שנאת בני ישמעאל

הישמעאלים תמיד מחפשים דרכים להציק ולפגוע בעם-ישראל, ובשנים האחרונות הם אף מצאו דרך חדשה: הצתות. אם באמצעות שליחת בלוני תבערה וחבלה מעזה לעבר היישובים בעוטף עזה, ואם באמצעות הצתות מכֻוונות של יערות נפלאים ברחבי ארץ-ישראל. השריפות הקשות הללו מכלות שדות ועצים ובעלי-חיים, מזהמות את האוויר ואף מסכנות חיי אדם.


בעניין עוטף עזה: יחד עם רגש הסולידריות האמיתי שכולנו חשים כלפי תושבי יישובי העוטף, עלינו להזכיר להם שיש להם אחריות גדולה למצבם, ועליהם לערוך חשבון נפש עמוק. זכורני שהתארחתי בשבת-חתן ביישוב גדיד שבגוש קטיף כשבועיים לפני ההתנתקות, והנני זוכר את הפגנות התושבים יושבי העוטף בימי שישי בכניסה לגוש קטיף וקריאותיהם הבוטות לפַנות את היישובים הנפלאים שהיו בגוש (זכיתי להכיר את היישובים הללו ונופם במהלך שירותי הצבאי בגוש קטיף במשך למעלה משנה). יש לזכור זאת להם, עד שאותם תושבים יודו שהם טעו ויבקשו סליחה ומחילה מתושבי גוש קטיף שהגנו עליהם בגופם. ויתרה מזאת, עד היום אני שומע את תושבי העוטף אשר עדיין אינם מבינים עם מי יש להם עסק, ועדיין הם צועקים על הממשלה שתגיע ל"הסדר מדיני", הם עדיין חושבים שבגלל המצב הכלכלי הקשה בעזה הערבים שונאים אותנו ותוקפים אותנו – כאילו אנחנו גרמנו לעזתים לבחור בחמאס...


לשריפות הללו ולשריפות ביערות ארץ-ישראל אחראים בני דודנו הישמעאלים המסוכנים, אשר מאז ומעולם שנאו אותה שנאה תהומית, לא אכפת להם מארץ-ישראל ואפילו מסגד-אל-אקצא לא באמת מעניין אותם, כל טענותיהם ודרישותיהם להכרה מדינית ולהקמת "מדינה פלסטינית" אינן אלא אמצעים כדי להציק לפגוע ולכלות בעם-ישראל. גם "אהבתם" לאל-קודס וְלַמַסְגֵּפִים הטמאים בהר-הבית אינה אלא תרמית (יהודי תימן בתימן נהגו לשבש את שם המסגד ולקרוא לו בכינוי של גנאי: "מַסְגֵּף") – כי אם הם באמת היו אוהבים את ירושלים עיר-הקודש, הם היו שמחים ומעודדים את עם-ישראל להמשיך ולהפריח את השממה והחורבן שהם המיטו על ארץ-ישראל בכלל ועל ירושלים הקדושה בפרט במהלך ההיסטוריה.


א. שנאת בני ישמעאל


שנאת בנ