בימי קדם הייתה עבודה-זרה מאד מפורסמת לאליל ששמו היה "מולך". עבודה-זרה זו הייתה מאד-מאד פופולארית כבר בזמן מתן תורה והיא הוסיפה להשחית את העולם במשך אלפי שנים לאחר מכן. המולך היה שיקוץ בני עמון, וכמו שנאמר במלכים א (יא, ז): "וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מ"א יא, ז) או בשמו הנוסף מילכום: "וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן" (מ"ב כג, יג).
במאמר זה נסקור את המקורות המרתקים בעניין העבודה-הזרה הזו, ובמהלך הלימוד עליה נלמד יסוד חשוב מאד בעניין חובתנו העצומה והבלתי-מתפשרת שהיא גם "מטרת כל התורה וצירה אשר עליו היא סובבת": להשחית ולכלות ולבער מקרבנו בכל דרך אפשרית את עקבותיה של העבודה-הזרה, וכלשון רבנו במורה שם (ג, לז): "סילוק עבודה-זרה ומחיית עקבותיה". ועל היסוד היסודי הזה ראו: "הציר שעליו סובבת התורה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה".
במהלך הלימוד על חובת עקירתה השחתתה ומחייתה של עבודת-המולך ועבודה-זרה בכלל, נלמד על העניין המרכזי שמובא במאמר זה, והוא: חובת השלילה והבעיטה באיומי המינים.
א. מקבץ המקורות
נחל אפוא במשנה שבמסכת סנהדרין (ז, ז):
"הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך, אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש".
כלומר, הנותן מזרעו למולך אינו חייב אלא עד שיבצע טקס פגאני שבו הוא מוסר את בנו לכומרים, והם נותנים לו בזה את רשותם להעביר את בנו באש. לאחר-מכן הם משיבים לו את בנו, והוא מעביר אותו באש, ובפיהמ"ש שם רבנו מסביר מהי ההעברה הזו באש, וכֹה דבריו:
"העברה זו אינה שריפה כמו שחשבו אנשים רבים מאד [אפשר לתרגם 'המון' וקאפח תרגם 'אנשים' מפני שרבנו לא התכוון לעמי הארצות, אלא לכסילים המלומדים], אלא הנכון הוא שהם מבעירין אש ומלהטין אותה מאד לאותו הנעבד הידוע שכך היא דרך עבודתו, והיה שמו מולך, ואחר כך לוקח מקצת בניו ומוסרו ביד המתעסק בעבודות אותו הנעבד, ואחר כך מעבירו על האש מעֵבר לעֵבר. הרי אם עשה כן חייב סקילה. ומתנאיו שימסור ויעביר מקצת זרעו, שהרי אמר ה' יתעלה 'וּמִזַּרְעֲךָ' [ויק' יח, כא], ולא כל זרעך. ואם עשה כמעשה זה לנעבד משאר הנעבדים אינו חייב מיתה לפי שאין זו אלא עבודת המולך. זהו המתברר מלשון התלמוד".
נמצא, שההעברה הזו היא העברה על-גבי האש, מבלי שהאש מספיקה לשרוף או אפילו ללחך במעט את האב או הבן. כלומר, נראים הדברים שהאב היה נושא את בנו התינוק בידיו ועובר בקלות ובמהירות מעל המדורה, כך שהאש לא הזיקה לו או לבנו במאומה – שהרי לקמן נראה שרבנו פוסק: "לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהן ובנותיהן לעבודה-זרה אחרת, אלא בהעברה בלבד הייתה עבודת זה ששמו מולך". כלומר, האש לא הספיקה אפילו ללחך מעט.
נמשיך עתה בסקירת המקורות ונעבור לעיין ב"ספר המצוות" (לאווין ז):
"והמצוה השביעית, האזהרה שהוזהרנו מלמסור מקצת בנינו לנעבד המפורסם בזמן מתן תורה שהיה שמו מולך, והוא אמרוֹ יתעלה: 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' [ויק' יח, כא]. והייתה עבודת אותו האליל כמו שנתבאר בשביעי דסנהדרין [סד ע"ב], שמבעיר אש ומלבה אותה, ולוקח מקצת בניו ומוסרו בידי המתעסק בעבודת אותו הנעבד, ומעבירו על אותה האש מצד לצד [ובהמשך יתברר שהוא נושא את בנו בידו], וכבר נכפל הלאו על מעשה זה ואמר לנו: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' [דב' יח, י]. והעובר על לאו זה במזיד חייב סקילה, וכרת אם לא נסקל, ובשוגג חייב חטאת קבועה, וכבר נתבארו דיני מצוה זו בשביעי דסנהדרין".
ועתה נעבור לפסקי רבנו בעניין המולך בהלכות עבודה-זרה (ו, ד–ז):
[ד] "הנותן מזרעו למולך ברצונו בזדון חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה. ואם עשה בעדים והתראה נסקל, שנאמר: 'אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן' [ויק' כ, ב]. ואזהרה שלו מנין? שנאמר: 'וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ' [ויק' יח, כא]. ולהלן הוא אומר: 'לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ' [דב' יח, י]".
[ה] "כיצד היו עושין? מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכומרין עובדי האש, ואותן הכומרין נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותן, ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכומרין, ומעבירו ברגלו מצד לצד אחֵר בתוך השלהבת, לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהן ובנותיהן לעבודה-זרה אחרת, אלא בהעברה בלבד הייתה עבודת זה ששמו מולך. לפיכך העושה עבודה זו לעבודה-זרה אחרת חוץ ממולך – פטור".
[ו] "אינו חייב כרת או סקילה עד שימסור למולך ויעבירו ברגלו באש דרך העברה. מסר ולא העביר, העביר ולא מסר, או שמסר והעביר שלא דרך העברה – פטור. ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתו, שנאמר: 'כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ' [ויק' כ, ג] – מקצת זרעו לא כולו".
[ז] "אחד זרע כשר ואחד זרע פסול, אחד בניו ובנותיו ואחד בניהם ובני בניהם – על כל יוצאי ירכו הוא חייב מפני שהן זרעו. אבל אם העביר אֶחָיו או אחיותיו או אבותיו או שהעביר עצמו – פטור. העביר אחד מזרעו והוא ישן או שהיה סומא – פטור".
ב. תכסיסי כומרי העבודה-הזרה
בפרק זה נעיין במובאות מתוך המורה שעוסקות בעבודת המולך. נלמד מהן על תכסיסי עובדי האלילים להחדיר השקפות מינות, ואף נחל ללמוד על האופן שבו יש להתייחס לאיומיהם.
נחל אפוא בדברי רבנו במורה (ג, לז):
"וממה שנעיר עליו הוא, שאותם מניחי ההשקפות הכוזבות, אשר אין להן יסוד ואין תועלת בהן, מצאו תחבולה לביסוס [ולהחדרת] אמונתם, בכך שהפיצו בין בני אדם שמי שלא יעשה את אותה הפעולה המשרישה את אותה האמונה, תחול בו מכה פלונית. ופעמים תחול מכה במקרה באחד הימים על איזה אדם, ויחשוב על אותה הפעולה [=יחשוב שהימנעותו מפעולת העבודה-הזרה היא זו אשר גרמה לכך שחלה בו מכה פלונית] וילך אחרי אותה ההשקפה".
נמצא, שהתכסיס המרכזי של כומרי העבודה-הזרה הוא לפזר ולהחדיר איומים, שכל מי שלא יבצע את עבודתה – יסבול מנזקים ופגעים שונים, כמו שמאיימים בימינו על מי שלא ילך לאומן בראש-השנה שלא תהיה לו שנה מוצלחת ולא ימולאו בקשותיו, או שמאיימים שמי שלא ילך להתחנן אצל שיקוץ שמעון במירון שיפסיד את ההזדמנות להיוושע, או שמאיימים שמי שלא יכוון בתפילת הפרנסה שלא יזכה לפרנסה טובה באותה השנה, או שמאיימים שמי שיניח תפילין בחול-המועד חייב מיתה, או שמאיימים שמי שיגזוז את שערות בנו לפני גיל שלוש שנים בטקס החאלקה עלול לגרום לבנו נזק, או שמאיימים שמי שיפכור את ידיו יביא על עצמו את מידת הדין, או שמאיימים שמי שיזרוק את ציפורניו מתחייב בנפשו, או שמאיימים שכל מי שלא כורע ומשתחווה לאליליהם המינים המשוקצים יביא על עצמו כיליון והשחתה, ועוד-ועוד.
והנה לפניכם המשך דברי רבנו במורה שם (ג, לז) בעניין הכומרים מהלכי האימים:
"וכבר ידוע מטבע בני האדם בדרך כלל, כי חרדתם ופחדם הגדול אינו אלא על אבדן הממון והבנים, ולפיכך פרסמו עובדי-האש באותם הזמנים כי כל אשר לא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו. ואין ספק כי בגלל המפגע [המחריד] הזה מיהר כל אחד לעשותו, ברוב החמלה והחשש על הבנים וכן בשל פשטות הפעולה וקלותה – לפי שאין שם [צורך לעשות] מאומה אלא העברתו על האש [=בלי שום פגע], ובפרט בהיות עניין הבנים הקטנים מסור לנשים, וידוע מהירות התפעלותן וקלות דעתן בדרך-כלל [כלומר, היו בימי רבנו גם נשים משכילות וצדיקות]. ולפיכך התנגדה התורה למעשה הזה מאד, ונאמר בו מן החיזוק מה שלא נאמר בשאר מיני עבודה-זרה: '[וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ] לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי' [ויק' כ, ג], ואחר-כך הודיע נביא האמת בשם ה' יתעלה ואמר, כי הדבר הזה אשר אתם עושים כדי שיחיה הבן, במעשה הזה ישמיד ה' את עושהו וִישָׁרֵשׁ [=יעקור לחלוטין, יעקור מן השורש] את זרעו, אמר: 'וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ [וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם]' [ויק' כ, ה]".
הנה למדנו, כי דווקא בעשיית המעשה אשר בו העושה מקווה להינצל מן הנזקים, דווקא במעשה הזה יחולו בו כל הנזקים שהוא ייחל להינצל מהם ואף נזקים נוראים נוספים. וכן הוא הדבר ביחס לכל אותם האיומים של הכומרים הפגאניים שנזכרו לעיל, דווקא עשיית המעשים הללו, שהם מאיימים עלינו שחובה לעשותם אחרת לא נזכה לתשועה – דווקא בעשייתם נגרום לכך שיחולו בנו כל אותם הפגעים והאסונות, ודווקא בהם יתנפצו כל תקוותינו אל הסלע.
וראו נא גם את דברי בעניין הנורא הזה, במורה (ג, ל), בשתי הפְּסקות הבאות:
"אם תתבונן באותן ההשקפות הקדומות הרעות, יתבאר לך כי הדבר המפורסם שהיה אצל כל בני אדם, הוא שבעבודת הכוכבים תתיישב הארץ ותדושן האדמה, והיו חכמיהם [...] מוכיחים בני אדם ומלמדים אותם כי עבודת האדמה, אשר בה קיום מציאות האדם, לא תצלח ותהיה כפי רצון [האדם] כי אם כשתעבדו את השמש והכוכבים, ואם תכעיסום בְּמִרְיֵכֶם תישּוֹם הארץ ותיחרב. [...] תמצא לשון זה מדברי ה'צאבה', אמרו: כל החכמים הקדמונים ציוו [...] ומן ההבטחות על כך אריכות ימים ומניעת הייסורין, וסילוק החולאים [...]
וכאשר נתפרסמו הדברים הללו עד שנחשבו לאמת, ורצה ה' יתעלה ברחמיו עלינו למחות את הטעות הזו מלבנו, ולסלק את היגיעה מגופותינו בביטול אותם המעשים המייגעים שאינם מועילים ונתן לנו את התורה על-ידי משה רבנו, הודיענו [...] שעבודתם [היא] הסיבה לעצירת הגשמים וחורבן הארץ ולא תצמיח מאומה, ויבלו פירות האילנות, ויחולו פגעים בכל המצבים, ויארעו מחלות בגופות, ויתקצרו החיים [...] היפך מה שהיו מטיפים בו עובדי עבודה-זרה לבני אדם כדי שיעבדום, כי יסוד התורה ביטול אותה ההשקפה ומחיית עקבותיה".
נמצא, שדווקא בהישמעות לכומרי העבודה-הזרה תֹּאבַד התקווה ויחולו הפגעים והאסונות.
והנני נזכר בברלנד הטמא, אשר נוהג עד עצם היום הזה להלך אימים על משפחות שבניהם תלויים בין החיים לבין המוות, ומתעתע בהם שיש בכוחו לרפא את בניהם תמורת עשרות אלפי שקלים, ושאם לא ישלמו לו ולבריוניו, ושאם הוא לא יבצע את התיקונים הפגאניים הנדרשים – בניהם או בנותיהם ימותו בוודאות, ולכן הוא תקוותם היחידה להצלת בניהם ובנותיהם. ואותם אומללים כסילים ונבערים מדמים לעצמם שאם הם לא ישלמו את האתנן המופקע לברלנד המכשף ולבריוניו הארורים, הם נמנעים מעשיית השתדלות להציל את בנם, והואיל והם אינם מסוגלים לחיות עם המחשבה הזו, הם משלמים, אך בניהם או בנותיהם מתים.
הם אינם מבינים שדווקא הפְּנייה הזו לברלנד המכשף ולדומיו מן המכשפים האורתודוקסים למיניהם, ויש רבים מאד כמו ברלנד אשר מנצלים עד תום את האומללים – דווקא בפנייתם לתהו להבל ולמינות, הם גוזרים על בניהם או בנותיהם מיתה. ועליהם לנהוג כפי שנהג דוד המלך כאשר בנו נטה למות, ובעניין זה ראו: "תורה מגנא ומצלא: התורה מגינה ומצילה?".
"בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ" (מש' א, כז–כט).
ג. לבעוט באיומי כומרי העבודה-הזרה!
כאמור וכידוע, התורה קידשה מלחמת חורמה באלילות ובמאגיה שהיא שורש האלילות – ולכן הקב"ה אסר ושלל לחלוטין את כל הפעולות שכומרי ההבל מחייבים לעשותן כדי שירד עלינו שפע וטובה לפי דמיונם. ברם, הקב"ה לא רק ציווה לשלול על הסף את הזיותיהם הפגאניות של הכומרים, הוא הוסיף וקבע לנו מצוות-קנאה לה' יתעלה, שתכליתן היא להשמיד ולהכרית ולעקור ולבער את האלילות ממעשינו וממחשבותינו – והמאפיין המרכזי אשר עובר כחוט השני ברבות ממצוות-הקנאה היסודיות והנשׂגבות הללו הוא: עשיית הפעולות ההפוכות והמנוגדות בתכלית הניגוד לפעולות שהורו לעשות כומרי העבודה-הזרה. כלומר, רק בעשיית הפעולה ההפוכה מהוראת כומרי העבודה-הזרה, רק בדרך זו של בעיטה באיומיהם ובהזיותיהם, רק בדרך נחרצת ומשברת ומנתצת זו – נצליח לבער מקרבנו את ההזיות, ולעבדו בלבב שלם.
והנה לפניכם דברי רבנו המכוננים בעניין נעלה זה, וכֹה דבריו במורה (ג, לז):
"ומדמים [עובדי העבודה-הזרה] שהם בכשפיהם מסלקים מיני הנזקים מן הצמחים, כפי שתמצא להם פעולות מדמים שהם מונעים ירידת הברד, ופעולות [שבהן] ממיתים את התולעים מן הכרמים [...] וכן מדמים שיש להם פעולות המונעות נבילת עלי הצמחים והפירות. לפיכך, בגלל דברים הללו שהיו מפורסמים אז, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודת עבודה-זרה ובאותם מעשי הכשפים, אשר אתם מדמים שהם מרחיקים מכם את הנזקים הללו, [דווקא] בהם [=בעשייתם] יחולו אותם הפגעים בכם. [...] כללו של דבר, כל מה שחשבו בו עובדי-עבודה-זרה להשריש עבודתהּ בדַמּוֹתם לבני אדם סילוק נזקים מיוחדים, והבאת תועליות מיוחדות, כָּלַל בדברי הברית כי בעבודתם ימָּנעו אותן התועליות ויחולו אותם הנזקים".
כלומר, לפי התורה לא רק שאין שום תועלת במאגיה ובאלילות, להיפך, הקב"ה יכה ויעניש את מי שילך אחריה ויִתעה בהבליה, וכדי להחדיר זאת לעם-ישראל, הקב"ה קבע לנו הוראות וציוויים בדברי הברית, אשר לפיהם דווקא באותם מעשי הכישוף והמאגיה יבואו על בני האדם אותם הנזקים והפגעים, ואילו דווקא בעשיית הפכם, תחול הברכה והרווחה האלהית.
ודברים אף יותר נחרצים מן האמורים לעיל, אומר רבנו במורה (ג, מו) בשתי הפְּסקות לקמן:
"כבר ביארה התורה [...] כי המצרִים היו עובדים מזל טלה, ולפיכך היו אוסרים שחיטת הצאן ומתעבים רועי הצאן [...] וכדי למחות את עקבות ההשקפות הבלתי-נכונות הללו נצטווינו להקריב [...] דווקא מן המקנה [...] כדי שיהא המעשה אשר חשבוהו שיא המֶּרי, [דווקא] בו מתקרבים לפני ה' ו[דווקא] באותו המעשה מתכפרים החטאים, וכך מרפאים את ההשקפות הרעות [=בבעיטה נחרצת בהבל!], שהם מחלות הנפש האנושית, בהיפך [=בעשיית ההיפך] אשר בקצה השני [בדומה לריפוי המידות, ועל-כך ראו במאמר: 'שביל הזהב של הרמב"ם'].
ומחמת העניין הזה עצמו נצטווינו בשחיטת כבש הפסח, והזָּאַת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ [דהיינו לבעוט בהשקפות המצרים] – לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם הפכן, והחדרת הדעה שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה [!]. 'וּפָסַח יְיָ עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף' [שמ' יב, כג] – [והצילם ה' יתעלה] בשכר פרסום המשמעת, וסילוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה-זרה".
למדנו אפוא על דרך התורה במלחמתה בעבודה-הזרה, וחובה עלינו ללכת בדרכה. לפיכך, חובה עלינו להישמע להוראתה ולעשות ההיפך הגמור מציוויי העבודה-הזרה! כי דווקא בדרך הזו תהיה ההצלחה, הטובה והברכה, ודווקא בדרך הזו נבער את ההשקפות והמידות הרעות. כלומר, חובה עלינו להנחיל את דרך האמת: "שהמעשה אשר אתם חושבים אותו גורם משחית – הוא המציל מן ההשחתה!", ולא הציל ה' יתעלה את אבותינו מן ההשחתה אלא בזכות שפרסמו את המשמעת לדבר ה', וביטלו וביזו ובעטו בהבל שהיה נחשב בעיני התועים.
"הֲשִׁיבֵנוּ יְיָ אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא). כלומר, הנחֵה אותנו והנהֵג אותנו באופנים מחוכמים אשר יעוררו אותנו וירוממו אותנו לשוב בתשובה שלמה וכֵנה לפניך.
ד. עקבות עבודת המולך בימינו
פתחנו במולך ונסיים במולך, ראו נא את דברי רבנו במורה (ג, לז):
"ודע, כי עקבות אותו המעשה נשאר עד היום מחמת פרסומו שהיה בעולם, אתה תראה את המיילדות לוקחות את הקטנים בחיתול ושמות מוגמר שאין ריחו טוב על האש, ומנידות את הקטנים על אותו המוגמר מעל האש – וזה ממיני ההעברה באש בלי ספק, אסור לעשותו. התבונן נא עורמתו [ותחכומו] של מניח ההשקפה הזו, היאך [החדיר ו]השריש אותה על-ידי הדמיון [הפגאני] הזה, עד כדי שהתורה התנגדה לו אלפי שנים ולא נמחו עקבותיו".
לפיכך, כל מיני "טקסי אש" שעושים בקרב תנועות הנוער בימינו אסורים בתכלית האיסור.
Comments