דעתי והבנתי אין סיכוי לראות שלושה כוכבים בינוניים שמונה-עשרה דקות לאחר היסתרות חרס השמש. ומדרך האחרונים לפסוק הלכות שמנותקות מהמציאות, ועלינו להתרחק מדרך זו ככל יכולתנו.

ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק

במהלך חילופי הדברים המכובדים שהיו ביני לבין ר' איתמר הי"ו, הגעתי כאמור למסקנה במחשבה ראשונה שהוא צודק. כאשר הבנתי זאת אמרתי לו שאני נכנע לדבריו, ופרסמתי מיד מאמר ב"אור הרמב"ם" שבו אני מודה שטעיתי והצדק עמו. ר' איתמר אמר שאין צורך להיכנע לדבריו, אך השבתי לו שכוונתי לדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש-המשנה (עמ' יג), וזה לשונו של הרמב"ם שם:

"אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברה, כגון אמרו: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' – כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שאלו האישים הגדולים החסידים המשכילים, המופלגים בחכמה שלימי הדעת, כאשר ראו דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר נכנעו וחזרו לדעתו, כל-שכן וקל-וחומר שאר בני-האדם, כאשר יראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש. וזהו דבר ה' 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף' [דברים טז, כ], ועל זה אמרו חכמים [אבות ה, ז]: 'הוי מודה על האמת', רצה לומר, אף-על-פי שאתה יכול לחלץ את עצמך בטענות ויכוחיות, אם תדע שדבר יריבך הוא האמת, אלא שטענתך נראית יותר מחמת חולשתו או בגלל יכולתך להטעות, חזור לדבריו וחדל להתווכח".

ובין אם אני צודק בעניין השקיעה ובין אם אני טועה, כל מי שרואה את עצמו כתלמיד הרמב"ם, ורוממות הרמב"ם ההלכתית או הפילוסופית בוקעת מגרונו, ייתן אל לבו בבקשה דברים אלה. כי לצערי נוכחתי לדעת, שלא מעטים מתלמידי רבנו המוצהרים שכחו דברים אלה, ואהבת האמת טרם חלחלה והפעימה את נפשם.

מעשה שהיה

לפני כעשר שנים השתתפתי בשיעור שמסר רב מסוים בהלכות שבת לאור פירושו של מָרי. אותו השיעור עסק בסוגיית השקיעה במשנת הרמב"ם, והרב הסתיר מתלמידיו את העובדה הפשוטה שמָרי סובר שניתן לאחֵר את כניסת השבת בחמש-עשרה דקות. כאשר שאלתי את אותו רב מדוע הוא קורא את הפירוש של מָרי ומסתיר מן התלמידים את שיטתו, הוא יצא מגדרו, ובייש אותי לפני כל הציבור. הוא דיבר אלי קשות, והוכיח אותי כיצד אני מעז לגלות זאת, ולהסתכן בכך שעם-ישראל יגיעו לידי חילול שבת?!

שתקתי ולא עניתי לדבריו, בסך הכל הייתי אורח באותו שיעור ולא רציתי להתווכח. אך הדברים נותרו רועמים במחשבתי, וכאשר אני עוסק שוב בנושא זה אני שם לב, כי שיטתו של אותו רב להסתיר את האמת גרועה לא פחות ואף יותר לפי שיטתו, מפני שהיא מקדימה את צאת השבת בחמש-עשרה דקות, כאשר אין ספק שאין שלושה כוכבים לא בינוניים ואפילו לא קטנים בשמיים! ואין מחלוקת בעניין צאת השבת שהיא לאחר צאת שלושה כוכבים בינוניים, וכן יש מחלוקת גדולה בעניין כניסתה. כלומר, הוא נזהר בעניין שבמחלוקת והפקיר את העניין שמוסכם לכל הדעות.

וחבל, היה יכול לדבר יפה כי הייתי אורח בסך הכל, ואולי הרגיש מאוים ממני, ואם היה יודע שאמרתי את דבריי רק מתוך אהבה לאמת ולדרכו של מָרי, היה מבין שאיני מתכוון חלילה לערער על מעמדו או כבודו בעיני הציבור, ומשיב בנחת וללא תוכחה שאיננה במקומה. וכנראה גם שכח לרגע קט את אמרת חז"ל: ומתלמידיי יותר מכולם...


#הלכה #לימודתורה #רמב#חברה

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!