חודש מרחשוון והמנהגים שנקשרו במים

פרשנויות ודרשות רבות נאמרו על מקור השם "חשוון", וביניהן גם אמונות תפלות. בתלמוד הירושלמי נאמר (ר"ה א, ב): "שֵׁמות חודשים עלו בידם מבבל [...] ירח בול [הכוונה למרחשוון] שבו העלה נובל, והארץ עשויה בולות בולות, ובו בוללים לבהמה מתוך הבית".


כאמור, פירושים שונים הובאו למילה "בול": נובל – תחילת השלכת; בולות – האדמה הופכת לגושי עפר מפוררים; "בול" מלשון בלילה, כלומר בחודש זה בוללים לבהמה את מזונה משום שאין לה מרעה. עוד פירשו לפי מצלול המילה אשר נשמע כמו מבול, כי בחודש מרחשוון החל המבול ומתחילים גשמי היוֹרה. וכן מלשון "יבול", כי בחודש זה מסתיים איסוף התבואה. יהונתן בן עוזיאל מתרגם במלכים א (ו, לח): "ירח בול" – "ירח מיסף אבביא", דהיינו החודש שבו תם איסוף הפירות.


יהודי תימן הוגים את שם החודש במילה אחת "מְרַחשְׁוָן", כלומר החודש השמיני (מְרַח-שְׁוָן), אולי מפני שהבינו שאין טעם להתחכם בדרשות כפי הירושלמי לעיל.


ובחג נידונין על המים


מנהג חיבוט הערבה בהושענא רבה והתפילה על הגשם (תיקון הגשם) הם ביטוי למשאלות ליבנו. למסתכל מן הצד, חובטי הערבה על הקרקע נראים כאחוזי טירוף, וישנם רבים החובטים בתנועות אלימות, וקשה שלא להיזכר בזקני תימן העדינים שחבטו קלות ולא יותר משלוש פעמים. בילדותינו ניצלנו את מנהג חיבוט הערבה והיכינו מכת מרדות את ספסלי בית-הכנסת, אף הקפדנו לברור את הענפים הקשים והחזקים של הערבה, והוצאנו את מרצנו בחבטות לקול גערתם של הזקנים, ההמומים מהתרבות שלא הכירו ולא רצו להכיר.


פעולת חביטת הערבה על הקרקע היא סמלית, ומבטאת כאמור את משאלת הלב של עם-ישראל שהשנה הבאה תהיה טלולה וגשומה כדי שהיבול יצמח לברכה, בבחינת "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" (דברים יא, יד). כל זאת כמובן בכפוף לתנאי "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" (שם יא, יג).


בתלמוד נאמר (יומא כא ע"ב): "במוצאי יום טוב האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה, נוטה לכיוון צפון – עניים שמחין ובעלי בתים עצבין, מפני שגשמי שנה מרובין ופירותיהן מרקיבין. נטה כלפי דרום – עניים עצבים ובעלי בתים שמחין, מפני שגשמי שנה מועטין ופירותיהן משתמרין. נטה כלפי מזרח – הכל שמחין. כלפי מערב – הכל עצבין דאזיל ואתי כדיקלי ואבדורי לא מבדר [כלומר העשן היה מתנועע כמו עץ הדקל ברוח אבל לא מתפזר]". ההסתכלות בכיוון העשן נועדה לשם הבנת כיוון הרוח המביאה ענני גשם ואין כאן שום מעשה ניחוש או כישוף.


מנהג ההקפות בהושענא רבה שבו מקיפים את התיבה עם ארבעת-המינים בתוספת עלי ערבה (מספיק בד אחד של ערבה) הוא זכר להקפת המזבח במקדש. בהשפעת הקבלה, מן המאה הט"ז אומרים סליחות ותוקעים בשופרות, וכן נהגו ללמוד תורה בבית-הכנסת כל הלילה כדי לכפר על כל הזמן שבזבזו בהבלי הזמן במשך השנה, וגם כדי שמצות לימוד התורה תשמש בעבורם ככפרת עוונות. זאת מתוך אמונה מוזרה שבליל הושענא רבה הוא ליל חיתום הדין, ולא היא, שהרי אמרו חכמים במשנה: "ובחג נידונים על המים" (ר"ה א, ב). ביום הכיפורים נסגרים פנקסי השנה שחלפה והחשבון הבא הוא המים, והיות וגלוי לפניו יתברך שהאדם מועד לעולם, לכן אומרים מיד בסיום תפילת הנעילה לפני תפילת ערבית "והוא רחום יכפר עוון".


בתלמוד נאמר (סוכה נא ע"א): "מי שלא ראה שמחת בית הַשְּׁאוּבָה [לא שואבה] לא ראה שמחה מימיו". שמחה זו של שאיבת המים ממעיין השילוח שסיפק מים לעיר ירושלים באותם הימים, באה לתת ביטוי לסיום השנה החקלאית ולעורר את הלבבות להתפלל לגשם שכל כך זקוקים לו. חיבוט הערבה ושפיכת המים במקדש שימשו ביטויים סמליים למשאלת לב זו.


גם ביום הכיפורים, לאחר שיצא הכהן הגדול מן ההיכל בתום סדר העבודה, הוא התפלל תפילה קצרה על הגשמים (יומא נג ע"ב): "יהי רצון שתהא שנה זו גשומה". וכבר בראש השנה התפללו על המים כמסופר בנחמיה (ח, א–ג) שם נאסף העם בראש השנה, וקראו בתורה ברחוב שלפני שער המים, כדי שהעם ישוב בתשובה: "וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה [...] לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי [...] וַיִּקְרָא בוֹ [...] מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם".


נראה שהייתה מסורת עתיקה לקרוא בספר התורה באחד לחודש השביעי "לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם". וכיום נותר בראש השנה מנהג ה"תשליך", שהוא אולי שריד למנהג התפילה, אך הוא התרחק מאד מהמקור ולבש צורה חדשה לחלוטין בהשפעת הקבלה.

0 צפיות
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה. ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל הדעות והרעיונות במאמרים ובסרטונים הם על דעת מחבריהם ובאחריותם.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי האמת הללו של מָרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה:

"שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!