ישנו מאבק איתנים הניטש בעולם היהודי במשך אלפי שנים, מאבק אשר משנה את פניו מבחוץ אך יסודות אותו המאבק במהלך הדורות נשארים דומים. המאבק מתחולל בין שתי קבוצות גדולות: הראשונה פועלת להתקרב לבורא-עולם ולחיות במציאות העולם הזה על-פי ציוויו והשנייה מחפשת להתרחק ממנו, לשלוט על המוני בני האדם ולנצלם לטובתם.
בתקופת משה רבנו היו אלה קורח ועדתו, בתקופת המשנה היו אלה התנאים שהלכו לפי תורת משה לעומת הצדוקים שהלכו לפי שרירות לבם, בתקופת הגאונים היו אלה הקראים שהמיטו חורבן ומחלוקות – ומשנת אלף ומעלה לערך לספירת הנוצרים, אז החל לדעוך אורם של חכמי בבל, ומרכזֵי התורה היהודיים עברו אט אט מערבה לאירופה, לספרד ולצפון-אפריקה. היו אלה חילונֵי אשכנז ותורתם, אשר סרו מדרכה הישרה והאמיתית של תורת משה.
הרמב"ם כתב על אותו העיוות של תורת משה בפירושו למשנה (גיטין ה, ח). המשנה שם עוסקת בסדר הקריאה בתורה של כהן, לוי וישראל, וכך אומר רבנו בביאור אותה המשנה:
"דע, שהדבר המפורסם בכל מקום הוא, שזה שהכהן קורא בבית-הכנסת ראשון, בין שהיה תלמיד-חכמים או עם-הארץ, בין שהיה שם מי שגדול ממנו בחכמה או שלא היה – הרי הוא דבר שאין לו שום יסוד בתורה כלל, ולא נזכר דבר זה בתלמוד, ואינו העניין המכֻוון אליו בהלכה זו. ואני מתפלא מאד שגם אנשי 'אלרום' [=בשם זה קראו בימי קדם לעמי צפון הים-התיכון (קאפח), ובנדפס כתבו האשכנזים בגאוותם 'ערי אדום' (ויקיפדיה)] נוהגים כן, על-אף היותם ניצולים ממגרעות המנהגות ומסברות האחרונים ותקנותיהם, ואין אצלם אלא דברים המתאימים ללשונות התלמוד [אנשי 'אלרום' אלה וודאי אין מקורם ב'ערי אדום' שכן מי שישווה את תורתם של חילונֵי האשכנזים שחיו בערי אדום, היא אירופה, לתורת האמת של הרמב"ם, יראה מיד כמה היא משובשת ורחוקה מלשונות התלמוד, ואף הינה ההיפך הגמור – שהרי בריבוי תורותיהם ושיטותיהם, הם המחריבים העיקריים של הדת היהודית, הם אלה שהחדירו כל מגרעת אפשרית לעולם המחשבה וההלכה היהודית, בין אם במנהגי טעות, ובין בסברות משובשות ותקנות החורגות מאמות-המידה של הפסיקה הנאמנה המיוסדת על תורת משה, זו אשר הועברה אלינו על ידי חכמי המשנה והגמרא] ואיני יודע מאין בא להם פגם זה [וודאי חדר להם הפגם הזה מהשפעותיהם ההרסניות של אותם חילונֵי אשכנז על העולם היהודי, והניסיון להחדיר את תורתם המשובשת לכלל עם-ישראל, כפי שהם פועלים עד היום].
הרמב"ם ראה את המשבר הגדול אשר עם-ישראל עומד בפניו, משבר שנבע ממגרעות המנהגות ומסברות האחרונים ותקנותיהם, אשר הרבה דברים אצלם אינם מתאימים ללשונות התלמוד. ולכן הוא חתר במשך כל ימי חייו לבסס את הלכותיה הפסוקות והאמיתיות של תורת האמת – אשר בה נצטווינו ללכת גם במציאות הקשה שבה האמת נעדרת – שהרי ללא ספר פסיקה אשר מורה ומאיר את הדרך לעם-ישראל, איך יוכלו מבקשי ה' באמת למצוא את דרך האמת, כאשר סביבם אלפי פסיקות גרועות ואף פגאניות שמבוססות על שקר והטעייה? וכאמור, מקור השקר וההתעייה הינו באותה המלחמה הקשה שהזכרנו בראש דברינו.
ולכן הרמב"ם ניער חוצנו לפני כ-850 שנה וכתב את הספר "משנה תורה", על אפם ועל חמת מינותם של אותם חילונֵי אשכנז, תורה שהיא סולת נקייה, תורה שסותרת כמעט בכל הלכה שנייה בה את פסיקות חילונֵי אשכנז הנלוזות והמתמיהות. תורת האמת של רבנו מנעה מחילונֵי אשכנז לממש את זממם שהוא לעצב מחדש את הפסיקה היהודית לפי שרירות לבם הרע, דהיינו להיות אלהים לעצמם ממש וללכת נגד התורה שנמסרה לנו על-ידי משה רבנו.
ואכן, תורת האמת שמסר לנו הרמב"ם פשטה בספרד ובכל צפון-אפריקה, וכצפוי, המרכז היהודי היחיד שהתנגד בכל כוחו לתורת האמת היה באירופה. חילונֵי אשכנז המשובשים פעלו רבות כדי להוריד את קרנה, ואף שלחו את הראב"ד ללמוד אותה ולכתוב עליה ספר השגות אך ללא הועיל, ומאותו ספר השגות אף נחשׂפת השקפתם הטמאה של אותם חילונֵי אשכנז.
ואכן שמם ראוי להם: "חילונֵי אשכנז", שכן אונקלוס בתרגומו – שאותו הם כל-כך התאמצו למחוק מתורת משה ובמקומו החדירו את ארסם המורעל עם פירושו המשובש והזר ליהדות של אלילם הגדול – קורא להם בדיוק כך: "חִלוֹנַי" וזה מה שהם באמת, זרים לבורא-עולם ולדרכו הישרה שהנחיל לנו על-ידי משה רבנו, על-ידי רבי הקדוש ורב אשי, ועל-ידי רבנו הרמב"ם.
והם בגאוותם שאינה יודעת שׂבעה קלקלו ויצרו חיץ בינם לבין בורא-עולם, חיץ שגרם להם למות במיליוני מיתות משונות ואכזריות (ועדיין הרשיעו ומרשיעים בגאון ליבם) ולא זאת ועוד אלא שהגדילו לעשות והפיצו את כפירותיהם על פני כל עולם היהדות. לשם כך הרא"ש נשלח לספרד, ועל-ידי יעקב בנו החדירו את מנהגי ההבל שלהם לספרד, ומאוחר יותר אף לתוך ספר הפסיקה ההלכתי שנקרא "שולחן ערוך" אשר דרכו חדרה השפעתם הטמאה לכלל ישראל.
ולאחר שהִתעו והכשילו את הספרדים והחריבו את תורת משה, וזאת בהלכותיהם הטמאות, הרחוקות מתורת משה כמרחק שמים מארץ, וכן בספרי האופל והמאגיה הארורים שלהם – הם הכחידו כליל את דרך האמת, ושרידי היהודים שגורשו בגירושי ספרד ופורטוגל, כבר נתטנפו מוחותיהם בכשפי המינות האשכנזית, והם הפיצו את טומאתם על פני כל הארץ.
היהדות החדשה אשר יצרו הרשעים האלה החלה לפוץ אפוא על פני כל הארץ, הרשעים הללו ניסו להצליח במה שנכשלו בו אנשי דור הפלגה: להילחם בבורא-עולם. ואף שאסונות וייסורים ניחתים עליהם, ואף שהם סובלים מחיי שפלות וביזיון, עדיין הם מתעקשים לטוח את עיניהם ולאטום את אוזניהם, עדיין הם מסרבים להבין שהם עובדים אלילים שרלטנים ומאוסים.
דעו כי עצתם תופר ודברם לא יקום ותכסיסיהם ושאיפותיהם לא יעלו בידם. הם לא יתמידו בשלטונם ובתעתועיהם אשר מסיתים ומדיחים את עמֵּנו מדרך האמת. נפילתם בֹּא תבוא והיא תהיה כואבת יותר מכל הפעמים הקודמות שבהן ניסו את בורא-עולם – ונענשו, וזאת מפני שבכל הפעמים הקודמות הם חזרו לאפלת מעלליהם ותעלוליהם, אך הפעם תורת האמת תעלה מעלה-מעלה ואורה לא יאפשר עוד לרשעים להתעות ולכזב ולתעתע בהמונים.
המוני התועים ייאלצו לשבור את גאונם, לכפוף את יהירותם, ולהשפיל את שחץ ליבם, והקב"ה יקבל אותם בתשובה. אך יהיו גם כאלה שילכו בשרירות ליבם הערֵל, בעיקר ראשיהם ומנהיגיהם אך לא מעטים גם מקרב ההמונים התועים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם – אלה ייזכרו לדיראון עולם, וראשיהם לא ייקראו עוד "חכמי וגדולי אשכנז" ואף לא "ראשוני אשכנז", אלא, לאחר שהאמת תרום הם יהיו סתם חילונֵי וזָרֵי אשכנז, כופרים ארורים שדינם נחרץ.
וכל אשר ניצל מרשת מינותם ושכלו עדיין פועל בקרבו, יתבונן בהם ובמעשיהם הרעים, וילמד ממה עליו לסור ולהתרחק. ואולי ישמעו הם את אותו הקול המהדהד בחלל העולם הקורא להם: "שובו בנים שובבים" ולא יהיו כאותו אחֵר שלא שב, שובו עכשיו, לפני שיהיה מאוחר.
המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי". ב-11 וב-18 ביוני 1965, בצמד טורים ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו וכי קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם: ”לשימוש יומיום של הדור... לא הצליחה לגבש לה מונח ראוי לגבי ניגודו של ה"דתי"... השלב האחרון בחיפוש אחרי מונח מתאים היא ה"חילוני", ואיני משוכנע שהוא "חידוש" טוב. אילו ידעו "חילוניים" מה עוללו לעצמם... אפשר לדבר על ספרות חילונית, על ערכים חילוניים, על…
שלום עדי,
האם תוכל להרחיב על מקור האמיתי של המושג "חילוני"? שהרי מדובר בחידוש עצום! הלא עד כה ידענו שהמושג פירושו מי שעושה את השבת חול?!
תודה רבה!