חומרתה העצומה של ההגשמה

עודכן: 12 באוג׳ 2021

במורה (א, לו) רבנו מבאר את חומרתה העצומה של ההגשמה. נושא זה חשוב מאין כמותו אף שאין לו כמעט שום התייחסות בדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, ולא בכדי, כי ראשיה של הדת החדשה הזו לפני כאלף שנה: רש"י וחבר מרעיו, היו מגשימים ומינים, ואם הייתה התמקדות ולוּ מעטה בעניין חשוב ומהותי זה, הייתה נחשפת לעיל כל מינותם וסכלותם של חכמי-יועצי-אשכנז, ובראשם רש"י הטיפש והסכל אשר אין הזיה שבה הוא לא נחבל.


למעשה, רבנו עוסק בהרחקת הגשמות לא רק בפרק לו, אלא הוא ייחד לעניין זה כמעט את כל חלקו הראשון של ספרו מורה הנבוכים! מכל מקום, בפרק לו, רבנו מבאר באופן ממוקד את חומרתה העצומה של ההגשמה. חשוב מאד לציין, כי ללא הבנת היסוד החשוב הזה, ללא שינונו וללא צריבתו בתודעה האנושית, אי אפשר להימנע מן ההגשמה, שהרי עולמנו הוא עולם חומרי, וקשה מאד לאדם לתפוש במחשבתו עניינים מופשטים, אלא-אם-כן הוא מכשיר את עצמו לכך, ומאלף ומחנך את עצמו להבין עניינים המנותקים מן החומר.


כל-שכן וקל-וחומר אם לצד העדר שינון ולימוד הרחקת הגשמות, משלבים חכמי-יועצי-אשכנז למיניהם פרשנויות מגשימות מתועבות, אשר מתארות את בורא-עולם כבעל רגשות או כבעל מגרעות או כבעל מאפיינים אנושיים מסוגים שונים, שהרי כל התיאורים והתפישות המחשבתיות השגויות הללו מובילים להגשמה קל מהרה, שהרי כאמור, עולמנו הוא עולם חומרי, ואם לא נתאמץ מאד להרחיק את ההגשמה משכלנו, ניכשל בה בוודאות.


ואצרף דוגמה אחת לסכלות ולטמטום נורא ואיום, והיא מחולה רוח מפורסם ששמו קוקו, אשר היה ראוי להסגר במוסד סגור ונעול לחולי נפש, שהרי הבהמה התועה הזו הכשיר את ההגשמה, וטען שאין שום חשיבות לאופן שבו האדם תופש את בוראו, העיקר שהוא סבור שיש אלוה... והרחבתי בביאור חומרת הזייתו הזו במאמרי: "קמצוץ מתבשיליו של הקוקו".


ויש עוד דוגמאות רבות מרש"י – ראש פרשני ההגשמה, אך לא אאריך בדוגמאות, שהרי כבר ייחדתי לסכלות ולמינותו של רש"י סדרה שלמה בפני עצמה, ואין צורך לחזור על הדברים.


א. חומרתה הגדולה של העבודה-הזרה


נחל אפוא את מסענו להרחקת הגשמות, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו):


"עתיד אני לבאר לך כאשר אדבר על התארים [לקמן במורה פרק נד ואילך], באיזה אופן נֶאֱמָר בה' שרצוי לפניו דבר פלוני או מכעיסו ומחרה אפו [דהיינו, שכל תארי הכעס והחרון שנאמרו ביחס לה' יתעלה אינם מעידים על כעס וחרון שנובעים מתכונה רגשית-אנושית, אלא מדובר בהשאָלה ספרותית אשר מבטאת את יחסו של הקב"ה לאותם עניינים או לאותם בני אדם], אשר באותו העניין [=לפי אותן ההשאָלות הספרותיות] אומרים באחדים מבני אדם כי ה' רצה להם [=שהם רצויים לפניו] או חרה בהם או כעס [=שאינם רצויים, כגון אהרן ומרים בעקבות דבריהם על משה רבנו], ואין עניין זה מטרת פרק זה, אלא מטרתו מה שאומר בו".


נמצא, כי אין עניין מטרת הפרק הזה לעסוק בתארי הכעס והחרון אשר נאמרו ביחס ל"אחדים מבני אדם" אלא ביחס לאומה שלמה. כלומר, התארים הנדונים בפרק הזה לא נועדו לתאר את יחסו של הקב"ה למעשים מסוימים של אנשים יחידים, אלא לתאר את יחסו של הקב"ה לעבודה-זרה באופן כללי ונרחב כדי ללמדנו על חומרתה של העבודה-הזרה בדת משה.


והנה לפניכם המשך דברי רבנו שם:


"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".


דברי רבנו ברורים ומלמדים על חומרתה הגדולה של העבודה-הזרה, ובמקומות רבים רבנו נלחם מלחמת-חורמה בעבודה-הזרה ובגרורותיה, וראוי לציין את היסוד הגדול אשר עליו הוא חוזר כחמש פעמים בספרו מורה-הנבוכים ואשר לפיו, הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה (וראו ספרי "אפיקים להרמב"ם", עמ' 108).


נעבור עתה לדון בנקודה מסוימת בתוך דברי קאפח השכיר, וכך הוא אומר שם:


"על קטע זה שואלים כמעט כל מפרשי רבנו, הלא כתוב: 'וַיִּחַר אַף יְיָ בְּמֹשֶׁה' [שמ' ד, יד], 'וַיִּחַר אַף יְיָ בָּם וַיֵּלַךְ' [במ' יב, ט], ועוד, ואלה אינן בעבודה-זרה, וכל אחד מתפתל בתחבולות לתרץ, ועד אחרון ר' אבן-שמואל מתרץ במחי-יד שדברי רבנו אמורים בחרון על אומה שלמה ולא על יחידים. וכשאני לעצמי כל התירוצים הללו לא מצאו מסילות בלבבי, והקושייה היא כל-כך פשוטה עד שלא ייתכן שהיא קושיה, אלא שאיני יודע היאך אינה קושיה".


ובכן, מדבריי לעיל עולה, שצדק אבן שמואל בתירוצו, ואין זה תירוץ "במחי יד", שהרי רבנו מסביר בתחילת דבריו במפורש שהוא אינו עוסק לקמן ב"אחדים מבני אדם" שנאמר בהם לשון חרון-אף וכיו"ב. אך קאפח השכיר לא הבין שהתשובה נמצאת בתוך דברי רבנו בסמוך.


***

אמנם, יש לשים לב כי יש שלושה מקומות בתורה אשר נאמר בהם לשון חרון-אף, ואשר ניתן להקשות מהם לכאורה על הכלל שכולל רבנו בדבריו לעיל:


1) בתבערה נזכר לשון חרון-אף, אך בשלושת הפסוקים שמתארים את ההתרחשויות שם לא נאמר שלא מדובר בעבודה-זרה כך שאין ראיה משם נגד רבנו בהכרח, והנה הפסוקים:


"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְיָ וַיִּשְׁמַע יְיָ וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ יְיָ וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה, וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל יְיָ וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ יְיָ" (במ' יא, א–ג).


ובהמשך נבין מדוע התאוננו העם, ומדוע התורה לא גילתה לנו את הסיבה להתאוננות.


2) מיד בהמשך הפרק שם, מסופר על התאווה שאחזה בעם-ישראל לבשר, ונאמר שהתאווה הזו נבעה מן האספסוף שנספח לעם-ישראל בצאתם ממצרים, והנה כמה מן הפסוקים:


"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר, זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים [...] וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ וַיִּחַר אַף יְיָ מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע [...] וַיֹּאמֶר יְיָ אֶל מֹשֶׁה [...] וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאָזְנֵי יְיָ לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם [...] לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם [...] עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְיָ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם [...] הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְיָ חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְיָ בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים, מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת".


נשים לב, כי בתוך הסיפור הזה נאמר שהתאווה לבשר הייתה רק תירוץ לשאיפת האספסוף והעם הנגררים אחריו לשוב למצרים האלילית ולמרוד בה' יתעלה: "יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְיָ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם". ובמלים אחרות, התאווה לבשר הייתה רק תירוץ לסטייה אחר עבודה-זרה.


ועתה לקשר שבין פרשת קברות התאווה לבין פרשת התבערה שנזכרה בנקודה הראשונה: נראה לי ברור, שלא לחינם לא נזכרה בתורה הסיבה להתאוננות בפרשת התבערה, וזאת מכיוון שפרשת התבערה נסמכה לפרשת קברות התאווה. כלומר, התורה סמכה על תבונתנו, דהיינו על-כך שנסיק מסמיכות הפרשיות שהן נבעו מאותו שורש פורה ראש ולענה – עבודה-זרה. ובמלים אחרות, כמו שפרשת קברות התאווה נבעה מעבודה-זרה, כך פרשת התבערה נבעה מעבודה-זרה ומשאיפת האספסוף והעם הנגררים אחריהם לשוב למצרים האלילית: "יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת יְיָ אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם".


3) הפרשה השלישית בתורה שבה נאמר לשון חרון-אף היא פרשת המרגלים, והנה כמה פסוקים מתוך דברי משה רבנו אשר מסכמים את הפרשה הזו (במ' לב, יג–טו):


"וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְיָ, וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְיָ אֶל יִשְׂרָאֵל, כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה".


גם בעוון הזה של הוצאת דיבת הארץ רעה ומרידה חמורה בה' יתעלה ובייעודו של עם-ישראל, הפסוקים מורים על-כך שהעוון הזה נבע מעבודה-זרה – אחרת מדוע נזכרו אבותיהם של החוטאים? דהיינו אבותיהם עובדי האלילים שהיו במצרים ולא זכו לצאת משם? ומדוע נאמר: "תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים"? דהיינו מדוע נזכר שהעם שיצאו ממצרים למדו מאבותיהם והלכו בדרכי אבותיהם החטָּאים ועובדי האלילים שמתו במצרים? ומדוע נאמר על המרידה החד-פעמית לכאורה הזו, כלומר, מדוע נאמר על הסירוב לעלות לארץ-ישראל לשון כללי מאד של מרידה, לשון שמתאים מאד לעבודה-זרה: "כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו"? ברור אפוא, שגם העוון הזה של שנאת ארץ-ישראל והמרידה בה' יתעלה נבע מריקבון העבודה-הזרה שפשׂה בעם.


ועוון המרגלים דומה מאד לעוון שנאת ארץ-ישראל של המינים וצאצאיהם באירופה ערב מלחמת-העולם-השנייה, כי גם סירובם העיקש של יהודי אירופה לעלות לארץ-ישראל, למרות האזהרות והסכנות הברורות, אף הוא נבע ממינות ואלילות שמוצאה בתועבות הגויים, ואשר חדרה והִכתה שורשים עמוקים מאד בלב האומה. והמינות הזו כידוע היא העבודה-הזרה החמורה ביותר (ובהמשך נראה את דברי רבנו המבארים היטב את העניין הזה).