חוסר האונים מול טרור ההצתות

בתקופה האחרונה הישמעאלים מצאו דרך חדשה להציק ולפגוע בעם-ישראל, הם שולחים בלוני תבערה ובלוני חבלה מעזה לעבר היישובים בעוטף עזה. השריפות הקשות הללו מכלות שדות ועצים ובעלי-חיים, מזהמות את האוויר ומסכנות חיי אדם. החיים בעוטף עזה הפכו להיות בלתי נסבלים, ועל כולנו לקום ולזעוק על הממשלה הנרפית ו"הימנית" אשר מפנה עורף לאזרחיה, ומשיבה לשונאינו בהגבלת אזור הדייג או בהפצצת חתולים וחולדות בדיונות שוממות אשר מופגזות שוב ושוב, כדי לספק כותרות שצה"ל "תקף" בעזה.


יחד עם רגש הסולידריות האמתי שכולנו חשים עם תושבי יישובי העוטף, עלינו להזכיר להם שיש להם אחריות גדולה למצבם, ועליהם לעשות חשבון נפש עמוק. זכורני שהתארחתי בשבת-חתן ביישוב גדיד שבגוש קטיף כשבועיים לפני ההתנתקות, והנני זוכר את הפגנות התושבים יושבי העוטף בימי שישי בכניסה לגוש קטיף וקריאותיהם לפנות את היישובים הנפלאים שהיו בגוש (זכיתי להכיר את היישובים הללו ונופם במהלך שירותי הצבאי בגוש קטיף במשך למעלה משנה). יש לזכור זאת להם, עד שאותם תושבים יודו שהם טעו ויבקשו סליחה ומחילה מתושבי גוש קטיף שהגנו עליהם בגופם. ויתרה מזאת, עד היום אני שומע את תושבי העוטף אשר עדיין אינם מבינים עם מי יש להם עסק, ועדיין הם צועקים על הממשלה שתגיע ל"הסדר מדיני", ועדיין הם חושבים שבגלל המצב הכלכלי הקשה בעזה הם שונאים אותנו ותוקפים אותנו – כאילו אנחנו גרמנו לעזתים לשנוא אותנו.


לחורבן הקשה שפוקד את חבל ארצנו הדרומי אחראים בני דודנו הישמעאלים, אשר מאז ומעולם שנאו אותה שנאה תהומית, לא אכפת להם מארץ-ישראל ואפילו מסגד אל-אקצא לא באמת מעניין אותם, כל טענותיהם ודרישותיהם להכרה מדינית ולהקמת "מדינה פלסטינית" אינן אלא אמצעים כדי להציק לפגוע ולכלות בעם-ישראל. גם "אהבתם" לאל-קודס ולמסגדים הטמאים בהר-הבית אינם אלא תרמית, כי אם הם באמת היו אוהבים את ירושלים עיר-הקודש, הם היו שמחים ומעודדים את עם-ישראל להמשיך ולהפריח את השממה שהם הביאו על ארץ-ישראל בכלל ועל ירושלים בפרט במהלך ההיסטוריה.


א. שנאת בני ישמעאל


שנאת בני ישמעאל לעם-ישראל הייתה מאז ומעולם, הרמב"ם באיגרתו ליהודי תימן מלפני כ-850 שנים, מתאר את שנאתם לעם-ישראל, ואת רצונם העז להשפילנו להכניענו ולכלותנו, וכֹה דבריו שם (עמ' נג–נד):


"ואתם אחינו דעו, כי ה' השליכנו [בגלות] ברוב עווננו באומה הזו, כלומר האומה הישמעאלית רבת המשׂטמה לנו, והמתחכמים להרע לנו ולשנוא אותנו, כמו שֶׁיָּעַד לנו יתעלה 'וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים' [דב' לב, לא]".


כוונת הרמב"ם במה שהעתיק את הפסוק "וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים" היא לכך, שהם יושבים בכינוסי גדוליהם (כגון הליגה הערבית ודומותיה), ומתחבלים תחבולות היאך להגבילנו ולהציק לנו, ובמה יוכלו להבליט את השפלתנו, כידוע וכנהוג. בהמשך דבריו באיגרתו הוא כותב כך:


"ולא עמדה על ישראל כלל אומה יותר צוררת ממנה, ולא היה מי שהפליג [=שהִרבה] בהכנעתנו ובהשפלתנו וחיזוק שנאתנו כמותם, עד שדוד מלך ישראל כאשר צפה ברוח הקודש כל הרעות שיעברו על עם-ישראל, לא צווח ולא הֵילִיל ולא שִׁוֵּע בלשון כל האומה אלא מִמלכות ישמעאל, אמר 'אוֹיָה לִי כִּי גַרְתִּי מֶשֶׁךְ שָׁכַנְתִּי עִם אָהֳלֵי קֵדָר' [תה' קכ, ה]. והתבונן ייחודו את קדר מיתר בני ישמעאל, כי המשוגע [=כינוי לנביאם המפורסם] לדבריהם [=של הישמעאלים] אינו אלא מבני קדר כפי שמפורסם בייחוסו".


ה"משוגע" שנזכר בדברי הרמב"ם הוא כמובן מוחמד נביא האסלאם, וזה היה כינויו השגור בפי היהודים בארצות ערב, כינוי שמוחמד זכה לו בצדק רב בשל התנהגותו האלימה והבלתי צפויה. לפי המסורת, מוחמד נולד בשבט קדר שהוא שבט שנכלל בתוך אומת הישמעאלים, ודוד המלך רמז אליו ברוח קדשו כאשר אמר: אוי לנו לעם-ישראל על כך שגלינו מארצנו אל מלכות ישמעאל אשר מביאה עלינו אסונות, ובפרט שבט קדר שממנו יצא מוחמד.


ב. שקריהם וכזביהם של בני ישמעאל


אחת ההתמודדויות הקשות ביותר עם בני ישמעאל היא ההתמודדות עם שקריהם וכזביהם, הם מפיצים שקרים וכזבים וגורמים נזק אדיר לעם-ישראל. עד כדי-כך שהרמב"ם מתאר שאין בכוחנו לסבול עוד את שקריהם וכזביהם מרוב תסכול ועוגמת נפש, וכֹה דבריו:


"ואנחנו על אף היותנו סובלים את הכנעתם ושקריהם וכזביהם מה שאין ביכולת האדם לשאת, ונעשינו כמו שאמר הנביא: 'וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו' [תה' לח, יד], וכמו שהדריכונו החכמים ז"ל שנישא שקרי ישמעאל וכזביו בשמיעה ושתיקה, ותלו את ההערה על כך [=הראיה לכך] משמות בניו [של ישמעאל]: 'וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא' [בר' כה, יד], שמע ודום ושׂא".


הרמב"ם מתאר את דרך ההתמודדות עם שקריהם וכזביהם בתקופתו, הוא אומר שהדרך היחידה היא השתיקה, אין לענות להם מפני שהם לא "ישתכנעו" מֵאוֹר האמת. כל תקוותם ומאווייהם הם להחריב אותנו, ולכן אין עם מי לדבר... הרמב"ם מציע ליהודי-תימן פשוט לשתוק ומביא ראיה מפסוק בספר בראשית (כה, יג–יד):


"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל בִּשְׁמֹתָם לְתוֹלְדֹתָם בְּכֹר יִשְׁמָעֵאל נְבָיֹת וְקֵדָר וְאַדְבְּאֵל וּמִבְשָׂם, וּמִשְׁמָע וְדוּמָה וּמַשָּׂא". משמע ודומה ומשא היו מבניו של ישמעאל, ויש בהם רמז כיצד יש לנהוג עם בני ישמעאל בגלות הארוכה והקשה, משמע – לשמוע, דומה – לידום ולשתוק, ומשא – לשאת את הכנעתם והשפלתם בהשלמה.


ברם, למרות שעצתו זו נועדה ליהודים ששהו בגלות הארוכה במדינות ערב, לפעמים נדמה כי גם בארץ-ישראל בשנת תשע"ט יש לנהוג כן. בית המשפט העליון, בג"ץ, הפרקליטות, צמרת צה"ל, כלי התקשורת, ושאר מוקדי הכוח של השלטון ששולט היום במדינה – רובם המכריע נמנים על הצד השמאלי של המפה, ומול כל אמירה שיש בה להשיב מלחמה שערה לאויבנו הישמעאלים, הם מיד נעמדים על רגליהם האחוריות, פוסלים חוקים, ומבקרים בחריפות עזה את מי שמעז לומר דבר-מה נגד הערבים הנחמדים והמסכנים. רחמנים הם על האכזרים ואכזרים הם על הרחמנים.


אמנם, לזכות "השמאל" יש לציין, כי "הימין" בארץ-ישראל הביא עלינו בעיקר וויתורים מפליגים ומסוכנים, ופגע קשות בהרתעה של מדינת ישראל. לעומת זאת, דווקא "השמאל" ידע לטפל באופן נכון וקשה הרבה יותר בצוררים הישמעאלים. זכורני כיצד אולמרט היכה בחמת זעם את עזה במבצע "עופרת יצוקה", ובכל המבצע ההוא נהרגו כעשרה חיילים. לעומת זאת, נתניהו במבצע "צוק איתן" יחד עם בוגי יעלון, טיפל בצוררנו בכפפות של משי ובפחדנות גדולה, ובגלל פחדנותם וחששותיהם מפגיעה "מיותרת" בפלסטינים "חפים מפשע" נהרגו במבצע "צוק איתן" למעלה משבעים חיילים! כמו כן, לא אשכח את רעדו ומבטו המפוחד מאד של בוגי במסיבות העיתונאים שהיו במהלך המבצע, והוא הדין לנתניהו, רק שנתניהו למד משחק ויודע להסתיר היטב את פחדיו ופחדנותו.


ג. "אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה"


בהמשך דבריו הרמב"ם מוסיף להתייחס לעובדה שלמרות שאנחנו סובלים בשתיקה את הכנעתם והשפלתם של הישמעאלים, עדיין הם מתנפלים עלינו ומפגעים בנו. הרמב"ם גם מתאר את המציאות שהייתה בימיו וכל-כך נכונה גם לימינו אנו – ככל שאנחנו מתחננים אליהם ביד מושטת לשלום, כך הם מוסיפים ומעוררים עלינו סכסוכים ומלחמות:


"וכבר תִּרגלנו את עצמנו גדולים וקטנים לסבול הכנעתם, כמו שציווה ישעיה ואמר 'גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים' [נ, ו], ועם כל זה אין אנו ניצולים מתוקף צרותיהם והתנפלויותיהם בכל זמן, אלא כל מה שסבלנו והעדפנו להיות בשלום אִתָּם מעוררים עלינו סכסוכים ומלחמות, כמו שתיאר לנו דוד 'אֲנִי שָׁלוֹם וְכִי אֲדַבֵּר הֵמָּה לַמִּלְחָמָה' [תה' קכ, ז]".


במציאות עגומה זו, כל מה שנותר לנו לעשות הוא להתפלל לה' יתברך ש"מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" לפי מובנה הפשוט של הנבואה (יש' מט, יז). כלומר, יהי רצון שֶׁיִקְרַב היום שבו כל אלה שמחריבים ושורפים את מדינת ישראל האהובה, מקרב עם-ישראל ומחוץ לעם-ישראל, כולם ללא יוצא מן הכלל ייצאו ממנה ולא ישובו אליה עוד, ילכו ולא ישובו...


"כִּי כֹה אָמַר יְיָ גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ יִמָּלֵט, וְאֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ אֶת בְּשָׂרָם וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן, וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְיָ מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב" (יש' מט, כה–כו).


תמונת שער הרשומה מאת הארכיון הפדרלי של גרמניה, רישיון: CC-BY-SA 3.0.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!